בגליון תתקמא (עמ' 17 ואילך) האריך ידידי הראפ"א שי' ליישב מה שנתקשיתי במכתב שבלקו"ש ח"ד עמ' 1336 בנוגע לפרשה שני' של ק"ש, שבמענה לא' שהקשה על סתירה בין המבואר בדא"ח דזה שבפרשה שני' של ק"ש מקדים וקשרתם לולמדתם הוא לפי הסדר דלע"ל שיהי' "מעשה גדול", לבין מה שמבואר בגמ' ברכות (לה, ב) דהפסוק ואספת דגנך הנאמר בפרשה שני' הוא כשאין עושין רצונו של מקום וכו'? וע"ז ענה לו הרבי שגם לע"ל יהי' דרגות שונות ולכן שייך גם אז בדקות עכ"פ מצב של אין עושין רצונו של מקום. וע"ז שאלתי דלכאו' אינו מובן ההכרח לפרש דכל הפסוקים שבפ"ש מדברים בנוגע לזמן דלע"ל, ובפרט שישנם פסוקים בפרשה שבפשטות אין בכלל אפשרות לפרשם בנוגע לזמן דלע"ל, והרי כל מה שהוזכר במאמרים שפ"ש מדברת על הזמן דלע"ל הוא שלאחרי שישובו מהגלות ושמתם את דברי אלה וגו', אזי יגיעו למצב דלע"ל שמעשה גדול ולכן שם הקדים הכתוב וקשרתם לולמדתם, ומהו ההכרח לומר שכל הפרשה מדבר בזמן דלע"ל והנחתי בצ"ע.

וע"ז בא הרב הנ"ל לבאר שהדברים מוכרחים "א. מצד פשטות הפסוקים בהפרשה. ב. מצד דיוק ל' הגמ' בברכות. ג. מצד המבואר בדרושי דא"ח בענין זה" אך דא עקא שלדעתי לא מצאתי באף א' מג' הנקודות שמביא שום הכרח לפי הנ"ל או ביאור לקושייתי וכדלקמן.

ואבוא על סדר דבריו: בתחילת דבריו מבאר שמזה שהגמ' בברכות תירצה על הסתירה בין הפסוק ועמדו זרים ורעו צאנכם לבין הפסוק ואספת דגנך ש"כאן בזמן שישראל ערש"מ כאן בזמן שאין ישראל ערש"מ" משמע שגם לע"ל שייך המצב דואספת דגנך, ודיוקו הוא מצד ש"בפשטות כמו שבנוגע למש"נ ועמדו זרים הרי זה שייך גם בזה"ז (אף שכללות מצב זה יהי' לע"ל), וכמפורש בדברי הגמ' שם שכן אמר רשב"י גם בנוגע לזה"ז כתירוץ להשאלה תורה מה תהא עלי', עד"ז מש"נ ואספת דגניך (שבכללות שייך יותר בזה"ז) שייך שיהי' גם לע"ל".

ובמח"כ איני רואה כאן אפי' התחלה של דיוק, דודאי שהגמ' אכן לא התכונה לומר שהענין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם" תלוי דוקא בזמן דלע"ל, אלא זה תלוי בהענין ד"עושין רצונו של מקום", ואם יהי' בזה"ז מצב של "ערש"מ" יתקיים אז הפסוק דועמדו זרים ורעו צאנכם גם בזה"ז, ועד"ז מובן לאידך גיסא ד"ואספת דגנך" אינו ענין שמוכרח להיות בכל מצב בזה"ז אלא רק כשאין עושין רש"מ, משא"כ אם יהי' גם בזה"ז מצב של עושין רש"מ אזי לא יצטרכו לאסוף בעצמם תבואתם אלא יהי' מצב של ועמדו זרים ורעו צאנכם וכנ"ל, אבל איפוא יש כאן בגמ' אפי' רמז שלע"ל אכן יכול להיות כזה מצב של אין עושין רש"מ, וממילא יתקיים אז ואספת דגנך?! ומה לא יסתדר כאן בגמ' אם נאמר כמו שמבינים בפשטות שלע"ל זהו זמן שבו בודאי יהי' עושין רש"מ ואזי בודאי יהי' אכן היעוד דועמדו זרים ורעו צאנכם, אלא שבזה"ז אכן ייתכנו שני מצבים בהנהגת בנ"י, ובאם יהי' מצב של עושין רש"מ יתקיים גם בזה"ז מש"כ ועמדו זרים וגו' ואם ח"ו יהי' מצב של אין עושין רש"מ אזי יתקיים מש"כ ואספת דגנך, אבל מהיכי תיתי להמציא מכאן שייתכן לע"ל מצב של אין עושין רש"מ?!

[ויש להוסיף עוד נקודה (אף שלדעתי הענין ברור גם בלי הנקודה דלהלן) שבגמ' שם יש המשך לזה שבזמן שאין עושין רצונו של מקום "מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא מלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו'" ולפי דעת הרב הנ"ל "דתוכן ול' הגמ' מסייע להנקודה דגם לע"ל שייך המצב של ואספת דגנך דאין ערש"מ" נמצא דגם המשך דברי הגמ' שמלאכת האויבים נעשית על ידן גם כן שייך לע"ל, מצד דיוקו הנ"ל, דכשם שכל מה שנאמר במצב של עושין רש"מ שייך גם בזה"ז כך גם כל מה שנאמר בקשר לאין עושין רש"מ שייך גם לע"ל!]

אח"כ ממשיך לבאר שאמנם הפסוקים דוסרתם ועבדתם מדברים בזמן שאין עושין רש"מ כפשוטו, אבל הענין דאין עושין רש"מ שנאמר בקשר לואספת דגנך הוא רק בדקות וכו', וממילא "ודאי דמה שמתדרדר למצב של וסרתם ועבדתם שייך זה רק בזמן הגלות, אבל המצב של אין ערש"מ בדקות שחסר בהעבודה דכל מאודכם שייך שיהי' כן גם לע"ל". ושוב איני רואה איך משמע מזה שמדובר כאן גם על ענין של אין ערש"מ בדקות ולא רק כפשוטו, וכפי שכתבו התוס' שם בברכות והמהרש"א וכו' - שזה שייך גם לע"ל, ומה מונע אותנו מלומר ששני המצבים דאין ערש"מ שייכים רק בזה"ז, ולא לע"ל?

וכן מה שממשיך שגם מהדרושים מובן שגם לע"ל שייך הענין דאין ערש"מ, "שהרי מבואר בהדרושים דכללות פרשה ראשונה שנאמר בה בכל מאדך קאי בזמן שערש"מ, וכללות פרשה שני' שלא נאמר בה בכל מאדכם קאי בזמן שאין ערש"מ, והרי גם בפסוק ושמתם וגו' לא נאמר בכל מאדכם וכו'" אבל מה אעשה שאין כזה לשון בהדרושים שכללות פרשה שני' לא נאמר בה בכל מאדכם, אלא הלשון הוא כמו שהוא עצמו מביא מלקו"ת (ועוד) שבפרשה זו לא נזכר בכל מאדכם, ובפשטות הכוונה היא שבאותו מקום שבפרשה ראשונה כן נזכר בכל מאדך "ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הנה בפרשה שני' לא נזכר עד"ז "בכל מאדכם" בהמשך ל"בכל לבבכם ובכל נפשכם", אבל איני רואה מזה כל הכרח להגדרתו שבדרושים מבואר שכללות פרשה שני' לא נאמר בה בכל מאדכם.

ואשר לכן מה שממשיך שם שמזה שלא נזכר בהפסוקים דושמתם וגו' המדברים בהזמן דלע"ל, הענין דבכל מאדכם, מוכח דגם לאחרי הגאולה "עדיין שייך המצב דאין עושין רצש"מ", הנה כבר הרגיש בהערה בשוה"ג דרק בתחילת הפרשה מתאים הלשון בכל מאדכם ולא בפסוק ושמתם וגו', אלא שממשיך "דלכאו' כן מתאים בפסוק זה הל' בכל מאדכם (ועצ"ע)", ולענ"ד הנכון הוא כפי שנקט בהו"א שלו, דאין זה מתאים כלל לומר "ושמתם את דברי אלה וגו' על מאדכם", ובכלל אין נראה שכל פסוק שמדבר על ענין של לב או נפש אם לא מוזכר שם גם ענין של מאדך וכיו"ב, מיד מוכח שזה עדיין בבחי' "אין עושין רש"מ" אלא דוקא במקום שמודגש החסרון וכמו בהשוואה דתחילת פ"ר דק"ש לתחילת פ"ש דק"ש שבשניהם כתוב אותו לשון של אהבה בכל לב ובכל נפש וכאן נזכר גם בכל מאדך וכאן לא וממילא אין כל הכרח שבהפסוקים כשמדברים על המצב בזמן הגאולה לאחרי שושמתם את דברי אלה וגו'" יוזכר דוקא הלשון של בכל מאדכם ואם לא נכתב בפירוש, מיד מוכח שכאן מדובר במצב של אין עושין רש"מ וכו'. וראה לדוגמא באג"ק סי' ד' כשמדבר על פריעת ערלה הדקה שיתגלה עומק פנימיות נקודת הלב ומביא ע"ז שזה יתקיים בביאת המשיח כמ"ש ושבת עד ה' וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ע"ש, אף שלא נזכר שם בכל מאדך ושם מצד לשון הכתוב הי' מתאים יותר מאשר כאן לכתוב ובכל מאדך, ומ"מ פשוט שלא מדובר שם על מצב של אין ערש"מ.

[ובכלל יש להעיר דמובן ופשוט שבמקום שרוצים להביא ראי' לא ממה שכתוב אלא ממה שלא כתוב, הרי בהכרח קודם לבאר מדוע לכאו' היה הכרח כן לכתוב את אותו ענין שלא כתוב, ואז אפשר לדייק ענינים, מזה שלפועל לא כתוב מה שהי' צריך להיכתב. ודו"ק היטב.]

ומה שכותב עוד בענין חלוקת הפרשה ל"סכינא חריפא", הנה לא ברור לי איך הוא מפרש את המושג הנ"ל, משום שאדרבה לפי מה שהוא מציע שתחילת הפרשה דיברה במצב ששייך גם בזה"ז וגם לע"ל, בהמשך דובר על מה שיכול להשתלשל מזה, אבל משום מה זה יכול לקרות רק בזה"ז, ואז שוב חוזרת הפרשה לדבר דוקא בנוגע למצב דלע"ל! זהו סכינא חריפא! משא"כ אם לומדים בפשטות שקודם דובר על מה שיכול לקרות בזה"ז ואח"כ מדובר על התשובה והגאולה שלאח"ז, אז אין שום סכינא חריפא [וכי כל פרשה שמדברת על הגלות ואח"ז על הגאולה, יש צורך לבלבלה ולומר שבכדי שלא יהי' "סכינא חריפא" צריך לומר שבעצם גם בהפסוקים שמדבר על המצב של לפני הגאולה כבר מדובר גם על המצב של הגאולה וכן לאידך גיסא, ופשוט שכ"ז אינו].

ועד"ז בכל מה שהביא מהדרושים לא הביא שום דבר שסותר במשהו למה שאני אמרתי, שמבואר בהדרושים שכל הענין דלע"ל נזכר רק בקשר לחלק האחרון של הפרשה, אלא שלדעתו כיון שלא נכתב במפורש במאמרים שבזמן ההוא מדובר במצב של עושין רש"מ מוכח שעדיין שייך מצב של אין עושין רש"מ, וע"ז כבר ביארתי לעיל שמהיכי תיתי שיצטרכו לומר כן בהמאמרים, והרי זה לא בא בהמשך להמבואר בענין אין עושין רש"מ שבתחילת הפרשה, והאמת היא שאפי' אם זה כן הי' נכתב בהמשך לזה גם כן אין כל הכרח לומר במפורש שבזמן הגאולה יהי' עושין רש"מ, דבפשטות זהו ענין הגאולה שאז עושין רש"מ וכפי שהוא עצמו מביא מלקו"ת שלח ועוד, וא"כ שאלתי במקומה עומדת מהו הביאור בזה שהרבי קיבל את הנחת השואל דע"פ הביאור בדא"ח בענין "מעשה גדול" בפסוקים ד"וקשרתם וגו' ולמדתם", אזי גם לע"ל יהי' שייך מצב של "אין עושין רש"מ", כיון שבתחילת הפרשה דובר בזה?

ובפרט שכמו שכתבתי שאז צריך למצוא ביאור איך באמת שייך מצב זה לע"ל שאין זה פשוט כלל וכמו שהרב הנ"ל עצמו האריך לחזק התמיהה שהרי הזמן דמעשה גדול אינו בתחילת ימוה"מ וכו' ע"ש.

ועד"ז צ"ב לפענ"ד מהי הראי' מהפסוק "למקטנם ועד גדולם" שייתכן מצב של אין ערש"מ? והלא לכאו' כאן רק מדבר שישנו א' שהשגתו וכו' היא בקטנות וכו' אבל לפ"ע מדריגתו הוא יכול להיות במצב של אין עושין רש"מ, וע"ד המבואר בנוגע לובכל מאודך שהכוונה בזה הוא ל"מאוד שלך" כאו"א לפי מדרגתו, וכך אמנם מבואר בכ"מ בשיחות בקשר לחילוקי הדרגות דלע"ל ובקשר לפסוק הנ"ל "למקטנם ועד גדולם". אבל מהו ההכרח לפרש כאן שזה מורה על מצב של אין עושין רש"מ?

[ולהעיר שגם אין אפשרות לפרש שזה שאין עושין רצונו של מקום קאי רק על יחידים, שהרי ידוע לשון רש"י בפ' עקב "והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד, אזהרה לציבור", דהיינו שבפרשה שני' מדובר על המצב הכללי של בני ישראל, וא"כ צ"ב שבזמן ד"מעשה גדול" שהוא דרגא נעלית ביותר וכפי שהאריך הראפ"א בזה, יהי' מצב דכללות ישראל דאין עושין רש"מ, והוא פלא גדול ודורש ביאור וכו' ואפשר לחסוך את כל זה לפי הביאור הפשוט הנ"ל דכ"ז אינו שייך לע"ל, ולכן השארתי את הדברים בצע"ג. ולצערי לאחרי כל אריכות דבריו תמיהתי רק נתחזקה, וכמבואר לעיל בארוכה.]

ובאותו גליון (עמ' 25) נתפרסמו לאחרי דברי הרב הנ"ל גם דברי ידידי הרא"פ שי' במענה על שאלתי, והוא מסכים עם הטענה שבגמ' לא משמע שכללות הפרשה מדברת במצב דאין עושין רש"מ, אלא הקושיא היא "ע"פ המבואר בדא"ח בכלל בענין פרשה שני' של ק"ש שכללות הפרשה נקרא אין עושין רצונו של מקום כיון שחסר הענין דבכל מאדך..." וע"ז היא השאלה "איך מתאים זה עם המבואר בדא"ח שפרשה שני' קאי על הזמן דלעת"ל. ופשוט".

אבל כפי שביארתי לעיל אין זה פשוט כלל, שהרי זוהי שאלתי שאין כזה לשון במאמרים ש"כללות הפרשה נקרא אין עושים רש"מ" ועד"ז אין כזה לשון בדא"ח שכללות פרשה שני' קאי אלע"ל, דכל הדיבור אודות לע"ל בפ"ש הוא על הפסוקים דוקשרתם וגו' וכנ"ל, ומהו ההכרח לפרש כן ואז ממילא נוצרת קושיא וכנ"ל בארוכה.

ומה שציין לשיחת כ' מנ"א תשכ"ח ששם הקשה קושיא זו ומתרץ באו"א, הנה כד דייקת הקושיא שם היא באו"א, דבהשיחה לא נראה בכלל שמקבל את ההנחה דגם תחילת הפרשה צריכה להתפרש אלע"ל, דא"כ לא תירץ כלום שם. אלא השאלה היא מדוע בכל זאת בסיום הפרשה שמדבר בזמן דלע"ל לא נזכר גם הענין דבכל מאדך, וע"ז מבאר (עד כמה שהבנתי) שלע"ל לא יצטרכו לזה, דהתנועה דבכל מאדך צריכים רק בזמן שיש יצה"ר וכו' משא"כ לע"ל יהי' עבודה יותר נעלית וכו' ע"ש בארוכה. ועכ"פ אין בזה תועלת להבנת המכתב שנתקשיתי בו, משום שאדרבה בשיחה נראה דזהו מופרך לומר שאכן לע"ל לא נזכר בכל מאדך, משום שעדיין יהי' שיייך מצב כזה של אין עושין רש"מ לע"ל ובפרט בהתקופה שבה יהי' "מעשה גדול" וכמו שנת' לעיל, וה' יאיר עיני בזה.