בהתוועדות דש"פ צו התש"ל הקשה כ"ק אדמו"ר עמ"ש באגה"ת פי"א, שאין שום ספק וס"ס שמיד כשמברכים ברכת סלח לנו בשמו"ע, הקב"ה מוחל וסולח, ולכן מברכים בשם ומלכות וכו', "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל".

ולכאו' קשה ע"ז שהרי זה שחוזרים וחוטאים הוא רק לאח"ז, ולא באמצע התפלה וא"כ למה משיח לא בא מיד לאחרי ברכת סלח לנו וגואל ישראל? וע"ז נת' שם בהשיחה שכוונת אדה"ז ד"היינו נגאלין מיד" שהיה מתחיל כל הסדר הקשור עם ביאת משיח, שקודם צריך לבוא אליהו לבשר הגאולה וכו', ולכן בינתיים מספיקים לחטוא, ובפרט ע"פ מאמר הגמ' דג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום ולכן משיח עדיין לא בא.

אלא שעדיין יש להקשות מהזמן דנס פורים שאז לא חזרו וחטאו במשך זמן קצר אלא עמדו במס"נ במשך כמעט שנה ולא עלתה על דעתם אפילו "מחשבת חוץ", ונמצא שלא חטאו אז במשך שנה לא במחשבה ולא בדבור ולא במעשה, אז לכאו' משיח כבר היה צריך לבוא אז?

וע"ז מתרץ שם דמה שאיתא שלא עלתה על דעתם אפי' מחשבת חוץ הוא רק בנוגע "לעבור על דת ח"ו", דהיינו להמיר דתם אבל בנוגע לשאר הענינים בתו"מ נמשך הסדר כרגיל "שהיו צדיקים ובינונים ולמטה מזה" ולכן לא נגאלו אז בגאולה שלימה "ואכתי עבדי דאחשורוש אנן" עכת"ד השיחה שם.

ולכאו' יש להעיר ע"ז מהמבואר בד"ה בלילה ההוא תשד"מ בסעיף ו' (נדפס בסה"מ - מלוקט ח"ב ע' ער ואילך) "שגם העבודה הפרטית של כאו"א (נער, זקן, טף ונשים) היתה חדורה בהתנועה במס"נ", ובהמשך שם "שגם הענינים דשנה (העבודה הפרטית דכל יום ויום) היו באופן דמס"נ למעלה ממדידה והגבלה" ע"ש בארוכה, ולכאו' א"א לתווך זאת עם המבואר לעיל מהשיחה שהמס"נ היתה רק בנוגע להמיר דתם, דבהמאמר מבואר להדיא שגם בשאר הענינים היו במס"נ וכו' ולפי"ז תחזור הקושיא, למה א"כ לא נגאלו אז לגמרי אף שלא חטאו במשך זמן ארוך?

ואוי"ל הביאור בזה ע"פ מה שנת' בד"ה הנ"ל דתשכ"ה (הנדפס בסה"מ - מלוקט ח"ד ע' קפ"ג ואילך) דשם בס"ב מקשה על מה שמבארים דבלילה ההוא נדדה שנת המלך - מלכו של עולם - הוא עיקר הנס דפורים, וזה נעשה ע"י המס"נ דישראל במשך כל השנה, "והרי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי (מצד סדר ההשתלשלות) לא ינום ולא יישן, וכיוון שישראל עמדו אז במס"נ במשך כל השנה מהו הנס ויתירה מזה תוקף הנס בזה שנדדה שנת המלך"? ומבאר שם בס"ח דזה שעמדו במס"נ "כיון שהמס"נ שלהם באה מצד ההסתר (וכפי שנת' שם בסעיף הקודם) שע"י ההסתר מתעורר ההעלם דהנשמה שלמעלה מגילוי "אין זה שייך (כ"כ) לכוחות הגלויים, ובנוגע לכחות הגלויים היו (גם לאחרי המס"נ) במצב דלילה ההוא", ובהע' 99 מציין להמבואר בלקו"ש בנוגע לקל שבקלים שמוסר נפשו על קדה"ש "שגם בשעת המס"נ אפשר שלא יזהר באיזו מצוה, ועדיין קל שבקלים הוא", ע"ש.

וא"כ עד"ז אפ"ל גם בנוגע לקושיא הנ"ל למה לא נגאלו אז לגמרי, דהיות שבעצם מצד הכוחות הגלויים עצמם הם עדיין היו במצב דלילה ההוא", והיו שייכים לחטוא בשאר הענינים (או בפועל ממש כפי שמשמע מההערה הנ"ל, או עכ"פ בכח), ולכן לא היתה שם תשובה שלימה, שיהיה מושלל לגמרי הענין ד"חוזרים וחוטאים", ולכן לא נגאלו מיד. (ואמנם מהלשון במאמר בתשד"מ לא משמע כ"כ כפי המבואר בהמאמר דתשכ"ה אבל עכצ"ל ועדיין היה איזה חסרון אצלם, דאל"כ אינו מובן באמת מהו גודל הנס, ולמה זה נחשב עדין כ"לילה ההוא" ברוחניות ואכמ"ל).

אלא שלכאורה עדיין יש להבין מפני מה בשביל שתבוא הגאולה לא מספיק שלא יעברו עבירות בפועל, אלא נדרש שגם מצד גדרם של הכחות הגלויים עצמם יהי' מושלל החטא, והרי כשיצאו לגלות היה מצב של עבירות במזיד בפו"מ אצל בנ"י, ומצד זה נחרב הבית ויצאו לגלות, ולכאו' מספיק שלא יהיו באותו מצב וכבר בטלה סיבת החורבן ובטל המסובב, ולפועל אינו כן אלא שצריך לשלול גם האפשריות לחטא וכו' וצ"ב.

[ויש להעיר מהמשל הידוע מהרלוי"צ מבארדיטשוב זי"ע בנוגע לשבת חזון שלאחרי שהבן קרע את הלבוש כמה פעמים צריך להבטיח (באווארענען) שלא נשאר חשש שיחזור לסורו אבל כאן אנו רואים גם בנוגע לחורבן הראשון שנדרש מהם יותר מאשר רק לא להיות באותו מצב כמו שהיו לפני החורבן וטעמא בעי].

ונראה לומר בדא"פ, דבאמת מצינו עד"ז בכמה מקומות דישנו חילוק בין חומרת העבירות שגרמו לחורבן, לבין העבירות שגורמים המשך המצב דחורבן, וכמו שאומרים במפורש בתפלת מוסף דיו"כ לאחרי התיאור דעבודת הכה"ג וכו' "אבל עונות אבותינו החריבו נוה וחטאתינו האריכו קצו", דהיינו שגם אם בשביל שיבוא החורבן היה צריך דוקא "עונות" שהם כידוע במזיד, הנה בשביל "להאריך קצו" ח"ו מספיק גם "חטאים" שהם כידוע בשוגג. ועד"ז אומרים בשני וחמישי בוהוא רחום "כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה וגו'".

ולכאו' יש לקשר זה אם הגמ' בסנהדרין (צח, ב) שהקב"ה מצטער בשעה שמעביר העובדי כוכבים מפני ישראל "האיך אאבד אלו מפני אלו", וע"ז אמר רב פפא שם "היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא וכו'". וברש"י שם: "כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו ביותר, וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו, קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם. כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים, וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עו"כ מפני ישראל". ואיך שלא יהיה הביאור בזה אבל בכ"א מבואר כאן דצריך השתדלות מיוחדת לאחר שכבר נפלו מגדולתן כדי להחזירן לשם, ולכן לא די שלא יהיו באותו מצב של לפני הנפילה אלא נדרש יותר מזה, וכנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון ברמב"ם דבסוף הפלאה (בהל' ערכים וחרמים פ"ח ה"ח) כותב: ד"אין מקדישים ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו". ובהל' ביהב"ח פ"ז ה"ז כותב: "אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו וכו'". ע"פ הנ"ל י"ל דכשמדברים על מה שנחרב הבית נשארה הקדושה שם וכו', משא"כ בהל' ערכים וחרמים מדבר סתם על כך שאין לנו היום את הבית המקדש, שהרי עדיין לא נבנה, מתאים הלשון ש'אין מקדש בחטאינו', ויה"ר שנזכה כבר בקרוב ממש לראותו בבניינו.