ביאור השגת הראב"ד על הרמב"ם

בתיאור מצב העולם בימות המשיח אמר הנביא (ישעי' יא, ו-ט): "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם. ופרה ודוב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי' כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

"בפירוש היעוד הזה נתפרדו הדעות לשתים: הא' שהוא כולו משל לאנשים החזקים החומסים והטורפים, שבימות המשיח לא יעשו כן אבל בשובה ונחת מבלי חמס וצרת המלחמות ישבו החזקים והחלשים יחד בקרב הארץ; והב', היא שכל הדברים האלה כפשוטן, כי יברא ה' חדשה בקרב הארץ, ושלא יהיו החיות טורפות כמשמעותן של כתובים"[1].

בספר האמונות והדעות לרס"ג (מהדורת קאפח) מאמר ח, כתב: "נודע לי כי אנשים מאותם הנקראים יהודים, מדמים כי ההבטחות והנחמות [האמורות בספרי הנביאים] היו כולם בבית שני, וכבר עברו, ולא נותר מהם מאומה", והאריך הרס"ג בביטול שיטתם, והביא כמה ראיות לדבריו, ומהם, מנבואת ישעי' "שיעשו בעלי החיים שלום זה עם זה, עד שירעו הזאב והכבש, ויאכל הארי' התבן, וישחק הנער בנחשים ובפתנים, כאמרו וגר זאב עם כבש, ופרה ודוב תרעינה, לא ירעו ולא ישחיתו, והרי אנו רואים אותם בטבעיהם ונזקיהם, לא נשתנה בהם מאומה". ומבואר מדבריו שפירש הפסוקים הנ"ל פשוטם כמשמעם[2], וכ"ה דעת כמה ראשונים[3] וחכמי הקבלה.

ואדמו"ר הצמח צדק (אור התורה, בראשית כרך ג, תרלג, ב) העתיק לשון התרגום עה"כ ישעי' שם "ביומוהי דמשיחא דישראל יסגי שלמא בארעא וידור דיבא עם אמרא [ונמרא עם גדיא ישרי וכו']", וביאר: "היינו שיתרבה השלום כל כך, לא בין האנשים לבד, כי אם גם בין בעלי חיים, שהזאב והדוב והארי' שהם עכשיו דורסים ומזיקים הכבש והפרה שהם נפרדים מהם, לעתיד יתבטל זה, ויתבטלו המזיקים, ר"ל שיהיו בעולם אבל לא יזיקו כלל ויתבטל מהם תכונה הרעה הזאת".

אבל ברמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"א כתב: אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהי' שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם המשולים בזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר וארי' כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים [הכתובין] בענין המשיח משלים הם, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר הי' משל, ומה ענין רמזו בהן. אמרו חכמים, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

והנה בהשגות הראב"ד על הרמב"ם (הל' מלכים שם) כתב: "א"א, והלא בתורה (ויקרא כו, ו) והשבתי חי' רעה מן הארץ"[4].

וצריך ביאור: (א) למה התכוון הראב"ד בהשגתו: האם ר"ל שמהכתוב בתורה מוכח כשיטת התיב"ע, הרס"ג ודעימייהו שפירוש הכתובים וגר זאב עם כבש הוא כפשוטם, או שכוונתו לומר, דאיך שיהי' פירוש הכתובים בישעי', הרי מוכח ממ"ש "והשבתי חי' רעה מן הארץ" שהעולם (בימות המשיח) לא ינהג כמנהגו (עכשיו), ודלא כמ"ש הרמב"ם; (ב) איך שיהי' הפירוש בהשגתו, האיך הוכיח זה ממה שנאמר בתורה? מהי ההוכחה ממש"נ "והשבתי חי' רעה מן הארץ" שיגורו חיות טרף ביחד עם כבשים וגדיים, או לכל הפחות שיהי' שינוי במנהגו של עולם.

והנה בתורת כהנים עה"כ "והשבתי חי' רעה מן הארץ" איתא, וז"ל: "רבי יהודה אומר, מעבירם מן העולם; רבי שמעון אומר, משביתן שלא יזוקו[5]. אמר רבי שמעון, אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם[6], משביתן שלא יזיקו. וכן הוא אומר (ישעי' יא, ו ואילך) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם וארי' כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני[7] ומוציא מרה מתוך פיו[8], וכן הוא אומר (ישעי' שם, ח) גמול ידו הדה, זו חי' ההורגת את הבריות[9]"[10].

ולכאורה י"ל שהוכחת הראב"ד היא מדברי התו"כ עה"כ הנ"ל, שהרי מדברי רבי שמעון שהביא ראי' מהכתובים "וגר זאב עם כבש" שפירוש הכתוב "והשבתי חי' רעה מן הארץ" הוא "משביתן שלא יזיקו", מוכח שפירש הכתובים "וגר זאב עם כבש" הוא כפשוטם, שיגורו חיות טרף עם בהמות תמות.

אבל לפענ"ד צ"ע בזה, חדא, משום שלכאורה ראי' זו אינה אלא לשיטת רבי שמעון, משא"כ לפי שיטת רבי יהודה ש"מעבירם מן העולם" נראה שלא יגור הזאב עם הכבש [ובפי' דרך הקודש על התו"כ שם כתב שלרבי יהודה "בהכרח" צ"ל שהכתובים וגר זאב עם כבש וגו' "אינו אלא משל על אומות העולם אבל החיות לא", ע"ש, ולפי דבריו נמצא שאדרבה, מדברי רבי יהודה יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם[11]]; ועוד, דלפי זה הרי העיקר חסר מן הספר דהול"ל להראב"ד להקשות מדברי חז"ל בתורת כהנים ולא ממה שנאמר מפורש בתורה.

וע"כ נ"ל שראיית הראב"ד היא מהפסוק "והשבתי חי' רעה מן הארץ" עצמו, שהרי בין אם נפרש הפסוק כדברי רבי יהודה ("מעבירם מן העולם") ובין אם נפרשו כדברי רבי שמעון "משביתן שלא יזיקו", הרי מוכח מפסוק זה עכ"פ שיבטל דבר (עצם מציאותם או טבעם של החיות) ממנהגו של עולם, וע"כ השיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק שלא יבטל דבר ממנהגו של עולם.

ויש להוסיף בכוונתו, שהרי לכאורה מה שהכריח את הרמב"ם לפרש את הפסוקים "וגר זאב עם כבש וגו'" שלא כפשוטם אינו אלא משום שסובר שלא יעלה על הדעת שבימות המשיח ישתנה דבר ממנהגו של עולם, אבל מאחר שהוכיח הראב"ד מהכתוב "והשבתי חי' רעה מן הארץ" שאכן ישתנה מנהגו של עולם בימות המשיח, שוב קשה למה הוכרח הרמב"ם להוציא את הפסוקים בישעי' "וגר זאב עם כבש" מידי פשוטם.

אבל עדיין לא נתבארה השגת הראב"ד די צרכה, שהרי גם אם נניח שפשוטו של מקרא בכתוב בתורה ("והשבתי חי' רעה מן הארץ") מוכיח שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, הרי יש לומר, דכשם שפירש הרמב"ם את הפסוקים בישעי' ("וגר זאב עם כבש וגו'") שלא כפשוטם, כך הי' מפרש את הכתוב בתורה, ומאי אולמי' של הפסוק בתורה מהפסוקים בישעי', ובלשון הרדב"ז: "אין זו השגה, כמו ששאר הכתובים משל גם זה משל על אומה רעה כמו שדרשו (בראשית רבה פפ"ד, יט) על חי' רעה אכלתהו" ש"נצנצה בו רוח הקודש, חי' רעה אכלתהו, זו אשתו של פוטיפר". וכ"כ במגדל עוז על הרמב"ם שם: "יש לומר דחי' רעה משל על אומה רעה, וכמו שדרשו ז"ל 'חי' רעה אכלתהו' על אשת אדוניו". [ואף שיש לפקפק לכאורה על הוכחתם מהכתוב "חי' רעה אכלתהו", ששם לא בא הדרש (שחי' רעה קאי על אשת פוטיפר) להוציא הכתוב מידי פשוטו, שיעקב אמר שיוסף נאכל על ידי חי' רעה, משא"כ בנדו"ד שר"ל ש"והשבתי חי' רעה" לא קאי על חיות כלל כי אם על אומות רעות, אבל גם אם לא מצאנו עוד מקום בתורה שחי' רעה פירושו אומה רעה, לכאורה י"ל שבנדו"ד, בכתוב והשבתי חי' רעה מן הארץ, פירשו הרמב"ם כמשל על אומות רעות].

ואף שי"ל שהראב"ד נשען על דברי התורת כהנים הנ"ל[12], שם מפורש שבין לר"י ובין לר"ש אין הפסוק משל וחידה, י"ל, כמ"ש בגמרא (שבת סג, ע"א ובכמה מקומות), דפליגי אדשמואל שאמר 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד'[13], ושמואל והרמב"ם שפסק כוותי' יפרש הכתוב "והשבתי חי' רעה מן הארץ" כמשל וחידה.

[ובאמת כבר מצינו בדברי חז"ל שהכתוב והשבתי חי' רעה מן הארץ קאי על אומות המשולות כחיות, וכמ"ש בתרגום ירושלמי השלם על הכתוב (ויקרא שם) "ואתן שלמא בארעא ותתמכון ולית דמניט יתכון, ואבטל רשותהון דמלכוותה דמתילן בחיוות ברא מן ארעא, וחרב דשני לא תעבר בארעכון". ובמדרש הגדול עה"כ: "והשבתי חי' רעה מן הארץ וגו' אלו אומות העולם המשולין בחיות המשכלות". ובמדרש תהלים (שוחר טוב) עה"כ (תהלים קכ, ו): רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום: "וכי יש אדם שונא שלום, עשו שונא השלום, וכה"א ונתתי שלום בארץ, אימתי יהי' כן, והשבתי חי' רעה מן הארץ, ואין חי' רעה אלא חזיר, שנאמר (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער, זה עשו הרשע"[14]].

ונראה לומר דהראב"ד ס"ל דשאני הכתוב בתורה (שא"א לפרשו כמשל וחידה) מהכתובים בישעי' (שהי' אפשר לפרשם כמשל וחידה), וממקומו אתה למד, שכל הפסוקים והברכות שנאמרו בפרשה זו שבתורה [כמו "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה וגו', והשיג לכם דיש את בציר וגו', וישבתם לבטח בארצכם"] פירושם כפשוטם, ואין סיבה להוציאם מידי פשוטם, וגם באותו פסוק עצמו שבו נאמר "והשבתי חי' רעה מן הארץ", הרי הבבות שלפניו ["ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"] ושלאחריו ["וחרב לא תעבר בארצכם"] פירושם כמשמעותם הפשוטה, אם כן נראה פשוט שגם היעוד "והשבתי חי' רעה מן הארץ" פירושו כפשוטו, שעוד לא תהיינה חיות רעות[15].

[ומה שמצינו בדרשות בדברי חז"ל הנ"ל שפירשו הכתוב "והשבתי חי' רעה מן הארץ" כמשל על האומות המשולות כחיות וכיו"ב, י"ל שהראב"ד סובר שמוכרחים אנו לומר שדרשות אלו לא נאמרו אלא להוסיף על פשוטו של מקרא ולא להוציא המקרא מידי פשוטו].

ישוב שיטת הרמב"ם

ב) ובעיקר השגת הראב"ד על הרמב"ם מהכתוב בתורה, כבר כתב בדרשות הר"י אבן שועיב (תלמיד הרמב"ן) שהרמב"ם פירש מה שנאמר "והשבתי חי' רעה מן הארץ" כמו שפירשו הרמב"ן בפירושו עה"ת (בביאור שיטת רבי יהודה בתו"כ שאמר ש"והשבתי" פירושו "מעבירם מן העולם) "שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב", וא"כ אין משם ראי' לשינוי טבע החיות או טבע העולם כלל[16].

ויש להוסיף שכן משמע גם ממ"ש בהמשך הכתובים בפ' בחוקתי, בפסוקי התוכחה (ויקרא שם, יח ואילך) בתיאור מדת פורעניות "ואם עד אלה לא תשמעו לי . . . ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה . . . ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו" [היפך האמור בתחלת הפרשה "ועץ השדה יתן פריו"] "והשלחתי בכם את חית השדה, ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" - היפך האמור בתחלת הפרשה בתיאור מדת הטובה "והשבתי חי' רעה מן הארץ". וכ"מ בפירוש רבינו יוסף בכור שור עה"ת (בחקותי שם כא) דמש"נ "והשלחתי בכם את חית השדה" הוא ב"מקום והשבתי חי' רעה מן הארץ"[17].

וכן פירש רבינו זי"ע (לקוטי שיחות חלק ז עמוד 108, בשוה"ג הא' להערה 5), וכתב שעפ"ז מובן מה שהרמב"ם (בהל' מלכים שם) הקשה דוקא מהכתוב בישעי' ["וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש"], "דלכאורה, למה לא הקשה ממה שנאמר בתורה 'והשבתי חי' רעה' - כי פסוק זה, אפשר לפרשו כהרמב"ן, ואין צורך לדחוק שנאמר בדרך משל"[18].

השגת הרמב"ן על הרמב"ם ומה שצ"ע בה

ג) בדרשתו המכונה בשם תורת ה' תמימה (נדפסה בתוך 'כתבי רמב"ן', ירושלים תשכ"ד, ח"א עמוד קמא ואילך) האריך הרמב"ן בענין הכתובים וגר זאב עם כבש, וכלפי מה שכתב הרמב"ם "הביטו נא מקהלות בני אדם, היש לו שכל שבו יהי' הארי' מצווה ובזמננו זה ממרה , ולפיכך הוא טורף; ואז ישוב וידע את בוראו כפי שראוי ושאסור לו לעבור ואז יחזור לאכול תבן" הביא הרמב"ן דברי "הברייתא השנוי' בתורת כהנים" וכתב ש"לא יסכימו הקהלות לעקרה, ובין שנאמר כרבי יהודה ובין שנאמר כרבי שמעון, פסוק וארי' כבקר יאכל תבן כפשוטו הוא".

ושוב הסביר הרמב"ן (שם) את דברי התורת כהנים ושיטות רבי יהודה ורבי שמעון שהובאו בה: "כי בתורה לפי שישראל הם שעובדים את בוראם ולא שאר האומות כתיב והשבתי חי' רעה מן הארץ, כלומר מארץ ישראל [לדעת רבי יהודה], ולדעת רבי שמעון משביתן שלא יזיקו בכל ארץ ישראל כמו בירושלים שאמרו ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולימות המשיח שכתוב (צפני' ג, ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, משביתן שלא יזיקו בכל העולם, ולכך אמרו בברייתא זו וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת וכו', וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש, מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט אצבעו - הביאו ראי' מ[הכתובים בישעי' המדברים מ]ימות המשיח לפסוקי הברכות [שבפרשת בחקותי] לפי ששני הזמנים שוים - זה בארץ וזה בכל העולם" (וראה גם פי' הרמב"ן עה"ת בחוקתי שם).

והנה, כבר נתבאר לעיל (ס"א) שלכאורה יש ליישב שיטת הרמב"ם מהשגות כגון זו, ע"פ המבואר בגמרא דחכמים שאמרו [על יסוד הכתוב "וכתתו חרבותם לאתים וגו'"] שבימות המשיח יבטלו כל זיין - פליגי אדשמואל שאמר "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד", והרמב"ם פסק כשמואל.

אבל, גם את"ל שיש הכרח לומר שדברי התו"כ אזלי אליבא דכולי עלמא, לא זכיתי להבין השגת הרמב"ן על הרמב"ם, שהרי לפי מ"ש בפירושו עה"ת (הנ"ל) הלא סובר רבי יהודה שמש"נ "והשבתי חי' רעה מן הארץ" פירושו "שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב" [ולכאורה צ"ל שזוהי כוונתו במ"ש דאם כוונתו במ"ש בדרשתו בשיטת רבי יהודה "והשבתי חי' רעה מן הארץ, כלומר מארץ ישראל"], וא"כ, גם אם לעת"ל תהי' כן בכל העולם (ולא רק בארץ ישראל), אין מדבריו ראי' כלל שהכתובים "וגר זאב עם כבש וגו'" פירושם כפשוטם, ואיך כתב הרמב"ן בדרשתו ד"בין שנאמר כרבי יהודה ובין שנאמר כרבי שמעון, פסוק וארי' כבקר יאכל תבן כפשוטו הוא".

ואדרבה, לפי שיטת רבי יהודה לכאורה מוכח (וכמשנ"ת ס"א) ש"וגר זאב עם כבש וגו'" אינו כפשוטו, שהרי בן אם נפרש דברי רבי יהודה שבימות המשיח לא תהיינה חיות רעות כלל, ובין שנפרש (כפירוש הרמב"ן) שלא תבואנה במקום ישוב בני אדם וכיו"ב, אין זה מתאים עם פשוטם של המקראות בישעי' (וכפי שטען עליו רבי שמעון) שם נאמר שלא ישבותו ולא יכלו חיות אלו אלו יגורו ביחד עם הבהמות ("פרה ודוב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן") ועם בני אדם ("ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה").

ומ"ש הרמב"ן שהתו"כ הביא ראי' ממש"נ בישעי' "בכל העולם" למש"נ בפרשת בחקותי "בארץ", צ"ב, שהרי לכאורה אין זה אלא לרבי שמעון ולא לרבי יהודה, וכמשנ"ת, וא"כ גם הרמב"ם לא יצטרך 'לעקור' את דברי התורת כהנים, ואדרבה, יוכל לתלות את דבריו בשיטת רבי יהודה וכפי שפירשם הרמב"ן בעצמו.

- המשך יבוא אי"ה -

---

[1]) לשון הרב שאול הלוי מורטירא בספרו גבעת שאול (אמשטרדם ת"ה) פרשת בהר סיני (מאמר ל).

[2]) אלא שהוסיף:"ואם יסבור עוד סובר ויאמר, איננו רוצה אלא שישלימו האנשים הרעים עם הטובים ולא יזיקום, אין הדבר כי אם בהפך".

[3]) וראה גם שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' לז [על הא דתנן (אבות פ"ה מ"ה) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם"]: "והנס הי' מעין ימות המשיח שנאמר 'ושעשע יונק על חור פתן' ו'אין ערוד ממית אלא חטא ממית' (ברכות לג, ע"א)". ולהעיר גם מספר חרב פיפיות (להרב יאיר בן שבתי מקוריו) פרק תשיעי ברשימת "מאה הבטחות . . שהבטיח ויעד ה' יתברך לעמו ישראל"בימות המשיח:"לא יזיקו בעלי חיים אלו לאלו שנאמר וארי' כבקר יאכל תבן . . יביא ה' יתברך כל החיות והעופות והרמשים וכורת עמם ברית שלא יזיקו לישראל, שנאמר . . לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".

[4]) להעיר שגם בספרי הנביאים נאמר: "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חי' רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים" (יחזקאל לד, כה).

[5]) ראה מ"ש בביאור שיטותיהם של רבי יהודה ורבי שמעון בשו"ת צפנת פענח (ווארשא תרצ"ה) סי' נו"ן (ונעתקו הדברים לצפנת פענח עה"ת עה"כ בחקותי שם)- הו"ד ונתבארו בלקוטי שיחות ח"ז עמוד 189. וראה גם מכתבי תורה סי' קח (במכתב הרב מרדכי מקאלינא), גליוני הש"ס להגר"י ענגיל פסחים כא, ע"א ושו"ת חלקת יואב או"ח סו"ס כ. ועוד. ואכ"מ.

[6]) ראה דרך הקודש על התו"כ שם דכוונת ר"ש בהוכחתו יל"פ בב' אופנים: (א)ע"פ מ"ש דדוקא "בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים" הר"ז "שבחו של מקום" וא"כ "על הפלא הזה ראוי להודות לה'"; (ב) דבמזמור דלעיל מיני' (תהלים צא, יג) כתיב על שחל ופתן תדרוך" [ראה ראב"ע עה"כ תהלים שם: "כדרך וחית השדה השלמה לך אפילו תדרוך עליהם ותרמסם לא ירעו לך. וראה גם רד"ק שם]. וראה לקוטי שיחות (שבהערה הקודמת עמוד 188 ואילך). ועצ"ע.

[7]) "דכתיב ועל מאורת צפעוני" (פי' המיוחס להראב"ד על תו"כ שם).

[8]) "דכתיב 'על חור פתן', ופיו זהו חורו" (פי' המיוחס להראב"ד על תו"כ שם).

[9]) "פי' הדה קא דריש, תרגום הזאת הדה, ר"ל מראה את המרה לבריות ואומר הדה היא דקטלא לברייתא" (פי' המיוחס להראב"ד שם).

[10]) וראה גם מכילתא שמות יב, כה: "כיו"ב אתה אומר זאב וטלה ירעו כאחד וגו', והיכן דבר, והשבתי חי' רעה מן הארץ".

[11]) אבל ראה לקוטי שיחות (הנ"ל הערה 6)הערה 5 שדחה דברי הדרך הקודש.

[12]) וכ"ה בלקוטי שיחות שם (עמוד 188) בשוה"ג הב' להערה 5.

[13]) ובקרן אורה עמ"ס נזיר סו, ע"א כתב: "שקלא וטריא דשמעתין דעירובין (מג, ע"א)אזלא אליבא מאן דפליג אשמואל, וסבירא לי' דביאתו תהי' הכל על דרך נס, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דדעתו כשמואל . . ביאתו תהי' על הדרך שכתב הרמב"ם ז"ל . . וליכא למיפשט הך ספיקא דתחומין למעלה מעשרה מהך ברייתא כלל . . ואם הראשונים ז"ל לא כתבו כן, אבל לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל וודאי נראה כמ"ש". וראה גם קרן אורה על הסוגיא דעירובין (שם):"אי לא דמסתפינא הייתי אומר דכל הסוגיא אזלא דלא כשמואל".

[14]) ראה גם 'משנת רבי אליעזר' פרשה רביעית (עמוד 87): "חי' רעה בטילה מן הארץ בשלום, שנאמר (הושע ב, כ) וכרתי להם ברית שלום והשבתי חי' רעה מן הארץ . . אלו אומות [העולם] שנמשלו בחיות". ובספר גימטריאות (לר"י החסיד, ירושלים תשס"ה) פרשת בחוקותי אות ב: "והשבתי חי' רעה, בגימטריא אלו ארבע מלכיות: בבל, מדי, יון, אדום".

[15]) ועל דרך (ובמכ"ש וק"ו מ)מ"ש האברבנאל (בראשית פרק ב) להשיג על דברי הרמב"ם (במו"נ ח"ב פכ"ט):"שאם הי' כל מה שנכתב מהתחלת התורה עד פה מהבריאה הראשונה סיפור אמיתי כפי פשוטו, וכן אחרי הפרשה הזאת כל דברי הספר הזה הם ספורים אמתיים כפי פשוטם, איך יתכן שנאמר באמציעתם נכנסה פרשה גדולה כזאת שאין בה סיפור כלל ואין פשוטה אמיתי".

[16]) ועד"ז יש לפרש מש"נ (הושע ב, כ): "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה", דכוונתו שלא יבואו במקום יישוב ולא יזיקו לבני ישראל.

[17]) וראה גם מרכבת המשנה על הרמב"ם הל' מלכים שם: "אין זה קושיאדשפיר בישראל שרויים על אדמתם והיא מיושבת הרי כתיב (בראשית ט, ב) ונתתי מוראכם וחתכם שהחיותבורחות מהיישוב [להעיר מרד"ק עה"כ תהלים קד, כ], ואם ב'חמת קרי' (לשון הכתוב ויקרא שם, כח), 'ונסתם ואין רודף' (לשון הכתוב ויקרא שם, יז), והארץ תשם, אז ירבה חית השדה בטבע, וזהפשוט".

[18]) ולהעיר שבפירוש המיוחס להראב"ד על תורת כהנים שם גריס: "מעבירן מן הארץ", ופירש "שלא ימצאו מזיקין בארץ כלל", והי' אפשר לפרש בכוונתו שלא יכנסו לארץ המיושבת (ראה לקו"ש שציינתי בהערה 12 - החילוק בין "ארץ" ל"עולם").

בקובץ העו"ב גליון ח' (יו"ד שבט) ע' 13 מובא מש"כ באג"ק חכ"ג (ע' קצ"ו) בנוגע לעשיית הארון שלא מנאו הרמב"ם במנין המצוות, ולמה השמיט הרמב"ם כל דיני עשיית הארון. ועוד קשה איך זה נטל יאשיהו הארון ממקומו שנצטוו בנ"י לשומו שם וגנזו. ובש"ס (יומא נ"ב ע"ב) מוכרח שלא היה ע"פ הציווי כ"א שדאג שמא יגלה לבבל אח"כ, ולתרץ כ"ז י"ל דמעשה יאשיהו מוכיח דקראי כפשוטם דעשיית הארון והבאתו לקדה"ק היא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם" ולאחר שנעשה זה ובאופן דאינה בטלה לעולם שוב לא מצינו מצוה בעשיית ארון וכו', ולכן לא נמנית עשיית הארון במצוות (לדורות) ולא הובאו דין עשייתו כי מאי דהוי הוי. ומזמן בנין בהמ"ק הא' אין כל ציווי בזה וכו' וכו', וממשיך דמ"מ גנזו יאשיהו את הארון בביהמ"ק דוקא ולא במקום אחר, כי אף ששכינה אינה בטלה מ"מ כמה דרגות בהשראת השכינה שבביהמ"ק כמפורש (ביומא כ"א ע"ב) ונצטוו במצוה נדחית שבביהמ"ק תהי' אותה דרגא של השראת השכינה שבאה ע"י שהכניסו הארון באופן דדרית קבע ובעת שישראל זוכין יש דרגא נעלית מזו כשהארון נמצא בביהמ"ק וגנוז שם ויותר מזה כשנמצא במקומו בקדה"ק עיי"ש.

ונראה להביא סימוכין ליסוד זה דהמטרה והתכלית של עשיית הארון היא אך ורק שתתקיים הו"נועדתי לך שם" מדברי החת"ס בתשובותיו (ביו"ד סי' רל"ו) עיי"ש שהקשה למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל ולדעת הראב"ד (בפ"ו מה' ביהב"ח) דאין חילוק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולמ"ד לא קדשה לעת"ל לא קדש אף מקום מקדש א"כ מנלן בבית שני לבנות ביהמ"ק בלי ארון וכרובים.

ובלא"ה מתמיה החת"ס על כמה שינויים ממשכן ומזבח של משה וגם בנין בית שני שנויה מראשון ובנין העתיד בנבואת יחזקאל שנוי מכל הנ"ל, אע"פ דהכל ע"פ נביא והכל בכתב מיד ה' השכיל, מ"מ הא אין נביא רשאי לחדש אלא לשעה ולא לקיום והאיך שינוי כל הנ"ל.

וכתב ע"ז החת"ס בת' הנ"ל (וביתר ביאור בחת"ס עה"ת פ' תרומה ע' קי"ט). דבפ' תרומה כתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" ופי' רש"י לדורות והרמב"ן הק' ארש"י שהרי מצינו דשלמה שינה המזבח ולא עשאו כתבנית. וכתב ע"ז החת"ס דזה גופא מחדש הכתוב דוכן תעשו, והפסוק נמשך אלעיל "ככל אשר אנו מראה אותך" והיינו שמותר לשנות הבנין והכלים בכל פעם ופעם ע"פ מראה שיראה השי"ת לנביאי הדור אע"פ דבשאר מצות התורה אין שומעין לנביא לשנות כ"ש, מ"מ מצוה זו דבנין ביהמ"ק וכליו מעיקרא הכי ניתנה בתנאי שישתנה ע"פ מראה ומיושב קושיית הרמב"ן מהשינויים שנעשו בביהמ"ק דזה גופא מגלה הפסוק דוכן תעשו.

אך עדיין קשה מהארון דבית שני וכנ"ל, וע"ז כ' החת"ס לתרץ דמש"ה כתיב "ונועדתי לך שם מעל הכפורת מבין שני הכרובים" לומר טעם הארון והכרובים היא רק עיקר לצורך מקום מועד לדבר עם מרע"ה מבין ב' הכרובים וכשאין נביא כמרע"ה הראוי להוועד עמו מבין שני הכרובים אין הארון מעכב.

הרי מבואר בחת"ס דתכליתו של הארון היא רק כדי לדבר עם מרע"ה, וי"ל דהוי ענין פרטי המיוחד למרע"ה, ולכן קושיא מעיקרא ליתיה דאמאי לא עשו ארון בבית שני כיון דהארון היה מיוחד רק למשה ופשיטא שאינו מעכב בבנין הבית, והיינו כנ"ל מאג"ק דלכן אינו נמנה במנין המצוות והרמב"ם לא הביאו כלל. כיון דכל תכלית הארון היא רק כדי שתתקיים ה"ונועדתי לך שם" ויתירה מזו י"ל דמיוחד רק למרע"ה וכנ"ל.

רק שילה"ע דמדברי החת"ס יוצא לכאורה דהמצוה בעשיית הארון נהג רק בשעתה בזמן מרע"ה לקבוע מקום מיוחד להקב"ה לדבר עם מרע"ה, אבל אין שום מצוה וענין לקבוע הארון בביהמ"ק להשראת השכינה, כיון דליכא נביא כמרע"ה הראוי להוועד עמו מבין שני הכרובים, ואילו מאג"ק הנ"ל יוצא דנצטוו במצוה נצחית שבביהמ"ק תהי' אותה דרגא של השראת השכינה שבאה ע"י שהכניסו הארון באופן דדירת קבע וכו', ונמצא דיש עוד ענין בארון של השראת השכינה ונהג בבנין ביהמ"ק.

וי"ל דיש בזה נפקותא לדינא בנוגע לעת"ל שיתגלה הארון, האם יש מצוה להניחו בקדה"ק, ולפי"ד החת"ס י"ל דכיון דמרע"ה יקום בתחה"מ (כלשון הגמ' יומא דף ה' ע"ב משה ואהרן עמהם) יתכן לומר דהקב"ה ידבר עם מרע"ה מבין שני הכרובים ויהי' ציווי לשום הארון בקדה"ק, משא"כ לפי"ד האג"ק הנ"ל אין חיוב להניחו בקדה"ק כמש"כ הגראי"ב שי' גערליצקי בגליון הנ"ל כיון שכבר חל קדושת הארון.

אמנם באמת י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהחת"ס קאי למ"ד דארון גלה לבבל [וכן מפורש בחת"ס בקושייתו שכתב דצ"ע למ"ד ארון גלה לבבל ולא קדשה לעת"ל עי' בדבריו, ולמ"ד זה אין הכרח לומר דיש ענין של השראת השכינה וכו' משא"כ למ"ד דהארון נגנז וכן קיי"ל להלכה (ראה רמב"ם רפ"ד מה' ביהב"ח) וכיון שנגנז ע"כ צ"ל דיש השראת השכינה במקום שנגנז ושפיר י"ל דנצטוו בציווי נדחית שבביהמ"ק תהי' אותה דרגא של השראת השכינה שבאה ע"י הארון וכמש"כ באג"ק - ואדרבה בחת"ס משמע דמודה ליסוד זה מדהקשה קושייתו מנלן לבנות ביהמ"ק בלי ארון וכרובים רק למ"ד דארון גלה לבבל, ואמאי לא הקשה גם למ"ד דהארון נגנז האיך בנו ביהמ"ק בלי ארון, וע"כ דלמ"ד דנגנז יש השראת השכינה בהארון בביהמ"ק ע"י גניזתו [ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ש חכ"א (ע' 158) דמתחילה נקבע שבמקום שנגנז זה גופא מקומו של הארון כמו מתחילה שמקומו בקדה"ק כמו"כ לאחר שנגנז זה גופא מקומו].

וממילא אין להקשות איך בנו בית בלי ארון דשפיר יש כאן ארון רק שנגנז.

והנה בחת"ס שם הקשה רק למ"ד לא קדשה לעת"ל ואפי' מקום המקדש והוא ליכא ארון. וצ"ב דהא אפי' למ"ד קדשה לעת"ל ומקריבין אע"פ שאין בית (וכ"נ ברמב"ם) ג"כ קשה איך מקריבין בלי ארון. וכנראה מדברי החת"ס דאחר שנתקדש הבית כהלכתו וקדשה גם אלעתיד בזה פשוט שאין הארון מעכב, ורק אי ס"ל לא קדשה לעת"ל וצריך לחול על הבית השם מקדש להקרבת קרבנות. קדושה כזו א"א לחול בלי ארון וע"ז שפיר הקשה איך הקריבו בבית שני בלי ארון - ומזה משמע ג"כ כמו שהבאנו מהאג"ק דאחרי שנקבעה הקדושה ובאופן דאינה בטלה לעולם לא מצינו בעשיית ארון [שוב ראיתי בסהמ"צ להרמב"ם מהדורת פרנקל ע' קפ"ז בשוה"ג בשם ספר רוח יעקב כדברינו עיי"ש].

בגליון שיצא לאור ליו"ד שבט האריך הרב ח.ר. שי' בנוגע לשיטת כ"ק אדמו"ר הידוע (בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי שיחה א') שלדעת הרמב"ם יהיו שתי תקופות בימות המשיח, תקופה א' שבה יהי' עולם כמנהגו נוהג, ותקופה ב' שבה יהי' תחיית המתים וביטול מנהגו של עולם. והאריך הנ"ל בקושיותיו, ובגליון הקודם כתב עוד עד"ז, ובגליון הקודם כתבתי בקצרה ועתה אפרש דברי עוד.

שיטת הרמב"ם במורה נבוכים

כפי הנראה עשה בדברי הרמב"ם יסוד מוטעה שהקב"ה עושה נסים רק באופן שאינם נשארים בתמידות. ואינו נכון. ואם כנים הדברים לא הי' צריך להאריך באגרת תחיית המתים לבאר למה אין הוא מקבל את הפסוקים והיעודים כפשוטם ומבארם כמשל מפני שהוא רוצה לאחד בין התורה והשכל וכו', ומקדים לזה שאין דברנו החלטי ולא הגיע לנו חזון מאת ה' על זאת, ורק לאחר כל השקו"ט מסיים שכבר ידעת שאנו מתרחקים תכלית הריחוק משינוי סדרי בראשית, הרי אדרבה הול"ל לכל לראש שא"א שיהי' ביטול מנהגו של עולם כי זהו יסוד גמור שבא לנו בקבלה מהנביאים שהטבע לא ישתנה לעולם, ולכן מוכרח ומוחלט והגיע לנו חזון מאת ה' שאינם כפשוטו ולכן צריך לבארם כמשל. [ובשלמא בנוגע להפסוק שמאריך בזה שם בתחיית המתים לא ירעו ולא ישחיתו וגו' אפילו אם נפרשו כנס יהי' רק בהר קדשי ואין זה ביטול מנהגו של עולם, אבל כוונת הרמב"ם הוא כמו שמתחיל בתחילה, למה הוא מבאר "ההבטחות האלו ודומיהן" בדרך משל, וכמו שהוא שיטתו בכלל בהבנת הפסוקים].

וכך כתב הרמב"ם במו"נ ח"ב פכ"ט (ע"פ מהדורת קאפח, וכן להלן):

והעניין אשר אנו סובבים סביבו כבר נתבאר, והוא שהפסד העולם הזה ושינויו מכפי שהוא, או שינוי דבר מטבעו והתמדתו כפי אותו השינוי הוא דבר שלא נאמר לנו בו לשון נביא, וגם לא דברי חכמים. כי אמרם שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב אינו העדר המציאות כליל, לאומרו וחד חרוב, הורה על קיום הזמן, ועוד שזה דברי יחיד, והוא באופן מסוים. ומה שתמצא לכל החכמים תמיד, והוא יסוד שלומד בו כל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד, הוא אמרו אין כל חדש תחת השמש, ושאין שם חידוש כלל ולא בשום סיבה. ואף מי שפירש שמים חדשים וארץ חדשה כפי שמדמים בו, אמר אף שמים וארץ שעתידין להבראות כבר הן ברויין ועומדין שנאמר עומדין לפני, יעמדו לא נאמר אלא עומדים, ולמד באומרו אין כל חדש תחת השמש. ואל תדמה שזה סותר למה שבארתך, אלא אפשר שכוונתו שאותם המצבים המובטחים, הטבע המחייב אותן אז, מששת ימי בראשית הוא ברוא, וזה נכון, אבל אמרתי שלא ישתנה דבר מטבעו ויתמיד כפי אותו השינוי מתוך זהירות בניסים, כי אף על פי שנהפך המטה לנחש, ונהפכו המים דם, והיד הטהורה הנכבדה לבנה ללא סיבה טבעית המחייבת זאת, הרי הדברים הללו ודומיהם לא התמידו ולא נעשה טבע אחר, אלא כמו ונאמרו ז"ל עולם כמנהגו הולך.

[ואח"כ ממשיך ומבאר סברת החכמים שאף עניני הנסים הנעשים רק לשעה כבר הוקבעו בטבע בששת ימי בראשית, וכמ"ש הרמב"ם ג"כ בפירוש המשניות לאבות פ"ה מ"ו (אף שמשמע מדבריו שהוא עצמו לא סובר כך, וכמ"ש התוספות יום טוב שם)].

והנה אם ניקח הדברים כפי ההבנה השטחית איך נבאר ענין תחיית המתים, הלא אפי' המטה שנהפך לנחש והמים שנהפכו לדם וכו' לא התמידו בזה רק לשעה קלה ולצורך, וא"כ מכ"ש וק"ו שגוף האדם שכבר נתפרד להיסודות ויוחזר ע"י תחיית המתים (שהוא כמו יש מאין ממש) באופן נסי לא יתמיד בטבעו, ועד שיחי' חיים ארוכים הרבה כדברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים.

וצריך להגדיר כראוי מה שהרמב"ם מכנה כאן בשם טבע ובשם נס. ואין הרמב"ם מדבר בהגדרתינו השטחית של טבע ונס. וכוונת הרמב"ם הוא שמששת ימי בראשית כבר נברא העולם בשלימות הראוי', וכל מצב אחר שיקרה בעולם שיתמיד בזה שהוא שונה מטבע העולם עכשיו כבר שיער בחכמתו ית' וכבר נברא "הטבע המחייב אותן אז" בששת ימי בראשית, ועד שהוא מסביר דעת החכמים שסברו שגם הנסים עצמם נקבעו מוימ"ב ו"אז יופעל אותו הדבר כפי שניתן בטבעו מעיקרו כאשר הוטבע", - ופשיטא שבגדרים שלנו זה נקרא נס -, אבל בדברי הרמב"ם קורא זה בשם טבע, וענין הנס - לדעת הרמב"ם עצמו - הוא הנהגה חדשה הבא לסתור חוקי הטבע ואינו ענין שניתן בטבע מששת ימי בראשית. וזה שהנס הוא רק לשעה הוא מכיון שאין צורך לזה שיתמיד, ואדרבה מכיון שכבר נברא העולם בשלימות הראוי' מובן שאין כאן ענין לשנות הדבר מכפי שהוא, ואם נשתנה הדבר מכפי שהוא מורה שהי' כאן חסרון בשלימות מעשיו ית', ורק לצורך מסויים נעשה הנס, ולכן הוא רק לשעה.

ואין כאן כוונת הרמב"ם שמה שאנו מכנים אותו בשם טבע לעולם לא יהי' בו שינוי, כי איך נפרש מה שהרמב"ם עצמו אומר שהשמים והחדשים והארץ החדשה ה"טבע" המחייב אותן אז כבר נבראו מוימ"ב, ושלדעת החכמים ניתן הנסים ב"טבעו" של דבר, דמובן וגם פשוט שלפי הגדרתינו אם יהי' שמים חדשים וארץ חדשה באיזה אופן או קריעת ים סוף וכו' יהי' זה נס גדול.

וכוונת הרמב"ם מבואר מתוך דבריו במו"נ ח"ב פכ"ח וז"ל: וכבר ביאר דוד ע"ה בהדיא נצחיות השמים ותמידות חוקיה וכל אשר בה במצב שאינו משתנה ... ואמר ירמיה ע"ה נתן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וכו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי ... וכבר הזכיר גם שלמה כי מעשי ה' הללו, כלומר: העולם וכל אשר בו, עומדים כפי טבעם לעולם ואף על פי שהם עשויים, אמר: כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. הרי הודיע בפסוק זה כי העולם ממעשי ה', ושהוא נצחי. ונתן גם טעם לנצחיותו, והוא אמרו: עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי זה טעם להיותו 'יהיה לעולם', כאילו יאמר שהדבר אשר ישתנה אינו משתנה אלא מחמת חיסרון שיש בו כדי שישלם, או שיש בו תוספת שאין בה צורך ואז תוסר אותה תוספת. אבל מעשי ה', הואיל והם בתכלית השלמות, ולא תתכן תוספת בהם ולא חיסרון מהם, הרי הם קיימים כפי שהם בהחלט, כיון שלא יתכן גורם לשינויים וכאלו גם נתן תכלית למה שימצא, או סיבה למה שישתנה, בסוף הפסוק, באומרו והאלוקים עשה שייראו מלפניו, כלומר: חידוש המופתים. ואמרו אחר כך מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלוקים יבקש את נרדף , אמר: שהוא יתעלה רוצה תמידות המציאות ועקיבותה זה אחר זה, אבל זה שהזכיר משלמות מפעלות ה', ושאין שום אפשרות להוסיף עליהן ולא לגרוע מהן, כבר אמרו בפירוש אדון החכמים, ואמר הצור תמים פעלו, רוצה לומר שכל מפעלותיו, כלומר: ברואיו, בתכלית השלמות, לא ישיגם חסרון כלל, ואין בהם סרח ולא שום דבר שאין לו צורך, וכן כל מה שיארע באותם הברואים ומהם, הכל צדק גמור בהתאם לחיוב החכמה, כמו שיתבאר במקצת פרקי מאמר זה. עכ"ל.

הלא אתם רואים שאין כוונת הרמב"ם שיש גזירת הכתוב שהטבע כמו שהוא עכשיו צריכה להיות קיים לעולם, אלא שאם נאמר שישתנה נמצא שבשעת בריאת העולם לא שיער הקב"ה כראוי כל מה שיהי' וא"כ מורה על חסרון השלימות במעשיו, ועוד - כמובן מפרק כ"ט - שא"כ נצטרך לומר שיש חידוש רצון. וא"כ מובן מדברי הרמב"ם כאן שאין סתירה לומר שיהיו מצבים אחרים כמו תחיית המתים ועתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו', ותקופה ניסית, בזמן מן הזמנים, כי מכיון שה"טבע" המחייב אותן להיות כך כבר נברא מששת ימי בראשית,[1] א"כ אין זה מורה על חסרון שלימות אצלו ית' או במעשיו ית' - דהיינו העולם וחוקי הטבע - כי שיער כבר בחכמתו ית' מתי הוא הזמן הראוי לזה, ואין ע"ז קושי' מחידוש רצון או חסרון בטבע, ושוב אין סתירה לומר שאכן זה יקרה בפועל.

ומובן ההפרש בין זה שכותב הרמב"ם ששינוי דבר מטבעו והתמדתו כפי אותו השינוי הוא דבר שלא נאמר לנו בו לשון נביא, וגם לא דברי חכמים, להיעודים הנ"ל, כי אותם היעודים והמצבים אינם סתם ככה ביטול והפסדת הטבע לשם עצמו, אלא שהוא שינוי וחידוש ועלי' ושלימות נעלית יותר בעולם שכבר נקבע שיהי' כן מוי"ב.

ובעיקר בא הרמב"ם כאן לבסס שיטתו שהעולם נצחי ולא יופסד, - וכד נעיין נראה שהרמב"ם מביא הענין של שמים חדשים וארץ חדשה וחד חרוב שיכולים להתפרש כהפסד העולם בכללו, ואינו מזכיר דבר וחצי דבר מהיעודים של וגר זאב עם כבש וגו' וכיו"ב ומאחז"ל כיו"ב. - ומפני שישנם אלו המבינים ענין הנס כהנהגה הבא לסתור הנהגת הטבע סתם ככה, וכמו שביאר בארוכה באגרת תחיית המתים, וא"כ ממילא יוצא לשיטתם שהנהגת הטבע אינה בשלימות וא"כ יוצא שיש סברא לומר שהעולם יפסד בכללו או בפרטו, או ע"י נסים או מעצמו, ולזה מבאר שאין הפשט שענין הנסים מורים שישנו חסרון בעולם, כי אם נאמר כן נמצא שבריאת העולם ע"י הקב"ה אינו בשלימות, ובראו באופן שיצטרך בזמן מן הזמנים לשינויים ע"י נסים, והרי זה מורה על חסרון השלימות וחסרון השיעור בחכמתו ית' וזה לא יתכן לומר אצלו ית' ח"ו, וממילא מובן ג"כ שמכיון שהעולם נברא בשלימות ע"י הקב"ה ואין בו חסרון וכו' שהעולם נצחי. (ולהעיר ג"כ מדרושי חסידות עה"פ החודש הזה לכם בתרס"ו ובכ"מ בביאור מעלת הנהגת הטבע ותמידיותו הקשור עם אני הוי' לא שניתי וגו').

ועפכהנ"ל מובן שאין כאן כוונת הרמב"ם כלל לומר שהעולם כפי שהוא עתה א"א שישתנה בו דבר, ולא בא לומר איזה נס אפשרי ואיזה נס אינו אפשרי, ומה יקרה או לא יקרה, כ"א בא לבאר יחס הנהגת הטבע וההנהגה נסית שבא לשלול דרך הטבע בכלל, איך שהעולם נברא באופן שלם ונצחי, ואין ענין הנסים סתירה לזה כלל, או מפני שכבר הוקבעו בבריאה, או מפני שענין הנסים לשעה אין ענינו לשלול הנהגת הטבע, כי הטבע נברא בשלימות ואינו נצרך לשינוי ולכן כאשר הקב"ה עושה נס הוא עושהו רק לשעה, ואלו השינויים - בין ע"פ טבע ובין ע"פ נס - שאינם לשעה כבר נקבעו בוימ"ב וכמו שנת"ל בארוכה.[2][3]

בנוסף לכל הנ"ל, כבר הביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש שם הע' 30 שאפי' כללות ההנהגה הטבעית שנקבעה באופן ד"לא ישבותו" נעשתה רק לאחר המבול, ולפי הבנתו בדברי הרמב"ם א"א לומר זה ויצטרך לחפש פי' אחרים בזה. והרי בשנת המבול לא שמשו המזלות וכל סדר הטבעי הרגיל לא הי'.

וכבר ידוע שיטת כ"ק אדמו"ר בנוגע למ"ש הרמב"ם כאן במו"נ בפרקים אלו שהרמב"ם במו"נ אינו פוסק (לקו"ש חכ"א ע' 453, וראה ג"כ אג"ק חלק ז' ע' קל"ד, חי"ט ע' רנ"ט).

כבר ראית שדברי הרמב"ם במורה נבוכים אינו נוגע כלל לעצם הענין אם יהי' תקופה שני' נסית בימות המשיח או לא.

- המשך יבוא אי"ה -

---