מבואר בזהר קטז, א (במדרש הנעלם) שאחרי תחיית המתים ימותו שוב ואז יקומו עם גופים מזוככים. וז"ל:

"פתח ואמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו' ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת וגו' הכא אית לאסתכלא האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עבד, בקדמיתא מעייל ליה בנור דליק עד דנפיק מניה כל זוהמא דארעא והא אשתארת כספא אבל לא כספא שלימתא לבתר מאי עביד מעייל לי' בנור' כדבקדמיתא ומפיק מניה סטייפי כמא דאת אמר (משלי כה) הגו סיגים מכסף וגו' וכדין הוא כספא שלימתא בלא ערבוביא.

"כך הקב"ה מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה ונפקי מניה כל זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקב ואתבני גופא מני' ועד כען הוא גופא לא שליםלבתר ההוא יומא רבא דכתיב (זכריה יד) והיה יום אחד הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה מתטמרן כלהו בעפרא כדבקדמיתא מן קדם דחילו ותקיפו דקודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב (ישעיה ב') ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד יי' ומהדר גאונו וגו'ונפיק נשמתייהו ומתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא דאתבני תמן(נ'א נהורא)דיליה כנהורא דשמשא וכזהרא דרקיעאדכתיב (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרניתא גופא דנהיר ירמי קודשא בריך הוא מלעילא דכתיב (ישעיה כו) כי טל אורות טלך וכתיב (שם כב) הנה יי' מטלטלך וגו', וכדין יתקרון קדישין עלאין דכתיב (שם ד') קדוש יאמר לוודא הוא דאתקרי תחיית המתים דבתרייתאודא הוא (כספא שלים גופא שלימא) (נ'א נסיונא) בתרייתאולא יטעמון עוד טעמא דמותאדכתיב בי נשבעתי נאם יי' כי יען אשר עשית וגו' כי ברך אברכך וגו', ובההוא זמנא מצלו צדיקייא דלא יתנסון בדא יתיר".

וצריך ביאור, שהרי באגרות קודש ח"ב עמ' עו כותב רבינו לגבי תחיית המתים וזלה"ק: החיים אחר תחה"מ. העוה"ב (אחר שיחיו המתים) אין בו לא אכילה ולא שתי' . .ואינן חוזרים לעפרם(סנהדרין צב, א)וקיימים לעולמים. ובהערה שם כ' "ראה הראיות ע"ז בהנ"ל הערה 22 (צ"ל: 23) ובזהר שהובא בהערה 13".וכוונתו למה שהביא שם מהזהר (ח"א קיד, א) וז"ל: ריב"א שאל לר"ח א"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיותם למה לא יהיב נשמתהון באתר דאתקברו תמן וייתון לאחייא בארעא דישראל א"ל נשבע הקב"ה לבנות ירושלים ושלא תהרס לעולמים כו' לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמיםכדי שתהי' הנשמה קיימת בגוף לעולמים - וכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא כדאמר שם קודם למאמר זה." הרי שאחרי תחיית המתים תהיה הנשמה קיימת בגוף לעולם. ואיך אפשר לתווך הנ"ל עםמש"כ בזהר שהבאנו לעיל שאחרי תחיית המתים "נפיק נשמתייהו"[1]?

וי"ל ע"פ מש"כ באור החמה (זהר קטז, א) בשם מהרח"ו, וז"ל:

"פתח ואמר ויהי אחר הדברים וגו' פי' כי הוקשה לו שלעיל אמר כי הגוף אחר התחיה נק' יצחק וא"כ מה ענין עקידת יצחק כדי לשוחטו? וביאר כי הוא מיתא תנינא דחזרה למות פעם ב' בע"ש שהוא סוף אלף הששי כדי ליכנס לשבת שהוא אלף הז' וקייםלגמרי ולפי שאז אינה מיתה גמורה כראשונ' כי לא תהי' רק ג' ימים שנאמר יחיינו מיומים וביום הג' יקימנו וגו' לכן נקראת עקידת יצחק שלא מת אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מתואח"כ נשבע הקב"ה שלא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף הנק' יצחק הוא כספא נקיה. לבתר ההוא יומ' רבא דכתיב והי' יום אחד וגו' פי' כי שני תחיות הם א' בביא המשיח אשר אז יקומו המתים מקבריהם ואז יזדככו חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח ולכן אמור אין בין העה"ז לעה"ב אלא שעבוד מלכיות כי יהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה וקדומה כנודע, אמנם בעה"ב שהוא אלף השביעי שאז נאמר בו שאין בו לא כילה ולא שתיה וגו' ולכן צריך זיכוך אחר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נק' יום הדין הגדולואז ימותו שעה א'ויזדככו תכלית הזיכוך באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהי' רוחני כמוהו ממש.עכ"ל.

וראה בבן יהוידע (סנהדרין צב, א) שפירש ע"פ הנ"ל מש"כ שם בגמ' שאינם חוזרים לעפרם, דהיינו שישמיתה אחר התחיה אלא שאין הגוף נעשה עפר.

וא"כ יתפרשו גם דברי רבינו באופן זה, שאכן מיתה זו "שאינה גמורה" יתקיים בהם, אבל אינם חוזרים לעפרם (גם אחרי מיתה זו) ויתקיימו לעולמים (אחרי התחייה השנייה). ומכיון שאינה מיתה גמורה, לא קושיא גם מדברי הזהר שאחר התחיה"תהיה הנשמה קיימת בגוף לעולמים".

ולהעיר ממש"כ בירושלמי (מו"ק ג, ה) שכל תלתא יומין (אחרי פטירת האדם בזה"ז) נפשא טייסא על גופא סבירה דהיא חזרה לגביה וכו'. וא"כ אפשר לומר בדרך אפשר דכל שכן בג' ימים אלו שבין המיתה לתחיה שהיא באמת הולכת לחזור לגביה, שהנשמה לא עוזבת את הגוף לגמרי.