בגליונות של תחילת ש.ז. שקו"ט בענין שאין בונים את בית המקדש בזמן הזה, אלא מחכים לביאת משיח צדקנו בב"א - דלכאו', כ' הרמב"ם (תחילת הל' בית הבחירה) "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש" - ולא ניתנה שום הגבלה, לכאו', בציווי זה, ובפשטות הוא נצחי ובכל דור ודור - וא"כ מדוע נפסק להלכה (הל' מלכים פי"א, הל' מעשה הקרבנות פ"ב הי"ד) שבית המקדש השלישי יבנה ע"י משיח דוקא?

והתמיהה כפולה ומכופלת, שהרי איתא במדרש (ב"ר סוף פס"ד) שבימי ריב"ח רצו לבנות את ביהמ"ק גם ללא משיח! (וכמ"ש עפ"ז המנחת חינוך - מצוה צה - שגם היום "אפשר ש...מצוה לבנות").

והנה, על שאלה זו האחרונה מתרץ כ"ק אדמו"ר (חי' ובי' בהל' ביהב"ח סי"ט), שמקור זה שביהמ"ק הג' יבנה ע"י משיח דוקא הוא בדברי ר' אליעזר (ויק"ר ט, ו), ולכן בימי ריב"ח - שעדיין לא התגלה חידוש תורה זה - רצו לבנות ביהמ"ק ללא משיח, משא"כ לדידן - לאחרי שחידש ר"א (ע"פ פסוק), שיש לחכות למשיח.

אבל לכאו' צ"ע עדיין, מה נעשה עם מ"ע מפורשת של "ועשו לי מקדש", כנ"ל? - ודוחק, וגם חידוש הוא, לומר שבאמת מצד המצוה עצמה היא חלה גם בזה"ז, ורק שהוי "הוראת שעה" (שלמד ר"א מתוך דבריו) של נביא, לא לקיים את המצוה עד שיבוא משיח!

לצורך ביהמ"ק - צריך מלך

והנה, הביאור בזה בפשטות הוא, שכדי לבנות ביהמ"ק צריך מלך - ורק כשיש מלך חלה המצוה של "ועשו לי מקדש", וכמו שפסק הרמב"ם (תחילת הל' ביהב"ח) מספרי. ובזה"ז שאין דין מלך, אא"פ לבנותו.

אבל, לפ"ז צריך ביאור לאידך גיסא: מה הי' הקס"ד שבימי ריב"ח לבנות ביהמ"ק אף שלא הי' מלך? ועוד: לשם מה צריך את הפסוק שמביא ר"א, וכפי' כ"ק אדמו"ר לעיל - שזהו המקור לענין! - ואינו מספיק הראי' מההלכה (ע"פ הפסוקים בתורה) שצריך מלך וכו'!

והביאור בזה י"ל ע"פ קושיא נוספת: אם מוכרחים למלך כדי לבנות את בית המקדש, כיצד בנו בפועל את ביהמ"ק השני ללא מלך?

ומבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חט"ז ע' 305 הערה 49) "בנוגע לבנין בית שני דלא הי' שם מלך וכו', אולי י"ל דאין צריך כיון שהוא המשך דבית המקדש הא'".

ועפ"ז לכאו' יש להקשות: מדוע לא נבנה את ביהמ"ק השלישי - ואף שאין מלך וכו', נאמר שהוא המשך של בית המקדש הראשון (והשני)!

אך החילוק יל"פ בפשטות:

גלות וחורבן בית ראשון הי' מלכתחילה לזמן מוגבל של שבעים שנה, כמ"ש בנביאים (ראה - לדוגמא - ירמי' כט, ל), שלאחר מכן ישובו לירושלים ויבנו מחדש את ביהמ"ק - וא"כ שפיר אפ"ל שביהמ"ק השני הוא המשך של ביהמ"ק הא', ורק שבאמצע יש "הפסקה" של שבעים שנה.

משא"כ בנוגע להיחס בין ביהמ"ק השני והשלישי אא"פ כן, שהרי בעת חורבן הבית השני לא נאמר זמן וכו' לבנינו מחדש. והיינו, שהחורבן הוא חורבן "מוחלט", ובנין הבית השלישי הוא דבר שיתחדש בעת-קץ.

ומכיון שהבית השלישי יבוא כדבר חדש, לכן צריך לשם זה במלך ומלחמות וכו', כמו שהי' בבית הראשון.

ועפ"ז יש לבאר מה שבנו ביהמ"ק בימי ריב"ח, שלא ידעו חילוק זה, וחשבו שכשם שביהמ"ק הב' בא כהמשך לבית הא' - ולא כתהליך חדש, כך גם בנין זה אינו אלא המשך של בית המקדש השני והראשון, ולכן א"צ דוקא במלך וכו'. ויומתק, שמי שגזר על בנין ביהמ"ק אז הי' "מלכות הרשעה", וא"כ מודגש בזה שאי"ז דבר חדש, אלא שמי שהחריב ביהמ"ק - הוא עצמו עשה זאת רק לזמן קצר וכעת רוצה להחזירו על מכונו.

ועל כך הוכיח ר"א מהפסוק (שה"ש ד) "עורי צפון ובואי תימן", שאין נכונה ס"ד זו, וביהמ"ק השלישי הוא דבר חדש שייבנה ע"י מלך המשיח דוקא, "מלך המשיח שנתון בצפון יבא ויבנה ביהמ"ק הנתון בדרום". ויומתק, ע"פ לשון המדרש שם (בהתחלת הענין) "עורי-דבר שהוא ישן ונתעורר", "ובואי - דבר שהוא חידוש", ולעניננו י"ל הכוונה בזה, שביהמ"ק השלישי (אינו כביהמ"ק השני שהי' המשך של הבית הא', אלא) הוא "דבר שהוא חידוש", ולכן צריך למלך וכל התנאים וכו'. ובמילא מוכרח שיהי' ע"י משיח דוקא.

"בזמן שרוב ישראל על אדמתן"

והנה, בחינוך (מצוה צה) כתב, שמצות "ועשו לי מקדש" נוהגת "בזמן שרוב ישראל על אדמתן". וכעי"ז כתב עוד (במצוה תצז) "ונוהגת בזמן שישראל על אדמתן". וגם עפ"ז יש לבאר בפשטות את זה שאא"פ לבנות ביהמ"ק קודם ביאת המשיח.

ואולי יש לבאר מקור שיטתו (וראה לקו"ש חל"ו ע' 124 הערה 23), כי ביהמ"ק תוכנו הוא השראת השכינה בתוך עם ישראל וכמ"ש (תרומה כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובמילא, שייך הוא רק בזמן שעם ישראל בארץ ישראל; ואם עם ישראל הוא בגלות, אינו שייך כלל מצוה זו של בנין ביהמ"ק בירושלים (וע"כ צריכים להגיע ל"מקדש מעט בארצות אשר באו שם", בתי כנסיות ובתי מדרשות, כדאי' במגילה כט, א, וראה בארוכה קונ' בית רבינו שבבבל).

ולהוסיף, שי"ל שאפילו בזמן שעם ישראל כן נמצא בפועל בארץ ישראל - בזמן הגלות, הרי מבחינת ה"מציאות התורנית" אין מקום לכך שעם ישראל יהי' בארץ ישראל בזמן הגלות (בתור "ציבור"). וכמבואר באריכות בלקו"ש חי"ח שיחה ב' לפ' מסעי, וש"נ, ע"פ ההלכה שאסור לצאת ממקום הגלות אפילו לארץ ישראל, וגם כשיש מי שיוצא ע"פ היתר מיוחד "בלייבט ער אויך בארץ ישראל א בן בבל (מצד דער בחירה אין בבל אלס גלות) און ער איז מחוייב לחזור".

וראה גם הלשון בלקו"ש חי"ב ע' 26 הע' 36, "כלל ישראל (כצבור) חבושים בגלות". ועיי"ש עוד. - ובדרך ממילא אי אפשר להיות מציאות של "רוב ישראל על אדמתן" לפני הגאולה, ועכצ"ל שיהי' זה רק ע"י משיח צדקנו תומ"י ממש, ואז יהי' אפשר לבנות ביהמ"ק.

וע"פ ביאור זה בדברי החינוך יש להוסיף, שא"צ שיהיו בפועל ישראל על אדמתן, אלא די בכך שיש אפשרות הלכתית שעם ישראל יהי' בארץ - ועפ"ז יש לבאר זה שלפי פס"ד הרמב"ם (והאריך בזה כ"ק אדמו"ר כמ"פ) ייבנה ביהמ"ק לפני קיבוץ גלויות - אך שלכאו' (לשיטת החינוך) עדיין בשעת הבני' אין "ישראל על אדמתן", כי עדיין לא התקבצו מהגלויות!

כי, מיד ברגע הגאולה מתבטל הפס"ד שאסור לצאת מבבל וכו', ויש אפשרות - שתבוא לידי פועל מיד אח"כ - שישראל יהיו על אדמתן, וזה כבר מספיק להגדרת א"י כמקומם של בנ"י, ולכן שפיר אפשר לקיים ע"י בנין ביהמ"ק בירושלים את המצוה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"מלך המשיח הנתון בצפון"

וגם עפ"ז יש לבאר הקס"ד שהי' בימי ריב"ח לבנות ביהמ"ק, ומה שמחדש ר"א - ע"פ הפסוק "עורי צפון ובואי תימן" - שאינו כן:

הקס"ד הי', שכיון שסו"ס נשארו יהודים בארץ ישראל גם בזמן הגלות, ו"מלכות הרשעה" עצמה שפעלה את ענין הגלות מסכימה לכך שעם ישראל יבנה את ביהמ"ק בארץ ישראל, והיינו, שמסכימים למציאות של "ישראל על אדמתן", ובמילא שפיר אפשר לקיים מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם";

אולם מה שחידש ר"א שאינו כן, ולע"ע נמצאים במצב של גלות, ורק "כשיתעורר מלך המשיח הנתון בצפון" (בגלות, והוא עצמו אינו יכול לצאת משם מפני ההלכה שאסור לצאת מבבל - ורק כשהוא יתעורר יתבטל מצב זה ויהי' אפשר לחזור לא"י בתור ציבור של כל ישראל, ואז) - "יבוא (לא"י) ויבנה ביהמ"ק הנתון בדרום".

ואחרי כתבי כ"ז, העירני ח"א מ"קונטרס דרישת ציון וירושלים" (להר"ד מקארלין) ושם הסברא שבמצות "ועשו לי מקדש" לא מחוייבים מכיון שאין מלך וכו'. אבל ג"כ מביא ביחס לבנין בית שני בלי מלך, וכן בנוגע למה שרצו לבנות בימי ריב"ח, מבאר באופן אחר, ואני כתבתי הנלע"ד ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. - ורק להעיר בדבריו, שמקשה שם על שי' החינוך שמצות "ועשו לי מקדש" חלה רק בזמן שרוב ישראל על אדמתן - הרי בבנין בית שני לא היו רוב ישראל!

ועפהנ"ל י"ל, שא"צ דוקא בפועל ברוב ישראל שיהיו על אדמתן, אלא בזה שתהי' אפשרות הלכתית כזו. ולהעיר על החינוך, שפעם א' כותב "בזמן שרוב ישראל על אדמתן", ופעם ב' כותב "בזמן שישראל (ואינו מזכיר "רוב") על אדמתן" - ואוי"ל הכוונה בלשון זו עפהנ"ל, שאין נוגע בפועל כמה מבנ"י נמצאים בארץ, אלא ההגדרה ההלכתית שה"ציבור דישראל יכול (עכ"פ) להיות באדמתו.