בהמשך למ"ש בגליון דכ"ב שבט [גליון תתיב - ע' 10] בנוגע להא דלע"ל הלכה כב"ש, יש להוסיף ולהשלים כו"כ פרטים.

א. ראשית כל בנוגע להדלקת נ"ח לעת"ל, הנה ת"ח להרי"ש שי' קלמנסון (בגליון הקודם) על המ"מ משיחת ערב חנוכה תש"נ - בה נאמר ד"יש לעיין האם כבר בתחילת בואו של משיח צדקנו תהי' הלכה כב"ש וכבר בשנה זו ידליקו ביום הראשון של חנוכה שמונה נרות וכו'", ולא נתבאר מה הם צדדי הספק.

ולכאו' אם נאמר שנ"ח שוה לשאר המחלוקות שבין ב"ש וב"ה אינו מובן מהו הצד לומר שבענין זה לא יפסקו לע"ל מיד כב"ש, דהרי זה כבר נת' בשיחות דהשינוי יהי' ע"י שיעמדו ב"ד הגדול למנין ודעת הרוב תהי' כב"ש, וא"כ אם יספיקו לעמוד למנין לפני חנוכה, אז תהי' הלכה כב"ש, ואם לא יספיקו בהמעל"ע הראשון לעמוד למנין ע"ז אז עדיין יפסקו כב"ה (ולכאו' הוא דוחק לומר שזה גופא השקו"ט האם יספיקו או לא, ואיזה סברות לכאן ולכאן אנו יכולים להעלות בשקו"ט כזו).

אמנם לפי מה שביארתי בגליון הנ"ל הרי יש כו"כ נימוקים לחלק בין המחלוקת דנ"ח ושאר הפלוגתות שבין ב"ש וב"ה, דבנ"ח גם לע"ל תהי' הלכה כב"ה - ולכן יש מקום לשקו"ט בנדון.

ומה שמשמע בשיחה הנ"ל דהספק הוא רק בנוגע לתחילת בואו של מ"צ, י"ל ע"פ מ"ש בענין הלכות של תושבע"פ אינן בטלין לעולם (תשנ"ב), דבתקופה השני' דימוה"מ כשיחיו המתים וכו' תהי' ההלכה כשמאי והלל גם יחד בכל הענינים, ולכן סו"ס תתקיים גם דעת ב"ש שביום הראשון מדליקים ח' נרות (וגם כב"ה שמדליק רק נר א' אף שכעת א"א לנו לצייר זאת) אבל בנוגע לתקופה הראשונה - תחלת בואו של מ"צ - יש מקום להסתפק וכנ"ל.

ולפי"ז אפ"ל דבהשיחה דש"פ וישלח תשנ"ב שרבינו מדגיש שגם לעת"ל ההדלקה תהי' באופן דמוסיף והולך, היא ההכרעה בהספק שהעלה בשיחה דתש"נ הנ"ל.

ב. וכ"ז בנוגע לנ"ח, אך בנוגע לכללות הענין שעוררתי (שם), איך מתיישבים ב' ההדברים שמצד א' לעת"ל יהי' הלכה כב"ש דה"בכח" עדיף - שזה מורה על מעלת השמים ביחס לארץ, והתלמוד ביחס למעשה, וכמבואר בהשיחות וכו' - ולאידך גיסא מבואר שלעת"ל יהיה ארץ קדמה ומעשה גדול?

ונקודת הביאור היתה דמדובר כאן בב' תקופות שונות, דזה שלע"ל תהי' הלכה כב"ש דוקא, קאי על התקופה הא' דימוה"מ וזה ש"ארץ קדמה" הוא בתקופה שלאח"ז, ע"ש בארוכה.

אך עדיין צ"ב, איך זה שבזה"ז הלכה כב"ה, ודוקא לעת"ל - אמנם בתקופה הא' - תהי' הלכה כב"ש. דבשלמא אם בזה"ז היתה ההלכה כב"ש דה"בכח" עדיף, וגם לעת"ל היתה הלכה כב"ש, אז ע"ז הי' מספיק הביאור דלעיל דגם התקופה הא' דימוה"מ שייכת להזמן ד"היום לעשותם", ועדיין לא נשלמה כל העבודה וכו' ולכן עדיין לא באנו להמצב ד"ארץ קדמה" שזה יהי' רק בתקופה הב' וכו'.

אך כאשר בזה"ז ההלכה היא כב"ה שה"בפועל" עדיף (שזה מורה כנ"ל על עדיפות ה"ארץ" וה"מעשה" וכנ"ל), ואילו לע"ל שגם בתקופה הא' הרי כבר סו"ס עומדים יותר בסמיכות - הן בזמן והן בענין - להזמן שבו יתגלה איך שארץ קדמה ומעשה גדול מאשר בזה"ז, ודוקא אז תשתנה ההלכה ויפסקו כב"ש שה"בכח" עדיף שמורה על עדיפות ה"שמים" וכנ"ל, הרי"ז לכאורה תמוה מאד?

וי"ל נקודת הביאור בזה (בדא"פ) שהוא ע"ד המבואר בהדרושים בענין "יפה שעה א' בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב" דישנה מעלה בהעבודה בתומ"צ שבזה"ז גם על הגילויים דלעתיד, שע"י המצוות תופסים בעצמות א"ס, משא"כ הגילויים דלעתיד הוא רק מחצה התחתונה דכתר (בחי' ש"י עולמות), אבל לאידך המע' לע"ל היא שאז כל הענינים יהיו בגילוי, משא"כ בזה"ז ההמשכה היא בהעלם (ראה ד"ה כי ישאלך בנך עטר"ת והש"ת בארוכה, ועוד בכ"מ). אך סו"ס גם ההמשכות שהמשכנו ע"י המצוות בזה"ז יתגלו גם לע"ל. וזהו"ע "שכר מצוה מצוה" שעצם המצוה תתגלה וכו'.

ועפ"ז י"ל דבהעלם הרי גם עכשיו ישנה מע' ב"ארץ" על "שמים" וכן ב"מעשה" על ה"תלמוד", ולכן אין פליאה שדוקא בזה"ז יהי' עדיפות להארץ כדעת ב"ה שה"בפועל" עדיף. ולאידך דוקא לע"ל כשמתחיל סדר עבודה ועולם שבו הענינים הם בגילוי - אבל עדיין לא נתגלתה אמיתית המעלה דארץ שכנ"ל זה שייך דוקא בתחה"מ - תהי' עדיפות לה"בכח" כדעת ב"ש, מכיון שמצד ה"גילויים" בסדר השתלשלות (כולל גם הדרגה דחיצוניות הכתר) אז ישנה עדיפות ל"שמים" וכו', ודוקא בתקופה הב' דימוה"מ בתחה"מ וכו' כשיתגלה השרש האמיתי דמלכות בעצמות א"ס (פנימיות הכתר) אז יהי' בגילוי בכל העולם איך ש"ארץ קדמה" ו"מעשה גדול", ודו"ק היטב, ויש להאריך בזה עוד, אבל תן לחכם וכו'.

והנה בנוגע למ"ש בגליון הנ"ל שעיקר ואמיתית הענין ד"מעשה גדול" שייך דוקא להזמן שלאחרי תחה"מ, רציתי להביא עכ"פ עוד ב' דוגמאות ממאמרי חסידות שבהם מבואר כן להדיא, והוא בסה"מ תרכ"ט (נסמן בשיחות כ"ק אדמו"ר בענין פלוגתת ב"ש וב"ה הנ"ל) בענין הגשת יהודה ליוסף שמדובר בענין שלע"ל "ארץ קדמה" ו"מעשה גדול", ואומר שם מפורש בעמ' כא ואילך שמיירי בהזמן דעולם התחי', כשגם הגוף יהי' נזון ממזון רוחני, ולא יהי' אכילה ושתי' וכו', ע"ש.

וכן בד"ה כל שמעשיו מרובין תרס"ד שמדבר במע' ה"מעשה" בקשר לטענת הירח ש"א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", שרצתה ספי' המל' שיתגלה בה מעלתה כפי שיהי' לע"ל וכו'. ומבאר שם דזה א"א שזה בא רק "לאחר גמר כל העליות, דכל הנבראים יתעלו ע"י הנשמות דעכשיו, ונשמות דעכשיו יתעלו בנשמות דלעתיד. לאחר גמר כל הבירורים דכל זמן שלא הי' עוד שלימות הבירורים אינו יכול להיות גילוי בחי' שרש המל' וזה יהי' דוקא בחד חרוב שלא יהי' בחי' הגשמי כו' דענין הגשמי הוא מונע להגילוי הזה" (סה"מ תרס"ד ע' ר"ב).

ועפ"ז נ"ל דגם הביאור שבלקו"ש חכ"ה בנוגע לעת"ל שהטעם שאז יהי' "מעשה גדול" למע' מתלמוד - לא רק כפי שהוא בפ"ע אלא גם איך שהוא כולל בתוכו את מע' המעשה (וכלשון רש"י בקידושין יח, ב) "ונמצאו שניהם בידו" - משום שאז ה"מעשה" יכלול בתוכו גם את ענין התלמוד, משום דלעת"ל מתוך מציאות העולם גופא יהי' אפשר לידע את ההלכות, וכמבואר במדרש תהלים ויל"ש "בעוה"ז אדם לוקט תאנים בשבת, אין התאנה אומרת לו כלום אבל לע"ל, התאנה צווחת ואומרת "שבת היום". ע"ש היטב.

ולפמשנת"ל הרי ענין זה ד"מעשה גדול" - ביחס למצב העולם בכלל - הרי שייך בעיקר לתקופה הב' דימוה"מ לאחרי התחי' וכו', ועד"ז י"ל דגם המצב שבו העולם מצ"ע זועק וכו' שייך בעיקר לאחרי התחי', וכהלשון שם בשיחה "לעתיד לבא וועט דאך זייך ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ איז במילא "אעביר" די מעגלעכקייט פון יצרו אנסו און ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר, ביז אז א תאנה וועט שרייען מ'זאל איר ניט בעארבעטען לוקט זיין שבת".

משא"כ בתקופה הא' דימוה"מ הרי המצב בעולם הוא עדיין כלשון השיחה דיום ב' דחג השבועות תנש"א "תהי' עדיין מציאות הרע בעולם ולכן ישאר הצורך בערי מקלט כדי לשלול אפשרות וענין בלתי רצוי שיכול להיות כתוצאה ממציאות הרע בעולם" (סה"ש תנש"א עמ' 576), ובהע' 108 "ורק לאח"ז, בעולם התחי' יבטל הקב"ה מציאות הרע מן העולם כמ"ש ואת רוח הטומאה וגו'".

והוא דלא כמו שנקט ובפשיטות הת' מ"מ שי' רייצעס בהערות וביאורים בגיליון תשמג שדברי חז"ל אודות זעקת התאנה לע"ל איירי דוקא על התקופה הא' דימוה"מ, ע"ש.

ומה שמקשה שם "שמדברי רז"ל משמע שגם אז תהי' מציאות של אדם שעומד ללקוט תאנים בשבת ורק שע"י התאנה ימנע מזה", ולכן מפרש שם שהכוונה באם 'ישתטה' האדם וכו' וזה שייך רק בתקופה הא', ע"ש, הרי לפענ"ד א"צ לכל זה - דכל מה שאמרו חז"ל בזה הוא שהעבירה תהי' מושללת גם מצד העולם עצמו ודלא כבזה"ז, ולא אמרו שזהו תפקיד התאנה להסיר מכשול מבעלי עבירה (משא"כ כשאומרים לדוגמא שדוקא לע"ל יתוספו ערי מקלט וכו' זה מעורר תמיהה וק"ל), ולכן אין כל הכרח לפרש את דבריהם דוקא על התקופה הא' ואדרבה וכפי שביארנו לעיל ואכמ"ל.

[ובמאמר המוסגר יש להעיר על דברי הת' הנ"ל בהעו"ב (בגליון הנ"ל ובכמה גיליונות לאח"ז) שמביא דברי הגרש"י זוין ז"ל בספרו 'לאור ההלכה' שהוכיח מדברי המדרש הנ"ל - דלעת"ל התאנה עצמה תצווח "שבת היום" - שהאיסור בעשיית המלאכה הוא לא רק כדי שגופו של הישראל יהי' נח ושובת, אלא ישנו איסור על עצם המלאכה שלא תיעשה בשבת, ע"ש.

וע"ז טען הת' הנ"ל שאין מזה כל ראי' וכו', ואח"כ כשהוברר שגם כ"ק אדמו"ר השתמש במדרש הנ"ל להוכיח דהאיסור בשבת הוא גם מצד החפצא, הנה בגליון תשמו הוא בא לחלק שדברי הרב זוין הוא לגמרי ענין אחר מהמבואר בשיחה דתשל"ו, ודוקא ע"ז יש ראי' מדברי המדרש, ולא על דברי הרב זוין וכו' ע"ש באריכות.

ובמחכ"ת אין כל התחלה לדבריו, שהרי גם אם בתחילת המאמר שם ב'לאור ההלכה' (שבמקור נדפס במאמר בעיתון!) השתמש בלשון שענין השבת הוא "אובייקטיבי, כח הקבוץ בבריאה". שכמובן תיבות כאלו אינם מופיעים בשיחה, וע"ז וכיו"ב אמרו "לשון תורה לחוד, ולשון חכמים לחוד". הרי בהמשך המאמר כשמדבר בסגנון תורני יותר רואים ברור שכוונתו להחקירה הידועה האם איסור שבת הוא רק בגברא או גם בחפצא.

ומה שממשיך הת' הנ"ל "וזה לך האות שדברי רבינו ודברי הרב זוין ב' ענינים הם: כ"ק אדמו"ר מתבסס על חקירת הר"י ענגעל ("אתוון דאורייתא" כלל יו"ד "בית האוצר" כלל קכה, קכז), והרב זוין ב"לאור ההלכה" אינו מביא חקירה זו כלל - ודאי איפוא שאין זה שייך כלל", הרי - מלבד שלא שמענו "ראיות" מסוג זה שגם אם מדובר באותו ענין, אבל כיון שלא הזכיר שמו של א' מהאחרונים שדן בזה, מוכח שאין זה שייך כלל - הנה מוכח מהמשך הדברים שם שהרב זוין לא ראה את דברי הר"י ענגעל, או שאשתמיטתי' באותו זמן או איזה טעם אחר שלא רצה להזכירו בשמו, שהרי בין שאר הראיות הוא מוכיח מדברי הגמ' בברכות (נג, א) שאין מברכין במוצ"ש על נר שהדליק עכו"ם בשבת, שהאיסור הוא בחפצא, ע"ש. ואותה ראי' - וכמעט באותם המילים! - מופיעה אצל הגר"י ענגעל ז"ל הן באתוון דאורייתא והן בבית האוצר.

ואף שהחקירה באתוון דאורייתא היא בנוגע לאיסורים זמניים בכלל והרב זוין מתמקד בענין השבת בהתאם לכותרת מאמרו - זה אינו סיבה לפרש שנתכוין לאיזה הגדרה חדשה במנוחת השבת וכדמוכח גם מכל שאר ראיותיו ההלכתיים (ולהעיר דכל הדוגמאות שהביא הרב זוין בהלכה כגון דיש שליחות במלאכת שבת וכו' הם לא רק בנוגע לשבת אלא גם ביו"ט. חוץ מהראי' מקושית הנמו"י הידועה על "אשו משום חציו" שאינה שייכת ביו"ט, וכן בנר ששבת, וק"ל).

ולהעיר עוד שלפי הבנתו של הת' הנ"ל שהרב זוין נתכוין לומר שמנוחת התאנה "מופרעת" גם ע"י שגוי לוקט אותה ולאו דוקא ע"י מלאכת הישראל, הרי אישתמיטתי' להרב זוין ש"גוי ששבת חייב מיתה"! ומצינו שמעמיסים דברים רחוקים בכוונת מחברים בכדי ליישב דבריהם, אבל לא כדי להקשות על דבריהם ועוד מיט א שטורעם! ואין להאריך עוד בדבר הפשוט ביותר. ע"כ מאמר המוסגר].

נחזור לעניננו, דמכללות הענין שנת"ל בנוגע לב"ש לעת"ל והענין ד"מעשה גדול" וכו', נוכל גם לפשוט באופן ברור את השקו"ט בנוגע לתק"ש בר"ה שחל להיות בשבת לעת"ל בתקופה הראשונה של ימוה"מ (ראה בזה בארוכה בגליונות בתשרי וחשון דש.ז. [גליונות תתג ואילך]), שלא רק שאין זה פשוט כ"כ לומר כהצד שיתקעו בכ"מ, אלא יתירה מזו יש להוכיח באופן הכי ברור שלדעת כ"ק אדמו"ר הן ע"פ נגלה, והן ע"פ חסידות לא יתקעו בכ"מ (ועד"ז גם בנוגע לתפלת שמו"ע בקול רם לעת"ל וכו') אך כדי שלא להטריח על המעיין וכו' נבאר בזה בארוכה בגליון הבא בעז"ה.