*) וי"ל דאפילו אם יכנס בעזרה במקצתו ג"כ אינו מקיים מצות ראי', לא מיבעי למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה (זבחים לג,ב לענין איסור טמאים לבוא למקדש) וכדפסק הרמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ג הי"ח, אלא אפילו למ"ד דשמה ביאה י"ל דג"כ אינו יוצא יד"ח, כיון דכאן בעינן שיכנס לעזרה יפה יפה דוקא ולא במקצת, ובזה יש לתרץ קושיית המרחשת סי' ב' שהקשה למ"ד דשמה ביאה מהא דאיתא בחגיגה ד,ב, דכל שאינה בביאה אינו בהבאה ולכן אין הטמא יכול לשלח קרבנותיו ע"י שליח, והקשה דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה הא יכול לבוא עד פתח העזרה וליכנס במקצת [שהרי לגבי חיוב כרת לא חייב הכתוב על ביאת מקצת רק על ביאת כולו] ובזה יצא יד"ח הקרבן ומצות ראי' עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא די"ל ששם שהמצוה היא שיתראו לפני השכינה צריכים להכנס לתוך העזרה יפה יפה כלשון רש"י הנ"ל ובמילא לכו"ע אינו מקיים חיובו ע"י ביאה במקצת ואכ"מ.

איתא בסנהדרין (צז, א) "תנו רבנן שבוע שבן דוד בא בו: שנה ראשונה - מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. (שיהא מעט מטר ויהא רעב במקום זה ושובע במקום אחר – רש"י),

"שניה – חצי רעב משתלחים. (רעב מעט, שלא יהא שובע בשום מקום – רש"י),

"שלישית – רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. (מתוך שאין להם מה לאכול – רש"י),

"ברביעית – שובע ואינו שובע,

"בחמישית – שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה,

"בשישית – קולות. (יצאו קולות שבן דוד בא, ל"א קולות מתקיעת שופר שנאמר יתקע בשופר גדול – רש"י),

"בשביעית – מלחמות. (בין עובדי כוכבים לישראל – רש"י),

"במוצאי שביעית בן דוד בא.

"אמר רב יוסף הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא, אמר אביי בשישית קולות (כלום יצאו קולות שבן דוד בא – רש"י) בשביעית מלחמות מי הוה, ועוד כסדרן מי הוה" (כלומר אלו הצרות דקתני הכא כסדרן לא אתרמו בשבוע אחד, אבל כי אתרמו אתי משיח – רש"י)", עכ"ל הגמרא ופירוש רש"י.

הלכה כברייתא זו

והנה ברייתא זו וכדומה מפרק חלק וכיו"ב המדברות מעניני וסימני עקבתא דמשיחא וכו', יש לנו להתעמק בהם כחלק מלימוד עניני משיח וגאולה, כי עפ"י הוראת כ"ק אדמו"ר מקיימים בזה את ה"עשו כל שביכלתכם", היינו לחיות בעניני גאולה ומשיח והוא על ידי לימוד ועיון בענינים אלו, ומסייעים בזה "להביא לימות המשיח".

וניתוסף בברייתא זו מעלה נוספת, כי בשאר הברייתות אין לדעת אם הלכה כמותם או לא ויש מהם שהם עפ"י דרוש בלבד וכיו"ב. משא"כ על ברייתא זו כ' אדמו"ר בלקוטי שיחות חכ"ד ע' 110 דהגמרא פסקה כברייתא זו, ובהערה כ' דההוכחה על זה "כיון דשקלא וטריא אמוראי בתנו רבנן זה".

חידוש אדמו"ר בפירוש בן דוד בא במוצאי שביעית

אף שלפי פשטות הברייתא נראה שמשיח יבוא במוצאי שביעית, הנה חידש לנו כ"ק אדמו"ר בהשיחה הנ"ל שמשיח יכול לבוא כבר בשנה השביעית - ובמילא יהיה במוצאי שביעית מצב של גאולה אמיתית ושלימה, ובהערה שם מבאר:

"דיש לומר הפירוש במוצאי שביעית ד"בן דוד בא" שבתנו רבנן – שלימות ביאתו: אז אהפוך אל עמים וגו', כולם גו' ולעבדו שכם אחד".

והנה בפירושו זה של הרבי יתורץ תמיהת המהרש"א דמתמה בגמ' זו - הרי בן דוד בא במוצאי שביעית ואיך אמרה הברייתא שבוע שבן דוד בא, ומתרץ בדוחק דבכל זאת הוי סמוך לשמיטה. אך לפירוש אדמו"ר יומתק דבן דוד יכול לבוא בשביעית אלא ששלימות ביאתו תהיה במוצאי שביעית.

ועוד יומתק לפירוש אדמו"ר הא דאיתא במגילה יז, ב דברכת גאולה בשביעית מתוך שעתידין ליגאל בשביעית. והקשו בגמרא "והא אמרינן בשביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא", ותירץ "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" ועיי"ש פירוש רש"י, ולפירוש אדמו"ר אתי שפיר כפשוטו דמשיח יכול לבוא בשביעית.

עיונים בברייתא

והנה חידוש גדול יש בברייתא זו שדווקא קרוב לביאת המשיח יהיה שפע בעולם הן בגשמיות - "שובע גדול ואוכליו ושותיו ושמחין", והן ברוחניות - "ותורה חוזרת ללומדיה". ומבאר בזה המהר"ל מפראג ביאור נפלא בספרו חדושי אגדות (ובארוכה יותר בספרו נצח ישראל פל"ב), ותוכן ביאורו שביאת המשיח היא הוויה חדשה וכדי שיהיה הויה החדשה, חייב להיות הפסד הויה הקודמת, ולכן בשלשת שנים ראשונות יהיה הפסד ההויה הראשונה, עד השנה השלישית שהיא תכלית ההפסד, ואחר כך בשלושת שנים האחרונות תחלת הויה החדשה, עי"ש.

אלא שיש לעיין איך יתאים זה עם הנאמר בכמה מקומות בגמרא רבוי הצרות שיהיו בזמן עקבתא דמשיחא כמו מאמר ר' יהודה התם בסנהדרין "דור שבן דוד בא בו בית הועד יהיה לזנות ... וחכמת סופרים תסרח", וכו' וכן מאמר ר' נהוראי התם "דור שבן דוד בא בו נערים פני זקנים ילבינו ... פני הדור כפני הכלב" וכו', ומאמר ר' נחמיה "דור שבן דוד בא בו העזות תרבה וכו'", וכן מאמר ר' יוחנן שם "דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים ... וצרות רבות וגזירות קשות", וכו' וכיו"ב, ולכאורה איך יתאימו מימרות אלו עם ברייתא דידן - דדוקא קרוב לביאת המשיח יהיה שובע גדול ותורה חוזרת ללומדיה.

ודוחק לומר דכל זה יהיה בשנה השביעית דבו יהיו מלחמות, דהרי אין סימנים אלו תוצאות מלחמה, ואדרבה בזמן מלחמה מתאחדים גם השונאים להלחם נגד הצר הצורר.

ובפרט לפי פירוש המהר"ל מפראג הרי ברור שלא יתכן לומר שבשנה הקרובה לביאת המשיח יהיה שוב הפסד ההויה.

ולכאורה אפשר לומר דברייתא זו חולקת על כל מאמרים הנ"ל, וכן משמע קצת במדרש שהש"ר פרשה ב', דאחר שמביא מאמר דברייתא זו (בשם ר' יוחנן) מביא תמיהת אביי (בגמרא דידן ר' יוסף) "כמה שבועין אתת כהדא ולא אתא, ולא אתי אלא כההיא דאמר ריש לקיש (בגמרא דידן בשם ר' יהודה) דור שבן דוד בא בית הועד יהיה לזנות ... חכמת סופרים תסרח" וכו', הרי נראה דברייתא זו חולקת על דברי התנאים הנ"ל בתיאור עקבתא דמשיחא.

אלא דדוחק לומר כן דהרי המדרש מביא ברייתא זו כמאמר דר' יוחנן, והרי ר' יוחנן עצמו הוא דאמר (בגמרא דידן) דור שבן דוד בא תלמידי חכמים מתמעטים והולכים כנ"ל, ודוחק לומר שלדעת המדרש אין מאמר זה מר' יוחנן.

לכן נראה יותר לומר דאין כל סתירה בין הברייתא לבין מאמרי התנאים הנ"ל, אלא סימנים אלו דעקבתא דמשיחא יהיו בשנים ראשונות של השבוע עד שנה השלישית שיהיה "רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף" וכו', ואלו הם שנות חבלי משיח הידועים, כדלהלן בארוכה, והם חלק מהפסד ההויה הראשונה.

סימני הברייתא מחייבים שיבוא משיח לאחריהם

עוד נראה מלשון הגמ' דיש חילוק יסודי בין מאמרים הנ"ל לברייתא זו, דכל המאמרים בגמרא אודות הצרות דעקבתא דמשיחא הנה אין הצרות סימן והוכחה שמשיח בא מיד לאחריהם, דהרי כמה וכמה דורות עברו צרות אלו ולא בא, אלא שאומרים שכן יהיה גם לפני ביאת המשיח. משא"כ בברייתא זו האומרת לנו סדר של שבוע שבן דוד בא בו - הנה סדר זו הוא הוכחה והכרח שיבוא משיח מיד לאחריו, ולכן לא מצינו שרב יוסף יתמה על דברי תנאים הנ"ל לשאול שכבר היו כמה וכמה פעמים צרות כאלו ומשיח לא בא, ודווקא על דברי הברייתא מתמה רב יוסף "הא כמה שביעית הוה כן ולא אתא", וגם מתשובת אביי מוכח כן דאמר "ועוד כסדרן מי הוה" היינו שכסדר הזה לא היה מעולם, ומפורש יותר בלשון רש"י שכ' "אבל כי אתרמו אתי משיח", הרי ברור דאם יהיה כסדר הזה חייב שיבוא משיח.

והנה בתשובת אביי "כסדרן מי הוי" נראה כוונתו לומר דאפילו את"ל שהיה פעמים רבות בהסטוריה של עם ישראל שיצאו קולות שבן דוד בא, הנה בכולם היה זה בשנים של צרות ושמדות, רדיפות וגזירות, שבזמנים כאלו נתפסים על קול עלה נידף ונגררים אחר האומרים שבן דוד בא, - אך לא מצאנו בהסטוריה של עם ישראל שכאשר יושבים בשלוה בשובע גדול ואוכלים ושותים ושמחים וכו' שאזי יצאו קולות שבן דוד בא, שזה לא היה ולא יהיה רק בשבוע שבן דוד בא. ולכן דווקא קולות כאלו שבאים בסדר זה הם הוכחה שזה אכן שבוע שבו בא בן דוד.

אלא דיש לעיין דהקולות שיוצאים בשבוע זה הם הרי אמיתיים, ואיך יתכן שיאמרו שבן דוד בא הרי עדיין לא בא וכמפורש בברייתא שהוא בא במוצאי שביעית.

ונראה לומר עפ"י מה שהבאנו לעיל משיחת אדמו"ר, דשלימות ביאתו אכן תהיה במוצאי שביעית, אך קודם לכן בשביעית כבר תהיה התגלותו, מעתה יש לומר דהתגלותו אכן בשביעית, אך תחילת ביאתו יתכן ויהיה כבר בשישית (וגם יתכן שנתעלם למשך זמן עד זמן התגלותו כידוע שיש מדרשים המפורשים כן).

ולכן הקולות הם אמיתיים שבן דוד בא, אך אין זה שלימות ביאתו (שיהיה במוצאי שביעית), ואין זה אפילו התגלותו (שיהיה בשביעית).

והנה אנו שנמצאים בתקופת ימות המשיח כדבריו המפורשים של כ"ק אדמו"ר הרי וודאי אנו בשבוע שבן דוד בא בו, אלא שלכאורה לא ראינו את הסדר של הברייתא בשבע שנים האחרונות, ואיך נאמר שזהו שבוע שבן דוד בא בו, הרי הבאנו לעיל דעת אדמו"ר שברייתא זו היא הלכה פסוקה.

פירוש חדש בשבוע שבן דוד בא

לכן לולא דמסתפינא היה נראה לי לומר פירוש חדש בשבוע שבן דוד בא בו, דאין הכוונה לשבע שנים דווקא אלא לשבע תקופות שחייבים להיות לפני שלימות ביאת המשיח, וכל תקופה שונה מחברתה בזמן המשכיותה אם היא שנים אחדות או עשרות שנים וכיו"ב (וראה כעי"ז ב"ב ריש חזקת הבתים "כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים" – היינו שלש פרקים).

ובהקדים, דהנה כמה וכמה פעמים אמר וכתב כ"ק אדמו"ר על ביאת משיח צדקנו "מיד ממש", וביאר כוונתו דמי"ד ר"ת "מנחם, יוסף, דובער", היינו שגם כלולים בזה שמו של אדמו"ר הריי"צ ואדמו"ר הרש"ב נ"ע הנקרא שלום דובער.

ולכאורה קצת יפלא הדבר, דבשלמא כשמזכירים שמו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע, הרי כו"כ פעמים דיבר הרבי שאדמו"ר הריי"צ הוא נשיא הדור וכו' והדברים ידועים, אך לכאו' מדוע מזכירים גם שמו של הרש"ב יותר משמם של שאר האדמורי"ם? - ולכן נראה לומר דשבוע שבן דוד בא התחיל עוד בתקופתו של הרש"ב נ"ע. ולפי זה נראה לומר בחלוקת שבע התקופות כדלהלן:

תקופה ראשונה התחילה בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד, שאז לא היה כל העולם ממש מעורב במלחמה ונתקיים "והמטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת לא אמטיר".

תקופה שניה הם השנים שלפני מלחמת העולם השניה, שבה "חיצי רעב משתלחים", וכלשון רש"י "רעב מעט שלא יהא שובע בשום מקום", וכידוע שלא היה אז שובע לא ברוסיה ולא בפולניה, וגם בארה"ב היה אז המשבר הכלכלי הידוע.

תקופה שלישית היא תקופת מלחמת העולם השניה והשואה הנוראה - "רעב גדול ומתים אנשים נשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה".

והנה שלשת תקופות אלו הם הפסד הויה הראשונה ובפרט בתקופה השלישית שהיא תכלית ההפסד והם הם חבלי משיח הידועים, כמפורש כן כמה וכמה פעמים ב"הקריאה והקדושה" ובשיחות קודש מתקופה ההיא, ועליהם אמר ר' יוסף "ייתי ולא אחמיניה".

וסימנים דעקבתא דמשיחא שהבאנו לעיל "חכמת סופרים תסרח" ו"נערים פני זקנים ילבינו", "העזות תרבה", "תלמידי חכמים מתמעטים", וכיו"ב, כל זה מתאים יותר לשתי התקופות ראשונות שאז היו הקשיים הנוראים מהמשכילים מבפנים ומהיוועקסציא מבחוץ כידוע, כמו כן מהתנועה הציונית הניעורה, ואפילו בארה"ב ידוע שהת"ח שהיו בו נתמעטו וחכמת סופרים תסרח וכו'.

תקופה רביעית היא התקופה שלאחר השואה, - תחילת הויה החדשה - ההתאוששות בארץ ישראל ובגולה, התאוששות כלכלית והתאוששות רוחנית בארבע עשרה שנים הבאות - "שובע ואינו שובע".

תקופה החמישית היא לאחר ההתאוששות, משנת תשי"ח לערך, והם למעלה מעשרים שנים של פריחה עצומה בכלכלה ופריחה עצומה ברוחניות בהחזרה בתשובה של מאות אלפי יהודים, מאז קריאת כ"ק אדמו"ר לתנופת ה"ופרצת" (ראה הקדמה ל"היום יום"), והקמת מאות מוסדות בתי חב"ד, מאות מוסדות חסד ומוסדות תורה בכלל, ישיבות וכוללים לרוב, בארץ ובגולה, שכמעט לא היה כדוגמת פריחה כזו בהסטוריה של בני ישראל, ועכ"פ לא במאות שנים האחרונות, "שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה".

תקופה השישית היא משנת תשמ"ב לערך שאז התחיל אדמו"ר להכריז אודות ביאת המשיח, והר"ת "תהא שנת ביאת משיח", ומודיע מהמובא בספרים ששנת תשמ"ב היא שנת הקץ (ראה הקדמה ל"היום יום"), וכן בשנים שלאחר זה כמו שנת גאולת משיח ושנת דברי משיח וכיו"ב, ובפרט בסוף שנות המ' ותחילת שנת תנש"א שאז הודיע אדמו"ר שמתקיים עכשיו דברי הילקוט שמעוני "בשעה שמלך המשיח בא" הוא עומד על גג בית המקדש ומודיע להם לישראל "ענוים הגיע זמן גאולתכם", במיוחד בשנת תשנ"ב שאז הודיע כמה וכמה פעמים שהמשיח כבר בא (וצריך רק לפקוח העינים – היינו שחסרה ההתגלות בלבד), ומזה נמשך שיצאו קולות בפרסום הכי גדול ש"הנה הנה משיח בא" וכיו"ב.

תקופה השביעית היא שבע שנים האחרונות, מאז תשנ"ד, שמאז ראינו במוחש איך התחילה המלחמה של אומות העולם על ארץ הקודש ובפרט בשנה השביעית ממש שנה זו, שנתגבר ביותר המלחמה מצד אומות העולם על בני ישראל בעניני ארץ ישראל ושלימותה אשר מביא גם בסכנה את עם בני ישראל כמו כן מלחמה על הקדוש ליהודים, מקום המקדש וכו', כמו כן ראינו בסוף תקופה זו דווקא שמכריזים מלחמה ל"ע על התורה ומצותיה, ועל יחודו של העם, ואין לך מלחמת ה' גדולה מזו. אשר נלחמים מלחמות על שלימות העם שלימות התורה ושלימות הארץ.

מעתה לאחר שראינו ששבע התקופות נתקיימו כסדרם, הרי בטוחים אנו "כי איתרמי - אתי משיח" שבמוצאי שביעית זה בן דוד בא, אלא שאין הכוונה שצריך לחכות עד מוצאי שביעית אלא הגאולה יכולה להיות בשנה שביעית עצמה, ושלימות הגילוי יהיה במוצאי שביעית כדברי אדמו"ר כנ"ל.

ובימים קשים אלו אשר אנו עדיין בעיצומה של שנת המלחמות מובטחים אנו אשר אדמו"ר כנשיא ורועה ישראל לא עזב צאן מרעיתו ולוחם מלחמת ה' עבורם עד שינצח בקרוב ממש ויבנה בית המקדש במקומו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש. ויקוים בשנה זו – שנת המאה - הנאמר בפרק המאה "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ ... באו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה ... ועד דור ודור אמונתו".

בהמאמר מזמור לתורה תשי"ז (שי"ל לאחרונה) הובא המדרש שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה, ומפרש דהכוונה לקרבנות יחיד, דא"א לומר ש"כל הקרבנות" הפי' כפשוטו, שאפילו קרבנות צבור יבטלו דהא אמרינן "ושם נקריב לפניך כמצות רצונך", והיינו שלעת"ל יהיו קרבנות ולא עוד אלא שיהיו בתכלית השלימות, א"כ ע"כ הכוונה לקרבנות יחיד. עיי"ש.

ולכאורה צ"ב דמפשטות הדברים הנ"ל נראה דלעת"ל לא יהי' קרבנות יחיד כלל, והיינו דאפילו בתקופה הראשונה לאחר ביאת משיח לא יהיו עוד קרבנות יחיד. ולכאורה איך יתאים זה עם הא ד"כתב רבי ישמעאל על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה". ועוד, דהא כל המצוות יהיו לעת"ל, ואיך שייך לומר דלא יהי' כל המצוות של חטאת ואשם וכו' של קרבנות יחיד, וא"כ עכצ"ל לכאו' דהכוונה בכל הקרבנות בטלין הוא לתקופה מאוחרת - שאזי שייך גם הענין דמצוות בטלין לעת"ל (כמבואר באגה"ק ססכ"ו), וא"כ מהו ההכרח שהכוונה רק לקרבנות יחיד ולא לקרבנות צבור, הא אפשר לומר ד"ושם נקריב לפניך כמצוות רצונך" הכוונה לתקופה הראשונה.

ואולי ההכרח לומר שהכוונה היא כשהי' הכל בתכלית השלימות, מהא דאמרינן שאז זה יהי' כמצות רצונך, והיינו בתכלית השלימות, שזהו צ"ל בתקופה השני', וא"כ ע"כ אפילו לעת"ל יהי' קרבנות, וא"כ מוכרחים לומר דהכוונה בכל הקרבנות בטלין הוא לקרבנות יחיד ולא לקרבנות צבור.

ועפי"ז מובן האריכות בהמאמר איך שאז יהי' תכלית השלימות בהאדם והקרבן, דלכאורה נראה דאין זה נוגע להראי', אמנם אוי"ל דנוגע להדגיש בזה - שהכוונה כשיהי' העולם בתכלית השלימות ממש (שזהו בתקופה השני'), אבל עדיין צ"ב כנ"ל.

במאמר הנ"ל מובא ביאור ענין העבודה בבחי' הודאה דזהו העבודה שאינו בבחי' הבנה והשגה, וע"ד "מודים חכמים לר"מ והיינו דאע"פ שע"פ השגתם צ"ל כמו שהם אומרים אעפ"כ הם מודים לר"מ שהאמת הוא כמו שהוא אומר, שהודאה זו אינה ע"פ השגה כו'" (וכמובא הל' הזה דמודים חכמים לר"מ כדוגמא לענין ההודאה בכ"מ בדא"ח).

ולכאורה צ"ב מהו הפי' שמודים חכמים לר"מ אינו ע"פ השגתם, דהנה אם שני אנשים מתווכחים באיזה ענין ואחד מנצח את השני ומראה לו שהוא צודק, והשני מודה להראשון, הרי לכאורה אין הפי' שהשני מודה לו באופן של "הודאה", אלא כיון שהשני הבין עכשיו בשכלו כהראשון, משו"ה מודה להראשון - וא"כ לכאורה איך "מודה" בענין של שכל מראה על הענין של ביטול.

ולכאורה הביאור בזה הוא כידוע - דכשא' מראה להשני שהוא צודק והשני מודה להראשון, הרי אין הפי' שבאמת השני כבר אוחז כך לגמרי כמו הראשון, דהרי בעצם מצד שכלו מחייב כמו שאמר בתחלה, ורק כיון שהשני הוכיח שהצדק אתו משו"ה הי' "מוכרח" להודות להראשון, וע"ד אם יש להשני ראי' למה שהוא אומר, נמצא דאף לאחר שהודה עדיין בעצם מהותו מחזיק מהסברא שלו הראשונה, ורק ש"מודה" להשני מצד ראייתו, וכיו"ב. וא"כ מובן איך "מודה" שייך לענין על הודאה וביטול.

אבל לכאורה צ"ב איך הדוגמא של "מודים חכמים לר"מ" שייך לענין ההודאה, דהנה בב"ק (כט, א) (שצויין שם בהמאמר) איתא "נשברה כדו ולא סילקו נפל עמלו ולא העמידו ר"מ מחייב וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו שהוא חייב, ומודה ר"מ לחכמים במעלה כו'".

והנה לכאורה אין הפי' שבתחילה החזיקו החכמים באופן אחד, ולאחמ"כ הודו לר"מ שצדק בשיטתו, אלא שמתחלה לא אמרו חכמים דינם בציור כזה דרק היכי ולא עשה שום מעשה לגרום הבור ס"ל שחכמים שפטור בדיני אדם, אבל היכי דהוא העלה אבנו סכינו ומשאו לראש גגו, אף שבפועל נעשה הבור ע"י הרוח אבל כיון שהי' רוח מצוי' - משו"ה חייב. וא"כ לכאורה צ"ב מהו ענין "מודים חכמים לר"מ" הנ"ל, לענין על הודאה.

[ובאמת צריך ביאור בדיוק ל' הגמ' "ומודים חכמים לר"מ", דהא באמת אי"ז שחכמים מודים לר"מ ורק שבציור כזה לא נחלקו מעולם, אמנם לכאו' אי"ז שאלה עפ"י נגלה, דהא בפשטות זהו הכוונה במודים, היינו דלא נחלקו בציור כזה. אבל אולי באמת הכוונה דבעצם הי' חכמים מצד שיטתם צריך להחזיק אחרת, ורק ש"מודים לר"מ", וא"כ צ"ב מהו הפי' בזה, דהא לכאורה בפשטות בציור כזה לא נחלקו מעולם].

במאמר ד"ה מזמור לתודה ה'תשי"ז, שי"ל ז"ע מחדש לרגל י"א ניסן – שנת המאה, מבואר (עמ' ג, ד) שהקרבת קרבנות בתכלית השלימות תהי' דוקא בביהמ"ק השלישי. ולכן, "עכצ"ל, שמה שאמרו כל הקרבנות בטלין קאי על קרבנות יחיד".

ושמעתי מעירים על זה, מהא דרבי ישמעאל "כתב על פנקסו . . לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה" (שבת יב, ב), והרי לפי המבואר בהמאמר ייבטלו קרבנות היחיד (חוץ מקרבן תודה).

והנה בסיבת הדבר, למה קרבנות היחיד ייבטלו, מבואר במאמר (עמ' י), שהרי אז יהי' העולם על מילואו בגלוי, ויהי' גילוי שם הוי', ו"קרבנות היחיד הם קרבנות שבאים לכפר על חטא . . וכיון שלעתיד לבוא כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי יתבטלו כל קרבנות אלו".

והרי הקרבן של רבי ישמעאל הוא, כפשוט, על חטא שנעשה לפני זמן זה, וע"ד המבואר בלקו"ש חכ"ד עמ' 110, דאין ראי' מהוספת ערי מקלט שעולם כמנהגו נוהג, "ווייל די ערי מקלט וועלן זיין פאר א הורג נפש בשגגה לפני זה", וכדוגמא לזה מביא "ווי מען געפינט . . אז ר' ישמעאל כתב על פנקסו..." (ואולי יש לקשר זה גם עם שתי התקופות וכו')*.

ובאופן אחר י"ל, לפי המבואר בלקו"ש חח"י עמ' 416 הע' 51, ש"בכל אופן צ"ע דלא אישתמיט שום תנא וכו' לכתוב כן. ולגודל התמי' אולי י"ל ובפשטות: ר' ישמעאל הי' בזמן ר"י בן חנניא שאז ניתנה הרשות לבנות ביהמ"ק . . ובזמן ההוא קודם שבטל הרשיון – קרה לרי"ש שהטה וכתב על פנקסו". הרי לפ"ז לא מדובר כלל על הזמן דלעת"ל, שאז ייבטלו הקרבנות.

כ"ז כתבתי בחפזי מבלי לעיין כדרוש (מה גם שהשיחה הידועה על מרז"ל זה דרי"ש, בהתוועדות וא"ו תשרי תשמ"א, לא הי' תח"י בעת הכתיבה), ותן לחכם ויחכם עוד.

*) ראה גם יחזקאל מ, לט. מד, כט. מו, כ - אודות הקרבת חטאות ואשמות לעת"ל. ואולי אפ"ל גם שבתחלת ימות המשיח ממש (בתחלת תקופה הא') אכתי יהי' שייך להתחייב בקרבנות אלו, ואח"כ יתבטלו. המערכת

במאמר ד"ה יו"ט של ר"ה דליל ער"ה ה'תשמ"ג אמר כ"ק אדמו"ר בסיום המאמר דלאחרי ביאת משיח צדקנו - י"ל שיתקעו בר"ה שחל להיות בשבת "גם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות"), ועד"ז מצאנו בשיחת ש"פ תבוא ה'תשמ"ט שיש מקום לומר שלע"ל יהיו נישואין גם בשבת כיון שאז יתבטלו הגזירות והסייגים שעשו חכמים כדי שלא יבואו לידי איסור וכו', ע"ש.

ולכאו' יש לתמוה איך ליישב זה עם הידוע דלע"ל יפסקו כב"ש, שלפי"ז נמצא "שדוקא לעתיד לבוא יתחדשו כו"כ איסורים וחומרות דב"ש ... שענינם לשלול האפשרות ונתינת-מקום לענין בלתי-רצוי" (לשון כ"ק אדמו"ר בשיחת יום ב' דחג השבועות ה'תנש"א בענין תורה חדשה מאתי תצא - ההדגשות במקור) ובזה נכלל כמובן גם כל מיני גזירות וסייגים וכו' שב"ש גזרו, וא"כ לא רק שלע"ל לא יתבטלו "כל הענינים דגזירות" אלא עוד יתחדשו גזירות חדשים?!

ועכצ"ל דמיירי בב' תקופות שונות, דהא דלע"ל יהי' הלכה כב"ש דוקא ויתחדשו איסורים וגזירות חדשים זה יהי' בתקופה הראשונה דימוה"מ קודם זמן התחי', וכמבואר בשיחה הנ"ל מיום ב' דחג השבועות (ועד"ז גם בשיחה ד"הלכות תושבע"פ אינן בטלין לעולם דתשנ"ב) - שאז עדיין ישנה מציאות הרע בעולם וכו', ויש צורך לשלול אפשרות לענין בלתי רצוי כולל גם רע הנעלם וכו', ע"ש בארוכה.

ומשא"כ הזמן שעליו נאמר במאמר שאז "יתבטלו כל הענינים דגזירות" זהו בעולם התחי', כשהקב"ה יבטל את מציאות הרע מן העולם כמ"ש "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכו', ואז אכן אין כל צורך לענין של גזירות וסייגים כדי לשלול אפשריות של איסור.

ולפי"ז יוצא שלדעת כ"ק אדמו"ר בתקופה הא' דימוה"מ לא יתקעו בר"ה שחל בשבת בכל מקום ומקום1, כיון שרבינו תולה זאת בזה שאז יתבטלו כל הגזירות, וזה כאמור שייך רק לאחרי התקופה הראשונה (דהרי לא נאמר במא' שיש איזה סיבה לבטל דוקא את הגזירה ד"שמא יעבירנו" לאחרי ביאת מ"צ דאז אולי היינו אומרים דגם בתקופה הא' יתקעו בכ"מ).

והרי"ז מתאים עם השיחה דכ' אב ה'תשט"ו (שהבאתי בגליון תתג) שבה נאמר מפורש דכשיבנה המקדש לא יתקעו בשבת בכ"מ מצד הגזירה דשמא יעבירנו, וזהו גופא הטעם לזה שבזה"ז אין תוקעין אף שלדעת רוב הפוסקים אין לנו עכשיו רה"ר, ע"ש בארוכה.

וכמו"כ יומתק מה שבקביעות כזו - דר"ה שחל בשבת - כשכ"ק אדמו"ר הי' מזכיר שתיכף ומיד יבוא מ"צ ונזכה להיות בירושלים עיה"ק ובביהמ"ק - ושם נזכה לשמוע תק"ש גם בשבת, משום שבגבולין לא יתקעו בשבת גם לאחרי ביאת מ"צ, משום שעדיין לא יתבטלו כל הגזירות, וכנ"ל.

ב. אלא שלפועל י"ל שכולם יהיו בר"ה בביהמ"ק ושם ישמעו את התקיעות, משום שלע"ל יעלו לרגל בכל שבת ור"ח, וממילא אין בזה את ה"שטורעם" שהקשו בהדרושים - איך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים", שזה בעיקר שייך בזה"ז, אך אפי' בזמן הבית הרי בר"ה לא עלו לרגל, ולכן יש כאן ענין של "מניעת המצוה" משא"כ לעת"ל שיעלו לרגל גם בר"ה.

אמנם גם אם מאיזה טעם שיהי', יהיו כאלו שיימצאו בר"ה שלא בירושלים [אף שאיני יכול להעלות איזה סיבה לכך שא' מבנ"י לא ימצא בירושלים - אבל מהלשון במאמר הנ"ל בתשמ"ג (וכן ממה שכ"מ שקו"ט כ"ק אדמו"ר בנוגע ליו"ט שני של גליות לעת"ל) - משמע לכאו' שאין המדובר בשאלה 'תיאורטית'], ולכאו' לפי המבואר בלקו"ת ובשאר הדרושים בזה שאין תוקעין בגבולין קשור עם ירידת הדור בזמן בית שני שאין ביכולת להמשיך מחוץ לביהמ"ק מבחי' התענוג העליון וכו', וא"כ מהי ההסברה בזה שלא יתקעו בגבולין לאחרי ביאת מ"צ?

- הנה ע"ז ישנו הביאור שבשיחת ש"פ נצו"י ה'תשמ"ט, דזה שאין תוקעין מבטא ביטול עמוק יותר מאשר הביטול שע"י ה"פעולה" של התבטלות שמתבטאת ע"י תק"ש וכו', ע"ש בארוכה. וזה לא רק מתאים גם להזמן דלעת"ל, אלא י"ל דבגלוי שייך בעיקר בזמן הגאולה (וראה בארוכה מ"ש בגליון תתג).

[ואולי י"ל (בדא"פ) שמהטעמים ע"ז שדוקא בפעם האחרונה (לע"ע) שזכינו - בקביעות כזו - לשמוע מכ"ק אדמו"ר אודות ר"ה שחל להיות בשבת (בשנת תש"נ), נאמר ביאור חדש2 (שלא כפי המבואר בהדרושים וכן בשיחות שבשנים לפנ"ז) בנוגע להעדר התקיעה בשבת שיש בזה ענין גדול למעליותא, הוא בכדי לתת טעם והסברה לזה שגם לעת"ל - בתקופה הא' - לא יתקעו בשבת. כי לפי הביאור הידוע בהדרושים הי' לכאו' מתאים שכן יתקעו לע"ל, והיות שע"פ נגלה אין כל סיבה שלעת"ל תיבטל הגזירה, ובכדי שלא יהי' איזו סתירה בין הטעם הפנימי להעדר התקיעה, להטעם בנגלה, לכן ביאר רבינו איך שגם ע"פ פנימיות הענינים אפשר לבאר את העדר התקיעה (גם לעת"ל), וק"ל].

ג. וכאן המקום להעיר על דברי הת' מ"מ שי' רייצס (בגליון תתו) בנוגע להשיחה דכ' אב תשט"ו הנ"ל, שבה נאמר מפורש שלע"ל לא יתקעו בשבת - שיש להבחין "בין דברים שבא כ"ק אדמו"ר לקבוע ולהכריע כמציאות בפועל, לבין דברים שהזכיר כ"ק אדמו"ר כ"ביאור בספרים" שאין ללמוד מהזכרה זו שאכן כך דעתו בקודש בנוגע להלכה וכו'", וכך גם בשיחה הנ"ל "שהרבי מזכיר (ותו לא!) ביאור לפיו כל זה שאין תוקעין בשופר בזה"ז הוא מצד שמא יבנה המקדש, ומוציא ממנו ענין בעבודת ה', אבל לא בא שם כלל לקבוע ולהכריע שכך יהי' בפועל, כמובן". עכ"ל.

ובמחכ"ת לא הרגיש שזה שלע"ל לא יתקעו בגבולין זה לא נאמר בשיחה בשם "איזה ספרים", מכיון ששום ספר לא מצא לנכון לומר זאת כיון שהדבר פשוט ע"פ נגלה שגם לאחרי ביאת מ"צ לא תתבטל הגזירה דשמא יעבירנו, וכל מה שנאמר בספרים הוא שזהו הטעם לזה שאין תוקעין גם בזה"ז - משום שמא יבנה המקדש3, ואת הפרט הזה - שהמצב דלע"ל הוא סיבה לזה"ז - הובא בשיחה בשם "ביאור בספרים", אבל הא דלע"ל לא יתקעו זה נאמר כדבר פשוט.

(ובאמת גם אילו זה הי' מובא בשם ספרים אינו יודע אם אפשר למצוא דוגמא שכ"ק אדמו"ר יאמר איזה ענין, ולא יזכיר שזה לדעת כמה פוסקים וכיו"ב והדבר יהי' להיפך ממש - בנוגע לפו"מ - מדעת כל רבותינו נשיאנו ולא יהי' איזה הסתייגות בשיחה וכיו"ב. ומה שהביא דוגמא מענין "כוונת התפלה" הרי אין כאן שום צל של ראי' לנדו"ד, וכפשוט, ואכמ"ל.

וכמו"כ ישנם עוד כו"כ ראיות שהבאתי בגליון תתה שהת' הנ"ל התעלם מהן לגמרי, ואין צריך לחזור עליהן שוב (ועיין שם) ורק על הטענה שהעלה שכ"ק אדמו"ר עצמו לא ס"ל כן, רק הובא כ"ביאור בספרים" ראיתי צורך להתייחס בקצרה).

ד. והנה בנוגע למה שכתבתי בגליון תתג ותתה דאף שבביהמ"ק היו תוקעין גם בשבת ששם הי' ביטול עוד יותר נעלה ע"י שכן תקעו, הנה מ"מ אין מניעה לומר שבכל העולם - גם בימוה"מ בתקופה הא' - לא יהי' הגילוי דמהו"ע שלמע' מכל תואר וגדר וכו', שמצד הגילוי הזה היו תוקעין במקדש גם בשבת, כיון שבכל העולם זה יתגלה רק בתקופה השני' לאחר התחי' וכו' (וכ"ה להדיא מפורש בהשלמות לשיחה המוגהת דשנת תשמ"ט הנ"ל).

וע"ז רצה להוכיח הת' הנ"ל שגם בכל העולם יהי' אותו ביטול נעלה שבמקדש, מהא דלע"ל יתפללו תפלת שמו"ע בקול רם, שכמבואר בלקו"ש חל"ה (ע' 197) זהו מפני שאז יהיו בביטול נעלה שמצידו אפשר להתפלל בקול רם וכו', ע"ש.

הנה נוסף על מה שעניתי ע"ז בגליון תתה (ע"ש), הרי לפי מה שהוכחתי בגליונות האחרונים דזה שלע"ל יהי' "ארץ קדמה" כמבואר בתו"א פרשת ויגש הוא דוקא לאחרי התחי', ובהמשך לזה הרי מבאר שם בתו"א שמצד שהמלכות תתעלה למע' מז"א וכו' לכן יהי' שמו"ע בקול רם, ומשמע שגם זה שלע"ל יהי' שמו"ע בקול רם לא נאמר על התקופה הא' דימוה"מ, ע"ש היטב.

וממילא הרי גם אם נקשר בין תק"ש לשמו"ע בקול רם הרי"ז מדובר על התקופה הב', משא"כ בתקופה הא' גם לא יתפללו שמו"ע בקול רם וגם לא יתקעו בשבת בגבולין.

- ואסיים בסגנון שסיים שם הת' הנ"ל בגליון תת"ה אבל להיפך:

לסיכום, כשנבוא ונשאל מהי דעת כ"ק אדמו"ר בענין התקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת בגבולין לעתיד לבוא? הרי התשובה ברורה, שבפועל ממש לא יתקעו, אלא א"כ ידלגו לגמרי על התקופה שבה יהי' הלכה כב"ש דוקא, ומיד יכנסו לתקופה שבה יהי' הלכה כב"ש וכב"ה יחדיו כמבואר בשיחה דהלכות תושבע"פ אינן בטלין דתשנ"ב. וסברות אחרות אינם אפי' בגדר ד"אלו ואלו דא"ח" - כפי שרוצה הת' הנ"ל לומר על הסברא שלא יתקעו - אלא רק הרגשים פרטיים מבלי כל יסוד מפורש בדברי רבותינו נשיאנו.

1) דא"ג: הלשון במאמר הנ"ל הוא שבגאולה האמיתית והשלימה "שאז יתקעו גם ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה וי"ל דגם בכל מקום ומקום" וכו', ומשמע שביבנה יתקעו בלי קשר לזה שבכל מקום יתקעו והיינו גם בתקופה הא'.

ולכאו' יל"ע בזה דלכאו' מה ה"יחוס" של יבנה לע"ל? דהרי הבי"ד הגדול ישבו אז בלשכת הגזית בירושלים, א"כ מהו הטעם שביבנה - ששם לאחרי שגלו מלשכת הגזית הגיעו הסנהדרין ויבנה - יתקעו גם בשבת.

ואולי בא לרמז בזה לכל מקום שיש בו בי"ד שזה נתחדש לאחרי שגלו ליבנה. וכמבואר בסוגיא דר"ה נט, ב ע"ש היטב ואכמ"ל.

2) ולהעיר שגם הקונטרס האחרון שיצא מוגה שהד"ה בו הוא "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת" שיצא לאור בער"ה ה'תש"נ - ג"כ נתבאר בו איך שלא נחסר כלום ע"י זה שאין תוקעין וגם כשאין תוקעין ישנה "מעלת העבודה" וכו', ע"ש היטב.

ולהוסיף שגם המאמר האחרון שזכינו לשמוע מכ"ק אדמו"ר בקביעות כזו (בתשמ"ז) הרי כללות הביאור שם להא דאין תוקעין בשבת הוא ג"כ ביאור המתאים גם לע"ל - בתקופה הא' - ראה ד"ה תקעו ה'תשמ"ז (נדפס בסה"מ מלוקט - ח"א עמ' תעה) אך בעיקר הדברים מודגשים בשיחת ש"פ נצו"י ה'תשמ"ט (הנ"ל) שזה מתאים במיוחד דוקא להזמן דלע"ל וכנ"ל].

3) בגליון תתג כתבתי שלא מצאתי בספרים שהטעם שאין תוקעין בזה"ז הוא משום שמא יבנה המקדש, כפי שהובא בשיחה הנ"ל, אך קרוב לזה נמצא במהרש"ם כביאור על תי' הבשמים ראש - על הקושיא למה אין תוקעין בזה"ז אף שאין לנו רה"ר - דחיוב המצוות בזה"ז הוא משום "הציבי לך ציונים" לכשיחזרו לא"י, והיות שאז יהיו פטורים מלתקוע במקום שאין בי"ד, לכן גם בזה"ז אין תוקעין, ע"ש. ושם כתבתי שאולי לא ניחא ליה לרבינו לתרץ ממש בסגנון המהרש"ם משום דאין משתמשים בד"כ בהענין ד"הציבי לך ציונים" בהלכה וכו'.

שוב מצאתי כן בשיחת אחש"פ ה'תשי"ג (תורת מנחם - התוועדויות ח"ח עמ' 116) דהא דאיתא בדברי רז"ל והאריך בזה הרמב"ן שהמצוות שמקיימים בזה"ז הם "ציונים" להמצוות דלעתיד, שזהו "מהענינים בנגלה דתורה שא"א להבין אותם ללא פנימיות התורה - כי בנגלה דתורה לא מצינו יתרון בקיום המצוות דלעתיד לגבי קיום המצוות בזה"ז וכו'", ע"ש.

בקונט' כ"ח סיון תנש"א מבאר (סעיף ו-ז), החידוש הגדול שיהי' לע"ל לענין נסים שלמעלה מהתלבשות בטבע, ש"לע"ל יתגלו הנפלאות לישראל, תהי' המשכתם גם בעולם באופן של גילוי, ולכן יתלבשו אז בטבע ... שהטבע הנמשך משם אלקים יהי' כלי (גם) להנפלאות שלמעלה מהטבע הנמשכים מזה שאוא"ס הוא למעלה מעלה כו', העלם שלמעלה מגילוי (למעלה מהוי')".

ולכאו' יש לבאר בזה:

מבואר לפנ"ז בהמאמר (ס"ה), שאף שבכללות נסים המלובשים בטבע חודרים כן בטבע, מכל מקום, בזה עצמו יש חילוק, ושלימות החדירה היא דוקא בהנסים שאין בעל הנס מכיר בניסו – משא"כ בשאר נסים המלובשים בטבע, שסו"ס אין בזה שלימות ההשגה בטבע. ובלשון המאמר: "בהנסים שניכר בגילוי שהוא נס אבל מ"מ ניכר שהוא דבר בלתי רגיל (כמו ארבעה שצריכים להודות), הם בגדר פלא שאינם מובנים בשכל [שלכן צריכים להודות עליהם, דהודאה הוא ביטול השכל], והנסים שאין בעל הנס מכיר בנסו הם מלובשים בטבע כ"כ עד שמושגים בשכל".

ועפ"ז צריך לומר לכאורה, שכשם שמבואר בהמאמר בנוגע לנסים שלמעלה מהתלבשות בטבע – שלע"ל הם כן יתלבשו בטבע, הרי כן הוא גם בנוגע לנסים שכן מלובשים בטבע, (לא לענין עצם ההתלבשות, אלא) לענין שלימות ההתלבשות, שאז ישתוו כל הנסים לסוג הנסים שאין בעל הנס מכיר בנסו, ויתלבשו בטבע עד שיהיו מושגים בשכל.