בס' 'המנהיג' (הל' הלל סי' מ בד"ה "ראשי חדשים"), פירש התפלה ד"ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה וכו'", ששעיר ר"ח הי' מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו, ומביא גם הגמ' (שבועות ט, א) מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו "חטאת לה'", אמר הקב"ה הביאו קרבן כפרה לה' על שמעטתי את הירח וכו', (ומבואר שם דתרווייהו איתנהו, שמכפר גם על טומאת מקדש וקדשיו. עיי"ש). ואח"כ ממשיך וז"ל: "ושם נעשה לפניך, ואל תתמה לומר - מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו (ישעי' ס, ז) "כל צאן קדר יקבצו לך וגו'", ובקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה עבר יומו בטל קרבנו, דכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, ולא עולת שבת זו בשבת אחרת". עכ"ל.

ודבריו צריכים ביאור, לאיזה סוג קרבנות נדבה מתכוון שיקריבו כל מה שנחסר מחורבן הבית, אבל לא יקריבו קרבנות חובה כיון שעבר יומו בטל קרבנו? עוד צ"ב, דאיפה כתוב כאן ב"ושם נעשה לפניך" שיקריבו לעתיד כל הקרבנות שנחסרו, שלכן הקשה בפשיטות מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות וכו'? עוד צריך ביאור, דלמה לא כתב זה לעיל מיני' (הל' שבת סי' מב), בתפלת מוסף של שבת ששם ג"כ אמרינן "ושם נעשה לפניך קרבנות חובתינו וכו'"?

פירושים בדברי 'המנהיג'

ובסדר רב עמרם השלם (ח"ב ע' 142), כתב שם המו"ל בביאוריו "מקור הברכות", (הובא גם בשוה"ג בס' 'המנהיג' שם, הוצאת מוסד הרב קוק): שהג"ר חיים ברלין כתב לו על דברי 'המנהיג' אלו - דאין לדברים אלו שום ביאור וגם סותרין זה את זה, וניכר שנזדקר כאן איזה טעות בחסרון איזה תיבות, וע"ז ענה לו המו"ל דאין כאן טעות, דבעל 'המנהיג' פירש הכא "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובתינו", דקאי על קרבנות יחיד הבאים לכפרה דומיא דשעיר ר"ח, וכן התחילו מסדרי התפלה "זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת", וע"כ זבחי רצון המה קרבנות יחיד - עולה, חטאת ואשם, שבאים לכפרה והמה לרצון, וכמ"ש (ויקרא א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", דקרבנות חובה שהן גזה"כ אינן לכפרה, וכן הבאים בנדבה לא שייך גבייהו כפרה. ובהמשך לזה מסיים בהתפלה "ושם נעשה לפניך קרבנות חובתינו" והמה כל החובות שנתחייבנו על השגגות מזמן החורבן ואילך, דומיא דר' ישמעאל (שבת יב, ב) שכתב על פנקסו שיביא חטאת שמנה, ולא רצה לפרש דקאי על חטאות שיתחייבו על עבירות בשוגג בזמן בנין המקדש, דטפי עדיף לבקש שלא יחטאו ולא יצטרכו לכפרה, ולכן פירש דקאי על על החטאות שיתחייבו מצד השגגות שבזמן הגלות, ובקרבנות אלו לא שייך לומר עבר זמנו בטל קרבנו.

דלפי דבריו מתורץ, מנא ידע בעל 'המנהיג' דקאי על הקרבנות מזמן החורבן, כיון דלא ניחא ליה לפרש דקאי על חטאות שיתחייבו אז, כיון דעדיף להתפלל שלא יחטאו כלל. גם מתורץ למה לא כתב כן לעיל מיני' בתפלת מוסף של שבת כנ"ל, כיון דשם לא נזכר אודות קרבנות יחיד עולה, חטאת ואשם.

אבל לכאורה פירושו תמוה, דהרי התיבות "תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן", בפשטות באות בהמשך ל"קרבנות חובתינו" דלעיל מיני', ומה שייך זה לקרבנות עולה, חטאת ואשם של יחיד? ובכלל לא מסתבר לומר שהפירוש ב"ושם נעשה לפניך קרבנות חובתינו" בתפלה זו של ר"ח, שאני לגמרי מתיבות אלו עצמם שאומרים בשאר תפלות המוספין של שבת, של שבת ר"ח ושל המועדים וכו', דרק הכא בר"ח הכוונה לקרבנות יחיד וכו', ועוד דלפי דבריו למה כתב אח"כ דאיירי ב"קרבנות נדבה" הלא קרבנות אלו הן חובה, ואף שלא שייך לומר בהם "עבר זמנו בטל קרבנו" כיון שאין להם זמן קבוע, אבל למה קרי להו קרבנות נדבה? (גם ראה בגליון הקודם - תתלה (עמ' 11), שהר"ן ועוד כתבו שהחיוב חטאת של יחיד, הוא רק אם יבנה ביהמ"ק בימיו, אבל לא לאחר שמת וקם בתחית המתים).

אח"כ כתב שם, שהגר"ח ברלין פירש באופן אחר, דקאי רק על "שעירי ר"ח", דאף דגם הם קבוע להם זמן, מ"מ הוא משונה משאר קרבנות חובה בשביל חיבתו המיוחדת שהיא קרבן כפרה להקב"ה כנ"ל, ולכן יקריבום בתורת נדבה, ויקריבו אז כל שעירי ר"ח שבטלו מזמן החורבן ואילך, ומש"ה נקראים זבחי רצון, אבל עולות לא נקריב ד"עבר יומם ובטל קרבנם", ורק שעירי ר"ח יקריבו בתורת נדבה בשביל חיבתם. וסיים שם הגר"ח ברלין דהגם שחידוש זה לא מצא בשום מדרש קדמון לסמוך עליו, מ"מ נוסח תפלת ר"ח הקבוע מאנשי כנה"ג, דבריהם כתובים באיזה מדרש.

והנה לפי פירושו, מבואר ג"כ למה קאמר זה בס' 'המנהיג' רק הכא ולא לעיל מיני' - במוסף של שבת, כיון דזה קאי רק על שעיר ר"ח ולא על שאר הקרבנות, אבל אכתי צריך ביאור דמאיפה הוכיח 'בעל המנהיג' מנוסח התפלה, שאכן יקריבו לעתיד כל שעירי ר"ח מזמן החורבן, עד שהקשה בפשיטות: "ואל תתמה מאין יספיק לנו בהמות להקריב"? ועיי"ש עוד מה שהקשה עליו המו"ל.

בנוסח התפלה ואת מוסף יום השבת הזה

והנה, ענין זה - דלע"ל יקריבו כל הקרבנות שחיסרו מזמן החורבן, מצינו בעוד כמה מקומות:

בס' 'בני יששכר' (מאמר ר"ח מאמר ב') כתב וז"ל: "ויתפרש עוד על פי מה שכתב הרב הקדוש הרמ"ע ז"ל ב'עשרה מאמרות' - שלע"ל במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותינו, דהיינו כשיגיע ר"ח ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פ' נשא נצטרך להקריב כל הקרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו, עיי"ש. ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין: "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ר"ח הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת (וראה בס' 'פרדס הגדול' לרש"י סי' ד' שכתב וז"ל: "ואין ראוי לומר "הזה" דמה מקום לתפלה הזה, כבר יום הזה לא הקרבנו, אלא כך ראוי לומר ומוסף יום השבת ומוסף יום חג השבועות וכו', ולא להזכיר הזה. עכ"ל). ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה וכו'". עכ"ל. וכ"כ שם במאמר ג', והוסיף, שהגם שהבטיח השי"ת ונשלמה פרים שפתינו וכו', אין זה רק כעין תליה להגן מן היסורים כל זמן שאי אפשר להקריב, אבל כשיהי' יכולת בידינו ב"ב להקריב, נצטרך להקריב כל הקרבנות שנתחייבנו, וממשיך להוכיח כן מקרבנות יחיד, דר' ישמעאל כתב על פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. עיי"ש. וכ"כ גם בספרו 'דרך פקודיך' הקדמה ה' בשם הרמ"ע: "שבמהרה בימינו נצטרך להביא כל התמידין ומוספין שחסרנו בגלות". ומוסיף ג"כ לפרש מה שאומרים "הזה". עיי"ש. (וכבר העיר בס' 'מגדים חדשים' שבת יב, ב שלא מצינו זה בס' 'עשרה מאמרות').

בס' 'בן איש חי' פ' ויקרא אות יט (הובא גם בס' 'כף החיים' סי' תכג אות יט), כתב: "ומ"ש את מוסף ר"ח הזה, יש מפקפקין לומר "הזה", אך הרב בני יששכר קיים נוסח של תיבת "הזה", עפ"י מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח, יו"ט ושבתות שעברו בגלות, ולפי"ז שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין כו'". עכ"ל.

בס' 'תפארת שלמה' - מועדים (שבת קודש דף כח, א) ד"ה ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו', כתב וז"ל: "פי', שלעתיד נשלים ונקריב את כל הקרבנות של חובה שחסרנו מהם בזמן הגלות, הנה אז נקריב כל התמידין והמוספין שהיינו מחוייבים בהם כל ימי הגלות, וכן כל קרבנות היחיד של חובה, וכמ"ש ר"י לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, וכמ"ש (יואל ב, כה) "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וכו'", וזה שאנו אומרים - את מוסף יום השבת הזה, והחג הזה נקריב בבנין ביהמ"ק בב"א". עכ"ל.

ולפי כל זה, לכאורה הי' מקום לבאר שההוכחה של ס' 'המנהיג', הוא ממה שאומרים אח"כ "ואת מוסף יום ראש החודש הזה", דמזה מוכח כנ"ל שישלימו כל הקרבנות מזמן החורבן, ולכן הקשה דמאין יספיק לנו בהמות וכו', אבל לפי זה אינו מובן, למה לא כתב זה בתפלת מוסף של שבת, וכן בשארי תפלות המוספין, וכתב זה רק במוסף של ר"ח. ועוד, שהרי כתב בהדיא דקאי רק על קרבנות נדבה ולא על עולות חובה, וכאן הלא זה קאי על קרבן מוסף שהוא חובה? ואין לומר כמ"ש הגר"ח ברלין, דרק הכא בשעיר ר"ח מסתבר ליה לומר שיקריבו לעתיד בתורת נדבה מצד החביבות שבו, דממ"נ אם ההוכחה הוא ממה שאומרים "הזה", הרי גם שם וכן בשארי המועדים אמרינן כן?

ואולי י"ל, דכוונתו, שכל הקרבנות של התמידין ומוספין וכו' יקריבו רק בתורת נדבה, שהרי לא שייך לומר שיש עליהן חובה כיון ד"עבר זמנו בטל קרבנו" ונמצא שכבר נפקע החיוב אלא שיקריבום רק בתורת נדבה. ונצטרך לומר ג"כ דר"ח לאו דוקא, וקאי על כל קרבנות הציבור, ויל"ע בכל זה.

מתי הוה חטאת שמתו בעליה

וראה בס' 'פרדס יוסף' החדש (במדבר כח, י), שהביא 'תפארת שלמה' הנ"ל, וכתב שבקובץ 'כתר תורה' הקשה על זה, שהרי גם במוסף דר"ח אומרים "הזה", ומבואר בשבועות ט, א: דשעיר ר"ח בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והגמ' בהוריות ו, א שואלת, איך מקריבים את השעיר של ר"ח הלא אפשר שמישהו מת והרי זה כחטאת שמתו בעליה, ומתרצת הגמ' שאין זה ודאי שמישהו מת, ולכן מקריבים. ואח"כ שואלת הגמ', איך הקריבו בזמן עזרא חטאת על ע"ז שעבדו בזמן צדקיהו, הלא כולם מתו. ומתרצת, שרובם היו בחיים. עיי"ש. נמצא מזה, שאילו כולם היו מתים לא היו יכולים להקריב עבורם, שזו חטאת שמתו בעליה. וא"כ האיך יוכלו להקריב לעתיד לבוא קרבנות מוסף של כל ר"ח שעברו? ואפילו תמידים שכתב שיקריבו, קשה, הרי "עבר זמנו בטל קרבנו"? וזה אפשר ליישב בדוחק, שיהא זה בתורת נדבה בלבד, אבל משעיר ר"ח קשה, וצ"ע. עכ"ד.

ונראה לתרץ, דעיי' ברש"י מעילה י, ב שכתב: דחטאת שמתו בעליה, נמי להכי מתה, דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם. עכ"ל. ובס' 'חסידים' סי קע כתב: חטאת שמתו בעליה מתה, מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים, וכבר מת. ועוד, מיתה מכפרת. ע"כ. ועיי"ש עוד בסי' תתשע"א, ועי' מאירי הוריות ו, א (ד"ה יראה לי) שכתב: שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי כו', ואם מת לו בתשובה אין כאן צורך לקרבן, ואם שלא בתשובה אין כפרת קרבן עולה לו עוד. עכ"ל. ובס' 'יושר הורי הוריות' שם, ביאר, דנפק"מ אם יש חיוב קרבן חטאת לאחר שקם בתחיית המתים, דאם הטעם הוא דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, משום שהמיתה כבר כיפרה. לא יצטרך להביא אחר תחיית המתים דכבר נתכפר לו. אבל אם הטעם הוא משום דחטאת להגן מן היסורים בא, וכבר מת. הנה כשקם בתחיית המתים ועכשיו חי שוב שייך קרבן חטאת להגן עליו. וכן לפי טעמו של ה'מאירי', באופן שלא עשה תשובה לפני המיתה, במילא אין הקרבן מועיל כלל, הנה לאחר שקם בתחיית המתים ושייך עשיית תשובה, לא שייך הדין דחטאת שמתו בעליה. עיי"ש. ועי' גם בס' 'לב חיים' סי' לא שכתב עד"ז. (ומזה יש לדון גם לגבי מ"ש בגליון הקודם (שם), - לפי האריז"ל דגם יחיד יתחייב בחטאת לאחר תחיית המתים, אף שהר"ן כתב דהוה כחטאת שמתו בעליה. עיי"ש).

ולפי"ז יש לתרץ, די"ל, דכל מה שנתבאר בהסוגיא דהוריות בנוגע לציבור, דבמתו כולם ליכא חיוב קרבן, ה"ז רק באופן דאיירי בהסוגיא שם - שבעת הקרבת הקרבן אינם חיים, אבל בנדו"ד י"ל, דאיירינן לאחר שיקומו בתחיית המתים, דלפי ב' טעמים הנ"ל, ליכא הך חסרון דחטאת שמתו בעליה ושפיר שייך הקרבה, וראה גם בס' 'בית האוצר' להגר"י ענגל כלל ז אות ג, וכלל פו, בענין אין כפרה למתים. (וראה בקונטרס י"ט כסלו תש"נ סעי' ח', אודות "אין מיתה בציבור", ומבאר שם - שהמצוות שקיימו ישראל בזמן הבית, מועיל לבנ"י בזמן הגלות שאין ציבור מת, ומביא שם סוגיא הנ"ל דהוריות. וראה גליון תקכג עמ' 14 בענין זה).

דברי הרבי אודות זה

ובס' התוועדויות תשמ"ה ח"ה ע' 3106, ב"רשימות דברי הרבי בעת ביקור הרבנים הראשים שליט"א", (ביום ב' דר"ח כסלו תשד"מ). איתא שם באות כ, שהרב אליהו שליט"א אמר, בנוגע לקרבן ר"ח שמובא בס' 'בן איש חי', שלע"ל יקריבו לא רק הקרבן דר"ח שבו עומדים, אלא גם הקרבנות דכל שאר ראשי חדשים שעברו, וזהו מה שאומרים ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב וכו', והרב שפירא שליט"א הוסיף, לא רק הקרבנות דר"ח אלא גם בנוגע לכל שאר הקרבנות. ושאל הרבי: לאחר שמקריבים קרבן דר"ח זה, כיצד יכולים להקריב קרבן נוסף עבור ר"ח שעבר? ואמר הרב אליהו שליט"א, זהו ענין של תשלומין, כמו שמצינו תפלת תשלומין, או ע"ד קרבן נדבה כפי שיש תפלת נדבה. והמשיך הרבי: אם זהו מצד תשלומין, הרי זה שייך על התפלה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה, הרי בתפלת נדבה צריך לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות? ועוד, כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי חדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו, דרוש זמן רב ביותר. ע"כ. ומשמע מזה לא כהנ"ל.