בגמ' מגילה כט, א, "תניא ר"א הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י, שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, והלא דברים ק"ו, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה עאכו"כ", ע"כ.

וכבר נתבאר בזה בגליון הקודם, דהמג"א (סי' קנא ס"ק טו) סב"ל דקאי הן על גוף הבנין והן על הקרקע שתחתיו, וכן איתא בשיחת קודש פ' ויצא תשמ"ט סעי' י' בהערה 99: "וי"ל שיעתקו ביחד עם הארץ והאדמה שמתחתיו וכו'", אבל החת"ס בשו"ת או"ח סי' ל' (מובא גם בחי' החת"ס החדש מגילה שם) סב"ל דקאי רק על בתי כנסיות ובתי מדרשות עצמן ולא על קרקע שתחתיהם, וכוון לדבריו בשו"ת נחלת אב"י סי' מ"ז אות ב' עיי"ש, וכן סב"ל גם היעב"ץ בס' 'מור וקציעה' או"ח שם, וראה גם בקונטרס רבינו שבבבל סעי' ג' ובהערה 25.

והובא שם משו"ת 'יביע אומר' ח"ח (או"ח סי' טז אות ד'), שהביא פלוגתא אם הקרקע שתחת ביהכנ"ס יש בה קדושה או לא, דב'אור זרוע' ח"ב סי' שפו כתב דליכא קדושה בהקרקע עצמה, וב'אשל אברהם' מבוטשאטש (מה"ת סי' קנג) כתב ג"כ דאפשר שלא חלה קדושה על קרקע עולם של ביהכנ"ס, והא דאמרינן במגילה כו, ב, שאין לזרוע שם וכו', ה"ז משום דהוה קלות ראש ביותר וכו', אבל י"ל דבגוף הקרקע אין שם קדושה, אבל בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נט כתב שיש קדושה בקרקע ביהכנ"ס, וראה גם שו"ת 'רב פעלים' ח"ב חאו"ח סי' כא ושו"ת 'מחזה אברהם' סי' כד עיי"ש, ועי' גם בשו"ת 'תשורת שי' סי' קסח, דסב"ל שהקרקע לא נתקדשה, וכ"כ בשו"ת 'עמק שאלה' סי' ד'. אבל בשו"ת 'בית שלמה' סי' כג סב"ל שנתקדשה, ונתבאר, די"ל דאי נימא שיש שם קדושה, מסתבר שגם הם יקבעו בארץ ישראל, ודעתו כהמג"א, אבל אי נימא שלא נתקדשה, מסתבר לומר כהחת"ס דקאי רק על גוף הבנין.

ביהכנ"ס - מקדש מעט

וכדאי להוסיף ביאור בענין זה באופן חדש, דהנה מבואר (מגילה שם) דביהכנ"ס הוה "מקדש מעט", ובלקו"ש חל"ו פ' תרומה א' (סעי' ד') הביא דברי הזהר (ח"ג קכו, א): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ועשו לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש איקרי", וברע"מ (זח"ב נט, ב) מנה זה במנין המצות "פקודא (יט) למבני מקדשא (בי כנישתא) לתתא, כגוונא דבי מקדשא דלעילא, כד"א מכון לשבתך פעלת ה', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגוי' צלותא בכל יומא וכו'". ובאחרונים (הובאו ב'שדי חמד' כללים מערכת הבי"ת סוף כלל מג וכלל מד) האריכו להביא ראי' מדברי הזהר שם, דמצות עשה ועשו לי מקדש כוללת גם מצות בנין ביהכנ"ס, ושכן משמע מדברי המהרי"ק סוף שורש קסא, עיי"ש.

קדושת המשכן וקדושת המקדש

ועי' לקו"ש חכ"ט פ' ראה א' (וח"ח ע' 26 ועוד בכ"מ) שנתבאר שיש חילוק עיקרי בין המשכן לבית המקדש, שהמשכן הי' בנין ארעי כמ"ש ואהי' מתהלך באהל ומשכן והי' לפי שעה, משא"כ ביהמ"ק הי' דירת קבע, וההפרש בגדר הקדושה שלהם הוא, שבהמשכן הי' בעיקר קדושת מחיצות בלבד, שהקרשים ויריעות וכו' נמשחו בשמן המשחה אבל לא קדושת מקום, משא"כ בביהמ"ק נתקדש גם המקום, ואע"פ שגם במשכן מצינו לגבי סוטה: "ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן", הי' זה רק "לפי שעה" וגם לא היתה הקדושה מצד המקום אלא מצד המחיצות שעל גביו, עיי"ש. ולכן יש חילוק בין מקום המשכן ומקום המקדש, דבמשכן מיד כשפרקו המחיצות לא נשאר שם שום קדושה, משא"כ בבית המקדש הרי פסק הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ו הט"ו) מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין שם בית וכו' מצד קדושת המקום, עיי"ש.

והנה לפי המבואר בכ"מ (ראה לקו"ש חי"ח ע' 392 וח"ו ע' 237 וחכ"ג ע' 224 ועוד, מלקו"ת ר"פ מסעי) דמ"ב מסעות שבמדבר מרמז גם להבירור של "מדבר העמים" במשך זמן הגלות, שיגמר בירדן יריחו בחי' ריח - הגילוי דמשיח ד"מורח ודאין" עיי"ש.

וראה גם ירושלמי פ' כלל גדול ה"ב (לגבי בנין המשכן), ד"אמר ר' יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה", א"כ עד"ז לכאורה יש לומר בנוגע לבתי כנסיות שבזמן הזה בחו"ל, דמכיון שהבטיח הקב"ה שנגאלין בגאולה שלימה וילכו לאה"ק לבנין ביהמ"ק השלישי, נמצא שגדרם הם כמו ה"משכן", כיון דהוה "לשעה" בלבד, (וראה בס' 'אור שמח' הל' שבת פ"י הי"ב (בד"ה "והנה"), שביאר שיש הפרש בין אחר הגזירה שלא יכנסו לא"י, שהוכרחו לשהות במדבר מ' שנה, דאז י"ל שהי' בנין קבע, (ראה עירובין נה, ב) אבל בשעת עשיית המשכן שעדיין לא נגזרה גזירה עליהם שלא יכנסו לא"י, ובכל יום היו יכולים לבוא, הוה כל חניה לשעה עכ"ד, ולפי דבריו בנוגע לגלות זו שאפ"ל הגאולה בכל רגע ורגע, וכדאיתא בסנהדרין צח, א, לגבי משיח, דשרי חד ואסיר חד וכו', ודאי ה"ז "לשעה"), א"כ, כמו שלגבי המשכן נתבאר שהוא קדושת מחיצות בלבד ולא קדושת מקום, כן צ"ל גם בנוגע בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל.

פלוגתא אם הי' קדושת מקום בהמשכן

אלא דבאמת מצינו פלוגתא, אם למשכן ה' רק קדושת מחיצות בלבד או גם קדושת מקום, דהמהרש"א שבועות טו, א (בד"ה אבל) בביאור התוס' שם דאצל משה לא הי' למשכן שום קביעות מקום, ולא הי' צריך לקדש המקום בהיקף ב' תודות ובשירי מנחה, אלא שהמשכן לבד נתקדש במשיחה, אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום, הי' צריך לקדש המקום עיי"ש, דמבואר בדבריו, דבמשכן הי' קדושת מחיצות בלבד ולכן לא הוצרך לקדש המקום.

אבל התוס' יומא מד, א, בד"ה בשילה כתבו בא"ד: "דאע"ג דמקדש איקרי משכן וכו' [דמקדש] איסורו איסור עולם ואפילו בתר דנפיל מחיצה חייבים על המקום משום טומאה, אבל במשכן לאחר שנסעו משם ופרקוהו והעמידהו במקום אחר, אינו חייב על מקומו הראשון". ולכאורה אינו מובן, דאי נימא דליכא קדושת מקום במשכן, ורק קדושת מחיצות בלבד, הנה מיד שפרקוהו וליכא מחיצות, צ"ל דאינו חייב על מקומו, ולמה כתבו התוס' שזהו רק אחר שהעמידוהו במקום אחר? וביארו בזה באחרונים, דשיטת התוס' דבאמת גם במשכן יש קדושת מקום ולא נתבטלה קדושה עד שהעמידוהו במקום אחר, שאז חלה קדושה במקום חדש, רק אז נפקע הקדושה ממקום הראשון.

ועי' גם מנחות צה, א, בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים, משום יוצא וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, וכתב ברבינו גרשום שם: "כלומר שאין ראוים להכנס באותו מקום שהי' בו אוהל מועד מפני שהי' קדוש", דמבואר בזה, דאף לאחר סילוק המחיצות יש קדושת מקום, וכן בר"ח שבועות טו, א, בהא דאיתא שם דדין קידוש במקדש ילפינן ממשכן שנאמר בו וכן תעשו, וכתב הר"ח דה"ה נלמד לב' תודות שהם נגד המילואים במשכן, ועי' ברשב"א שם שתמה ע"ז, וביארו דגם הר"ח סב"ל שיש קדושת מקום במשכן עד שהעמידוהו במקום אחר (וראה לקו"ש חכ"ט שם הערה 29 - 32).

וראה בכל זה באמבוהא דספרי פ' נשא אות כד, וב'משך חכמה' פ' נשא ד"ה וימשחם ובפ' פקודי ד"ה ונתת, ובס' 'תורת הקודש' ח"ב סי' נח, ובס' 'כנסת הראשונים' זבחים ח"ב ע' כו, ובשטמ"ק החדש מנחות ח"ב ע' 158 ועוד בכ"מ, ואכמ"ל.

משכן אם הי' בנין קבוע או בנין לשעה

וראה ירושלמי הנ"ל בשבת: "מה בנין הי' במשכן, שהיו נותנין קרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה? א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמי שהיא לעולם, א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה הוה בנין", היינו דפליגי אם בנין המשכן הי' כבנין עולם או בנין לשעה. וכן איתא בירושלמי עירובין פ"ה ה"א עיי"ש. ובס' 'שערי טוהר' ח"א ע' 318 ביאר פלוגתתם, דחד מ"ד סב"ל דכיון דחנייתם הי' עפ"י ה' ואינו תלוי ברצונם, ה"ז נחשב כחניי' לעולם, ודומה להא דאמרינן לענין יובל דעד היובל ה"ז "לעולם", אלא אח"כ כשבא יובל ה"ז "אפקעתא דמלכא", וחד מ"ד סב"ל דמצד הבטחתם שיכנסו לארץ, אף שעכשיו הי' עפ"י ה', ה"ז נחשב לבנין שעה, עיי"ש בארוכה, ועי' בשו"ת חת"ס או"ח סי' עב בנוגע לשיטת הבבלי בענין זה, ומה שהאריך בזה בלקוטי הערות על החת"ס שם (או"ח ח"א).

ולכאורה יש לתלות פלוגתא הנ"ל אם למשכן הי' גם קדושת מקום או לא, עפ"י הפלוגתא שבירושלמי, דאי נימא שהי' לשעה בלבד כר"י בי רבי בון, מסתבר לומר שהיו רק קדושת מחיצות בלבד, אבל אי נימא שהי' בנין קבוע אלא אח"כ הי' כעין אפקעתא דמלכא, מסתבר לומר שהי' גם קדושת מקום.

וראה גם לקו"ש ח"ו פ' תרומה ב' סעי' ז', שביאר לפי ב' הפירושים ברש"י בסוף הפרשה שם, בנוגע להיתדות של המשכן, אם היו תחובין בארץ, או שכובדן מכביד, דלפי"ז תלוי ג"כ אם הי' קדושת קרקע בהמשכן, דאי נימא שהוא רק מחמת כובדן ולא הי' מחוברים בהקרקע, נמצא שלא נפעלה קדושת המשכן בהקרקע אלא בחיצוניות בלבד, אבל אי נימא שהיו תחובין בארץ, נמצא שפעל המשכן קדושת מקום בהקרקע באופן פנימי, דהרי הקרקע הוא שפעל בקביעות המשכן, עיי"ש, ובהערה 36 כתב, דאולי י"ל נפק"מ האם במשכן אסורה חציצה בין רגלי הכהנים להקרקע, ובהערה 37 מעיר גם מב' הדעות בסוטה טז, ב, עיי"ש.

בתי כנסיות שבחו"ל בזה"ג בנין קבוע או בנין לשעה

והנה ביאור הנ"ל בפלוגתת הירושלמי, י"ל מתאים גם לזמן הזה בגלות, די"ל דמצד הבטחת ה' לכניסת הארץ בגאולה האמיתית והשלימה, הוה כ"ז בגדר "לשעה", ונמצא דהבתי כנסיות שבחו"ל הם בגדר בנין לשעה, ולפי"ז נימא שיש רק קדושת מחיצות בלבד כדעות הנ"ל בנוגע להמשכן, אבל להדיעה דכיון שהוא עפ"י ה' כקביעי דמי, י"ל שכן הוא גם בנוגע לגלות, וכפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (לקו"ד ח"ד ע' תרצב): "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל, אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ושלח אותנו בגלות והוא ית' יגאלינו ויקבץ נדחינו בב"א", וכיון שאי"ז תלוי אלא בה' במילא ה"ז כקביעי דמי.

ולפי"ז אפ"ל דדעת ה'מגן אברהם' וכו' דסב"ל שגם הקרקע של הבתי כנסיות שבחו"ל יקבעו בא"י, מתאימה להדיעה שגם במשכן הי' קדושת מקום, וכפי שנת' דכקביעי דמי, ודעת החת"ס וכו' דקאי רק על הבנין בלבד ולא הקרקע, מתאימה להדיעה שבמשכן לא הי' קדושת מקום כלל, רק קדושת מחיצות בלבד, כיון שהבטיחן הקב"ה שיכנסו לארץ לכן אין זה אלא לשעה.