הנה לפי המבואר בכ"מ, דלע"ל גם שבט לוי ינחלו חלק בא"י, ולפי הרשב"ם (ב"ב קכב, א) משמע בפשטות שזהו גם בא"י שכבר נתחלקה - מז' אומות, וכן יש שפירשו בדברי הסמ"ג (לאווין רע"ו-ז, הובא במל"מ וברדב"ז הל' שמיטה פי"ג) שכתב דלע"ל נוטלין שבט לוי חלק אף בארץ, דקאי על כל ארץ ישראל, וכמ"ש בס' 'פרשת דרכים' דרוש ו' ועוד. והרבי בלקו"ש חל"ח פ' פינחס א' פי' כוונת הסמ"ג שינחלו רק בג' אומות דקיני קניזי קדמוני שיתוספו לע"ל שגם הם מא"י, אבל אינם מארץ כנען, ועליהן לא קאי הלאו דלא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי כל חלק ונחלה וגו' מעיקרא. ושכן הוא גם שיטת הרמב"ם דדייק שהאיסור להם להנחיל הוא בארץ כנען דוקא, עיי"ש בארוכה.

ויש שפירשו (ראה 'ברית משה' על הסמ"ג שם ועוד, הובא בלקו"ש שם הערה 33) כוונת הסמ"ג דקאי רק על שאר הארצות שיכבוש מלך המשיח, שע"י הכיבוש הם נעשים ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"ג, הנה בזה יטלו הלוים חלק ככל ישראל. וראה בכ"ז בהערות וביאורים גליון תתנג.

הנה ע"פ כל זה יש להסתפק בנוגע ל"ערי הלוים" שנצטוו ישראל לתת להם מ"ב ערים מעריהם בנוסף לשש ערי מקלט, אם אכתי יתקיים לע"ל חיוב זה, די"ל דמ"מ יש מצוה על ישראל ליתן להם מעריהם. או נימא דכיון שכבר יהי' להם נחלה מצ"ע, שוב ליכא מצוה זו לתת להם מעריהם.

והנה בנוגע למצות נתינת תרומות ומעשרות לכהנים ולוים, דגם בזה יש להסתפק כנ"ל כאשר ינחלו לע"ל בא"י אם אכתי יתקיים מצות נתינה או לא, מצינו ב' דעות בשיטת הרמב"ם: שבהל' שמיטה ויובל פי"ג הי"א [בנוגע ללאו שלא ינחלו לוים נחלה] כתב וז"ל: "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלוים באותן הארצות, ובביזתן ככל ישראל". עכ"ל.

והראב"ד שם השיג ע"ז וז"ל: "א"א א"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה, ובמצות יוצר הכל יתברך". עכ"ל. היינו שמקשה על הרמב"ם, דאם נוחלים הלוים בשאר כל הארצות, הרי צ"ל שלא יטלו שם תרומות ומעשרות, כיון שזהו תחת חלקם בארץ, ובמדין מצינו שנטלו רק תרומת מכס ולא ככל ישראל, אף דמדין הוה משאר הארצות.

ועי' כס"מ שם שכתב, דלפי הרמב"ם אין הכי נמי דבהני ארצות הנכבשות אין שם תרומות ומעשרות, וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא, ואדרבה כיון דבמדין לקחו מן הביזה, הרי מוכח שהלאו לא קאי על שאר הארצות, והא דלא נטלו חלק שוה עם ישראל, גזרת הכתוב היה הוראת שעה וכו', עיי"ש, דלפי הכס"מ יוצא בדעת הרמב"ם, דבמקום שנוטלים חלק בארץ, באמת אינם נוטלים תרומות ומעשרות, דהא בהא תליא.

ואף שהמל"מ שם תמה על הכס"מ בהא דקאמר סוריא מוכיח, ששם לא נתחייבו בתרו"מ מדאורייתא, שהרי שם מבואר הטעם משום דהוה כיבוש יחיד ולא נתקדש, ומשמע דאם הי' כיבוש רבים, היו חייבים בתרו"מ, אף שהיא משאר ארצות הנכבשות, ויש להלוים חלק שם, וא"כ איך אפ"ל דהא בהא תליא?

אמנם המל"מ עצמו בס' 'פרשת דרכים' (דרוש ו' הנ"ל) ביאר ענין זה בארוכה, שהקשה שם, דאיך אפשר לומר דהא בהא תליא, דאם יש ללוים נחלה בא"י, ליכא חיוב תרו"מ, דא"כ לדעת הרשב"ם והסמ"ג דלע"ל נוטלים חלק בארץ ישראל, נמצא שלא יהי' חיוב תרומות ומעשרות כלל לע"ל, והרי מפורש בסנהדרין (צ, ב) מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, אלא מכאן לתחיית המתים מן התורה, הרי מבואר בהדיא דגם לע"ל יתחייבו בתרו"מ?

ומבאר שם, שכל מה שנתקדש בתחילה בקדושה הראשונה או השני', וכבר נתחייבו שם בתרו"מ, ודאי יתחייבו גם לע"ל, כיון שבקדושתן הן עומדות גם לענין תרו"מ, וע"ז קאי הגמ' דסנהדרין. ורק ארצות אלו שלא נכבשו ונתקדשו מקודם, ולא נתחייבו שם מעולם בתרו"מ, ויתקדשו ע"י מלך המשיח, באלו לא יתחייבו בתרו"מ, כיון דלע"ל יטלו הלוים חלק בארץ, במילא לא יתקדשו מעיקרא לגבי תרו"מ. וביאר בזה מימרא דשמואל (ב"ב נו, א) כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי קיני קניזי וקדמוני, ופי' הרשב"ם (בד"ה "במעשר" בפירושו הא') דקאי על לע"ל, שלא יתחייבו במעשר, ומבאר המל"מ שזהו מטעם הנ"ל, עיי"ש בארוכה. נמצא דגם לפי המל"מ אמרינן דהא בהא תליא, ובשאר ארצות הנכבשות לא יטלו תרו"מ.

אבל המנ"ח (מצוה תח) סב"ל בדעת הרמב"ם, דאף שנוטלים חלק בשאר הארצות הנכבשות שנתקדשו בקדושת א"י, מ"מ נותנים להם תרו"מ, דמצוה על ישראל ליתן אף שיש להם חלק, ולא כמו שכתב הראב"ד. ועי' גם בס' 'מרגניתא דרבי מאיר' ברמב"ם הל' שמיטה שם, שביאר לדעת הרמב"ם, דלא אמרינן דהא בהא תליא, ואף שנוטלין חלק בשאר ארצות הנכבשות, מ"מ יטלו גם תרו"מ, והוכיח כן מהא דלע"ל יטלו חלק בארץ. ומ"מ מבואר בסנהדרין צ, ב, דלע"ל יתחייבו בתרו"מ. עיי"ש. ועי' גם בס' 'מעין החכמה' צד, ב, שהוכיח כן. וב' דעות אלו בדעת הרמב"ם, לכאורה י"ל גם בנוגע למצות נתינת ערים להלוים לע"ל .

מ"ב ערים האם הם רק תמורת נחלתם

אלא שהמנ"ח עצמו שם שקו"ט בזה גופא בנוגע לערי הלוים לע"ל, והביא לשון החינוך שם: "שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת אחר שאין להם חלק בארץ". דהיינו תמורת חלקם בארץ ציוה הקב"ה ליתן להם עכ"פ ערים לשבת. אבל לשון הרמב"ם (הל' שמיטה רפי"ג) הוא: "שבט לוי אעפ"י שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם". ז.א. שהרמב"ם לא סב"ל שהערים הם תמורת נחלתם בא"י, אלא שהוא מצוה מצ"ע ליתן להם ערים, ולפי"ז כתב שם בנוגע לאותן הארצות שהלוים נוטלין בשוה עם כל ישראל, דלדעת החינוך אין נותנים להם ערים, כיון שיש להם חלק מצ"ע. משא"כ לדעת הרמב"ם שהערים אינם תמורת חלקם, אפשר שיש מצוה מצ"ע ליתן להם ערים, אף דנוטלים חלק מצ"ע, ומסיק דמצד הסברא נראה דגם לדעת הרמב"ם כיון שנוטלים חלק בארץ אין נותנים להם שם ערים.

ועי' גם לקו"ש חל"ח שם בהערה 20, דג"כ דייק מלשון הרמב"ם הנ"ל שנתינת הערים ללוים אינו במקום נטילת חלק בארץ, ולכן אפילו אי נימא דסב"ל להרמב"ם כהסמ"ג, דלע"ל יש להם חלק בארץ, אין זה סותר למ"ש הרמב"ם שם דלע"ל מוסיפים עוד ג' ערי מקלט בקיני קניזי וקדמוני והכל ללווים, כיון שזה אינם תמורת חלקם בארץ. עיי"ש.

דעת הרמב"ם בסהמ"צ

אלא שהרמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ג) כתב וז"ל: "היא שצוונו לתת ללוים ערים לשבת כי אין להם חלק בארץ". ומשמע דהכא סב"ל כהחינוך, שהערים אכן הם תמורת חלקם בהארץ, ולכאורה יש מקום לומר דבאמת סב"ל כן גם בס' היד, ומ"מ כתב: "אעפ"י שאין להם חלק בארץ", כי י"ל דבס' היד לא בא לבאר הטעם למה נותנים להם ערים, אלא בא לתרץ דאעפ"י שאין להם חלק בארץ, מ"מ נצטוו ליתן להם ערים לשבת. היינו דנתינת הערים להם אינו סותר להאיסור שלא יהי' להם נחלה וכו', דהנה בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ט מבאר פלוגת ר"מ ורבי יוסי אם כהנים ולוים מתוודים וידוי מעשרות: דר"מ סב"ל דאינם מתוודים, כיון שלא נטלו חלק בארץ, ואינם יכולים לומר ואת האדמה אשר נתת לנו, והערי מגרש הם רק לבית דירה בלבד. אבל ר' יוסי סב"ל שמתוודים, כיון שיש להם ערי מגרש דלמחלוקת ניתנו, שניתנו להלוים לחלקם ולאחוזתם, עיי"ש. והרמב"ם סוף הל' מעשר שני והל' ביכורים פ"ד ה"ג פסק כר' יוסי שמתוודים (וראה בזה לקו"ש חכ"ה ע' 93). ובמילא י"ל, שזהו כוונתו בס' היד לפרש לפי שיטתו שפסק כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו, דמ"מ אין נתינת הערים להלוים סותרת להא שאין להם חלק בארץ, כי סו"ס אין זה נחלה ממש.

חילוק בין ז' הארצות לשאר ארצות

והנה לפי מה שנתבאר בלקו"ש הנ"ל בדעת הסמ"ג והרמב"ם שהלוים יטלו חלק רק בג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני [וכן בשאר ארצות הנכבשות כמ"ש הרמב"ם בהדיא], לכאורה יש לומר [אי נימא כנ"ל דגם הרמב"ם בס' היד סב"ל שהערים הם תמורת חלקם בהארץ] בנוגע לנתינת הערים בימות המשיח, שיתנו להלוים רק מ"ח ערים בז' הארצות וג' ערי מקלט שבשלש הארצות, אבל לא יתנו להם ערים בג' הארצות וכו', כיון שיש להם חלק שם כשאר ישראל.

דהנה מלשון הרמב"ם שכתב: "כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם, והערים הם שש ערי מקלט ועליהן ארבעים ושתים עיר, וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח הכל ללוים", - משמע ברור דגם בימות המשיח יתנו להם כל המ"ח ערים כפי שנתנו להם מקודם, אבל בג' הארצות וכן בשאר הארצות שיכבוש מלך המשיח לא יתנו להם שם ערים כלל.

ולכאורה אינו מובן, דכיון שנוטלים חלק בג' הארצות, למה צריך ליתן להם מ"ב ערים בז' הארצות, הלא יש להם כבר מקום לשבת בג' הארצות? וי"ל בזה עפ"י מ"ש בלקו"ש שם (סעי' ד') דז' הארצות ניתנו לבנ"י בכדי שתהי' להם ארץ לישב בה, ע"ד שיש לשאר אומות העולם ארץ ונחלה בעולם. אבל מה שיקבלו ישראל לע"ל ארץ קיני קניזי וקדמוני, אין זה בסוג "נחלה" כמו ארץ כנען, אלא נתינה מיוחדת מאת ה', כדכתיב ואם ירחיב ה"א את גבולך וגו', שהוא רק מצד הרחבה, ולא מצד ההכרח דישובם בארץ, עיי"ש.

דלפי"ז י"ל, דכיון שהארץ לישב בה הוא רק בז' הארצות בלבד, והלוים אין להם חלק שם גם לע"ל כנ"ל, לכן יש מצוה על ישראל ליתן להם שם מעריהם לשבת, ולא מספיק מה שנוטלים בג' הארצות, כיון שהם לא ניתנו להם משום ההכרח לישב שם, אלא בתורת "ירחיב את גבולך" כנ"ל. כי הארץ שניתנה לבנ"י משום ההכרח שיוכלו לישב בה, גם הלוים נכללים בהך נתינה שיהי' להם ערים לשבת שם, ולא מספיק במה שיהי' להם חלק בהארצות שהם משום "כי ירחיב" בלבד.

ובמנ"ח שם הקשה על הסמ"ג, דלפי מ"ש דמסתבר לומר דאם נוטלים חלק בארץ אין נותנים להם ערים לשבת, דכיון שכתב דלע"ל נוטלים חלק בארץ, למה לא כתב בעשה קנ"ה במצות נתינת ערים להלוים, דלעת"ל לא יתנו להם ערים.

ולפי מה שנת' אתי שפיר, דלפי מה שנת' בלקו"ש דכוונת הסמ"ג היא שיטלו רק בג' הארצות, במילא שפיר יטלו לע"ל מ"ח ערים בז' ארצות, ולכן לא כתב במ"ע קנ"ה דלע"ל לא יתקיים מצוה זו.

אלא דאכתי צ"ב, דא"כ למה נותנים להם ג' ערי מקלט בג' הארצות? וי"ל בזה עפ"י מ"ש באוה"ח ו'פנים יפות' פ' מסעי (לה, ו), שיש חילוק יסודי בין השש ערי מקלט למ"ב העיירות, דבשש הערים אם נתרבו הרוצחים ואין להם מקום לדור, נדחים הלוים מפניהם, כי עיקרם לגולים ולא ללוים. אבל המ"ב ערים, העיקר הם להלוים, והגולים נדחים מפניהם, היינו דהערי מקלט עיקרם הם בשביל מקלט, אלא דבכדי שיהיו קולטים, בעינן שיהיו של הלוים, כמ"ש החינוך שם, דמפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט וכו', אולי תכפר עליו אדמת המקודשת בקדושתם, (ועי' גם במצוה תקכ ובמנ"ח שם, וראה בזה לקו"ש חכ"ה ע' 94 והלאה), לכן אמרה התורה שהן של הלוים, ולכן סב"ל להאוה"ח דכיון שעיקרו הוא בשביל מקלט, הלוים נדחים מפניהם.

אבל המ"ב ערים עיקרם הוא בשביל הלווים, שיהיו להם מקום לשבת, אלא דאמרה התורה, דכיון שהם של הלווים, הם ג"כ קולטין כנ"ל. ולכן כתב האוה"ח ששם הגולים נדחים מפני הלוים, דלפי"ז מובן דאף שהלוים יטלו חלק בג' הארצות, מ"מ כיון דאמרה התורה שיפרישו שם ג' ערי מקלט, ה"ז במילא של הלוים, כיון דלולי זה אינם קולטים. משא"כ שאר הערים, שעיקרם הוא בשביל שיהי' להם לשבת, שפיר אמרינן דכיון שנוטלים שם חלק, לכן אי"צ ליתן להם שם ערים.

ועי' עוד במנ"ח שם שנסתפק בנוגע לקליטה בהנך ארצות שהלוים נוחלים לע"ל, אם יהיו הם ג"כ קולטין כמו המ"ב עיירות, או אולי קולטין רק עיירות אלו שניתן להם מישראל לשבת, אבל לא עיירות אלו שנוטלים בתורת נחלה. עיי"ש. ועוד חזון למועד בעז"ה.