בס' התועדויות תשמ"ט ח"א עמ' 250 (שיחת יום שמח"ת אות ל') איתא: "בנוגע לשנה זו שנת העיבור - יש לעיין האם ניתן לשנותה ולעשותה שנה פשוטה כשיחזרו הסנהדרין כו' לאחרי שכבר נקבע בר"ה שהיא שנה מעוברת, ובהקדמה עצם העובדא ששנה זו היא שנת העיבור ה"ז דבר ידוע ומפורסם ריבוי שנים לפני זה, שכן, מאז שנקבע קידוש החדשים ועיבור שנים ע"פ החשבון, יודעים בבירור כל פרטי החשבונות, שנים פשוטות ושנים מעוברות כמפורסם בהלוחות, אמנם קביעה זו (ע"י סידור הלוח לפני מאות שנים) ניתנת בודאי לשינוי, כלומר כשיקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה" החזרת הסנהדרין, יקבעו הם את קידוש החדשים ועבור השנים כך, שיתכן ששנה מסויימת שהיתה אמורה (ע"פ החשבון שנקבע לפני ריבוי שנים) להיות שנה מעוברת תהי' שנה פשוטה או להיפך, ששנה שהיתה אמורה להיות שנה פשוטה תהי' שנה מעוברת, השאלה היא איפוא בנוגע לקביעות השנה כשנת העיבור בפועל ממש בכל תפוצות ישראל בראשותם של הרבנים ומורי הוראה שבכל אתר ואתר שעשו פעולות מסויימות בגלל היות שנה זו שנת העיבור וכו' וכאן נשאלת השאלה: לאחרי שישנו פס"ד ששנה זו היא שנת העיבור האם יוכלו הסנהדרין שעתידים לחזור לשנות פס"ד זה ולפסוק שתהא שנה פשוטה". עכתוה"ד.

וראה גם בשו"ת דברי יציב (להגה"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל) חאו"ח סי' רנא שחקר כעין זה וז"ל: "ולפענ"ד יש לחקור, כשיבוא בן דוד בב"א, אם יהיה בראש חודש של חשבון וקידוש הלל ונתקדש לר"ח, והר"מ פ"ב מהלכות קה"ח ה"ב כתב שאע"פ שנמצאו עדים זוממין הרי זו מקודש כו' , א"כ י"ל שבתחילת היום נתקדש החדש ואין כח לבטלו, או שנאמר שהלל תיקן וקידש רק עד שיהיה אפשרות לקדש עפ"י הראיה, וכשיחזרו הסנהדרין הקדושים בראש חודש ויהיה אפשר להם לקדש, אדעתא דהכי לא קידש מעיקרא ולא חלה קדושת הר"ח, והמה בכח לקדשו וגם לעבר את החדש כרצונם והבן. וכיון שכן יותר מסתבר לפענ"ד, יש לתת טעם הגון למנהגינו ופסקו הר"מ בפ"ה מקה"ח ה"ח שאף באר"י עושין שני ימים ר"ה", עיי"ש.

וי"ל שהוא מדינא שחיישינן שבמהרה יבנה ביהמ"ק, והסנהדרין שהכח בידם מדין אתם אפי' מזידין [ר"ה כה, א], יעברו החדש ויהיה עיקר הראש השנה ביום השני, ואף שלפי החשבון הוא ביום ראשון, אבל עפ"י הראיה יקדשו את יום השני ודו"ק, ועוד יותר, שאפי' אם יבא ביום השני, י"ל שהלל לא קידש מעיקרא רק בתנאי שבאם אותו החדש לא יהיה אפשרות לקדש עפ"י הראיה, אבל אם יהיה עוד באפשר לקדש עפ"י הראיה לא קדשו, וא"כ כיון שיש אפשרות לקדש יום ל"א עפ"י הראיה, לא קידש הלל יום ל'. ולכך מחויבים אנחנו לעשות יום שני של ראש השנה, שחיישינן שיבוא בן דוד ואגלאי מלתא למפרע שלא קידש הלל יום ראשון, והסנהדרין יקדשו עפ"י הראיה את יום השני ודו"ק, עכ"ל עיי"ש עוד, דמדבריו יוצא שהספק הוא אי נימא דכיון שכבר נפסק הדין שיום זה הוא ר"ח בפועל במילא חל ע"ז קדושת ר"ח ושוב אי אפשר להתבטל כיון דאפילו אם נמצאו זוממין אינו מתבטל, או נימא דכל תקנת הלל הוא רק אם לא יהי' אפשריות לקדש ע"י בי"ד ממש, אבל כשיהי' אפשריות לא קידש מעיקרא ובמילא ודאי יוכלו הבי"ד עכשיו לקדש כפי רצונם, וסברא זו י"ל לכאורה גם בספיקת הרבי דאי נימא שכל קידוש הלל הוא רק בתנאי שלא יהי' בי"ד נמצא דבכה"ג שיש בי"ד לא קידש כלל.

פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בקביעות בזה"ז

והנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לקידוש החודש ועיבור שנים בזמן הזה, שהרמב"ם סב"ל דבזמן שיש בי"ד מקדשים חדשים עפ"י הראי' ומעברין שנים מפני אביב ותקופה וכו', ובזמן שאין בי"ד דין קביעת ר"ח ועיבור שנים תלוי רק בחשבון לבד וכך היא הלמ"מ שבזמן שאין בי"ד אין מעברין שנים וקובעין חדשים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום, אבל הרמב"ן חולק עליו וסב"ל דלא נאמרה הלכה מסויימת של חשבון בזמן שאין בי"ד, ורק דר' הלל הנשיא שהי' הבי"ד האחרון שהוא שתיקן את חשבון העיבור שבידינו היום והוא שקידש החדשים ועיבר השנים עד ביאת הגואל.

וראה רמב"ם הל' קידוש החודש (פרק ה הלכה א) שכתב וז"ל: "כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות . . אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום, ובהל' ב' כתב ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה וכו'" עכ"ל.

אבל הרמב"ן (בהשגותיו בספר המצוות מצות עשה קנג) כתב וז"ל: "והנה היום נעדר הבית דין הזה מכל ישראל, אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם וכו'. לא כדברי הרב, ועל השואל להקשות מזו שאמרו (ר"ה ז א, סנה' יב, א) אין מעברין את השנה לפני ראש השנה ואם עברוה אינה מעוברת אבל מפני הדוחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד? ותשובת זו השאילה שאין זמן העבור קבוע להם, כי מן התורה אין להם אלא שלא יעברו אותה אחר ניסן דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ודרשו (סנה' יב, ב, וש"נ) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל לפי שלא היו רגילין בעבור אלא בקרוב לאדר שנודע להם ענין האביב ופירות האילן ואם יקדימו להם בשנה מן השנים יבוא הדבר לידי שכחה ושבוש מפני זה היה להם תקון שלא יעברו אותה קודם ר"ה שמא ישכחו העם ויבאו לזלזל בחמץ בפסח ובמועדות והתנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיחזרו ויגלו חשבונם לעם בזמנו. וכך אמרו (שם א) חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן. אבל כיון שראה החכם הנזכר בזמנו ביטול המועדות לגמרי אם לא יעשה הקיבוע ההוא וראה תקון הכל בחשבון הזה אין מקדים ואין מאחר ושהדבר יותר מוסכם ומקובל על העם בדעתם המועדות בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדשים ועבר השנים כולם לפי החשבון בב"ד ההוא הסמוך ובארץ הנבחרת כראוי , עכ"ל, ועל מה שכתב הרמב"ם דבזמן הזה הלכה למשה מסיני לקבוע עפ"י החשבון הקשה הרמב"ן שם וז"ל: .. נתקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת וקבלה והלל"מ, מה שלא נאמר בתלמוד ולא הוזכר זה בשום מקום". עכ"ל.

ועי' גם בחי' הר"ן סנהדרין יא, א-ב, וכן בגיטין לו, א, שכתב ג"כ כהרמב"ן דהלל הנשיא עיבר שנים וקידש חדשים לעולם עד יבוא משיח צדקנו, והקשה ג"כ כנ"ל מהא דאין מעברין את השנה לא משנה לחברתה כו'? ותירץ כנ"ל שזהו רק לכתחילה אבל מפני הדחק כולן מעוברות וכ"כ בחי' הריטב"א ר"ה כה,א, ובסוכה מג, א: כי ראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידינו וקידש כל החדשים ועיבר כל השנים ע"פ החשבון הזה, וכ"כ הרא"ה בביצה ה, א, והחינוך מצוה ד' כתב וז"ל: "ואם תשאל אם כן היאך אנו עושים היום שאין לנו חכמים סמוכים. דע שכך קבלנו שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו, ועל זה אנו סומכים היום". עכ"ל (וראה בכל זה בארוכה בתורה שלימה כרך יג פ"ב ופ"ה).

היוצא מזה, דלפי הרמב"ם ישנם ב' מיני קביעת מועדים: א) קידוש עפ"י הראי' ועיבור שנה מפני הזמן או הצורך וקביעות זו מסורה לבי"ד הגדול. ב) קביעות עפ"י החשבון בזמן שאין הבי"ד קיים וזהו הלל"מ, והרמב"ם לא הזכיר אודות קידוש הלל, משא"כ הרמב"ן [ושאר ראשונים הנ"ל] סב"ל דליכא שתי סוגי קביעת המועדים, כי קביעת המועדים בזמן הזה לא נשתנתה במהותה ותוכנה מקביעת בי"ד עפ"י הראי' כי גם בזמן הזה אנו סומכין על קביעת וקידוש הלל ובית דינו דאינה שונה בעיקרה מקביעות עפ"י הראי'.

ביאור הגרי"ד בשיטת הרמב"ם

ובביאור שיטת הרמב"ם ראה באגרות הגרי"ד (עמ' עט והלאה, נדפס בהפרדס שנה י"ז חוברת יא, ובס' 'קובץ חידושי תורה' מהגר"מ והגרי"ד עמ' מז) דזה ברור דגם בזמן הזה אין החודש נקבע מאליו, דבודאי בעינן מעשה קידוש ע"י בני אדם, וכדמוכח מהא דאמרינן בנוסח הברכה "מקדש ישראל והזמנים", ומבואר הפי' בזה דישראל אינהו קדשינהו לזמנים (ברכות מט, א, ביצה יז, א) וזהו גם בזמן הזה (וכ"כ בלקו"ש חכ"ו עמ' 65 הערה 54), וראה גם רמב"ם שם פ"ה הלכה יג וז"ל: "זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם וכו'". עכ"ל. דמשמע מזה ג"כ דגם בזמן הזה יש קביעות ע"י בני ארץ ישראל, אלא שכבר הקשה הרמב"ן ע"ז דמי המה בני ארץ ישראל שעל קביעתם אנו סמכים והיכן שמענו שיש בזה"ז בי"ד בארץ ישראל המקדש חדשים ומעבר השנים?

ומבאר דלשיטת הרמב"ם הא דבעינן בי"ד הגדול לקידוש אי"ז מצד עצם הדין דבי"ד הגדול, כפי שמצינו בהרבה דברים שצריכים בי"ד הגדול דוקא כמ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ה ה"א, אלא משום שהם העומדים במקום "כלל ישראל" ז.א. דקידוש החודש נמסר לכלל ישראל ובי"ד הגדול הם המייצגים אותם (והביא הרבה ראיות לזה מכ"מ במדרש וכו' דקידוש החודש ועיבור השנה נמסר לישראל וכ"כ בסדור אוצר התפלות שסא, ב, ב'תקון תפלה' עיי"ש), ובזה תירץ למה לא הביא הרמב"ם בהל' סנהדרין שם ביחד עם הדברים שצריכים בי"ד הגדול גם קידוש החודש? דלהנ"ל ניחא דשם מביא הדברים שצריכים בי"ד הגדול מצד עצמם משא"כ בקידוש החודש (וראה גם בחי' הגרי"ז הל' סנהדרין שם ובהערות וביאורים גליון ריח עמ' ל' והלאה) ובזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' הי' נעשה ע"י בי"ד הגדול דוקא שהם היו מקבלים העדים וכו', אבל בזה"ז דמצד הלל"מ קובעים החדשים והשנים עפ"י החשבון ה"ז נעשה ע"י כלל ישראל, דקביעת המועדים נעשה ע"י שמירתם וקיומם עפ"י חשבון, דזה גופא שכל ישראל עושים ושומרים את המועדים עפ"י החשבון האמצעי זה גופא קובע את החדשים ואת השנים בהתאם לחשבון זה, ועצם הנהגת המועדות הוא המקדש את הזמנים, וזהו מ"ש דאין אנו סומכים אלא על חשבון של בני ארץ ישראל, כי גם בנוגע לקביעות ממילא של המועדים ע"י נהוגם וקיומם, דין ארץ ישראל נאמר כמ"ש כי מציון תצא תורה וגו' שהם הם הקובעים, וזהו גזה"כ דרק קביעת בני ארץ ישראל מקדש את הזמנים ולא קביעת בני חו"ל, ועי' גם בס' נפש חי' סי' א' בביאור שיטת הרמב"ם, וכתב שהרמב"ם חולק וסב"ל דהלל לא הי' יכול לעבר השנים קודם כי הוה גם לעיכובא, ולכן סב"ל שהקידוש נעשה עכשיו עיי"ש, ואכמ"ל יותר.

י"ל דספיקות הנ"ל תלוי לפי דעות הרמב"ם והרמב"ן

ולפי זה יש לחזור לספיקות הנ"ל, דיש לומר דלפי הרמב"ן ושאר הראשונים דסב"ל שהעיבור והקידוש נעשה ע"י הלל, וכתבו ג"כ דאף דלכתחילה אין מעברין את השנה משנה לחבירתה, שאני הכא שהי' מפני הדחק כנ"ל, לכן מסתבר לומר שקידש מעיקרא רק לזמן הדחק שאי אפשר באופן אחר, אבל כשיבואו בי"ד הגדול [שאפשר להיות בכל יום דאחכה לו בכל יום שיבוא] ושוב יהי' אפשריות לקדש או לעבר בזמנו באופן של לכתחילה, במילא ה"ז כאילו התנה שאז נפקע הקידוש והעיבור, והוה ע"ד המבואר בעדיות פ"ז מ"ז וסנהדרין יא, א דאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא, ובמילא ה"ז תלוי בבי"ד הגדול אז אם לשנות או לא.

ואף שבדיעבד זה הוא רק בנוגע לעיבור השנה דאין מעברין משנה לחברתה, הנה גם בקידוש החודש לכתחילה צריך להיות ע"י ראי' דוקא [אבל אין לומר משום דמצות קדה"ח ועיבור שנים הוה מצוה אחת במילא אין לחלק ביניהם, כי זהו רק לשיטת הרמב"ם, וכמ"ש בספר המצות שם, משא"כ לפי הרמב"ן דבי' עסקינן (בהשגותיו שם שורש א') ה"ז מצוה בפני עצמה וראה לקו"ש שם הערה 40].

אבל לפי שיטת הרמב"ם שמצד 'הלכה למשה מסיני' נעשה הקידוש והעיבור עכשיו ע"י הנהגת בני ישראל כנ"ל, ואין זה ענין של בדיעבד וכו' אלא כן הוא ההלכה למשה מסיני מעיקרא על זה"ז, נמצא דכאשר כבר התחילו בנ"י לנהוג בר"ח וכן בשנה מעוברת, מסתבר לומר שאין לבטל קביעות זו כיון שכבר חלה מצד הלל"מ.

וידוע הפלוגתא בין מהר"י בירב והמהרלב"ח (בשנת רח"ץ) בדין סמיכה בזמן הזה, דמהר"י בירב רצה לחדש הסמיכה ומהרלב"ח התנגד לזה בתוקף, ואחד מן הטעמים שלו הי' דאם יחדשו הסמיכה הנה לדעת הרמב"ן דאי"צ בי"ד הגדול ודי לג' סמוכין יתחייבו הבי"ד לעבר ולקדש החדשים ע"פ הראי' ולא ע"פ החשבון המקובל וכיון דזה אינו לכו"ע אפשר שיהי' סתירה בין ב' הקביעות, ומהר"י בירב השיב ע"ז דכיון דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין נמצא שלא יוכלו לבטל הקביעות שקידש הלל ובית דינו, אבל מהרלב"ח דחה טענה זו דכאן לא שייך הא דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו וכו' כיון דהלל לא תיקן אלא לזמן דליכא בי"ד, אבל מיד שיש בי"ד לא תיקן במילא יתחייבו הבי"ד שהוסמכו לקדש ע"פ הראי' (וראה בכ"ז בס' 'ארץ ישראל בספרות התשובות' ח"ב עמ' יא ועמ' כה, והוא משו"ת מהרלב"ח ועוד) וזהו ע"ד הנ"ל, אלא ששם איירי בכללות הקביעות על להבא, ולא כשכבר התחילו להתנהג כפי הקביעות של החשבון, וראה בס' אגן הסהר עמ' רלד בביאור טענת מהר"י בירב.

ומה שהוזכר לעיל ב'דברי יציב' סברא להצד שבי"ד הגדול לא יוכלו לבטל זה מדין אתם אפילו מוטעין ומזידין וכו'. ונמצא דאף דבזה"ז קבעו אותו יום לר"ח כיון שלא ידעו עדיין בביאת בי"ד הגדול, מ"מ ה"ז חל מדין אתם אפילו מוטעין וכו', הנה שיטת הצל"ח בברכות סג, א, היא דהלכה זו נאמרה רק בנוגע לקידוש החודש ולא לעיבור השנים והביא כמה ראיות לזה עיי"ש, גם הוכיח מהרמב"ם שהביא דין זה בהל' קידוש החודש בפ"ב לגבי קידוש החודש, ולא הביאו בפ"ד לגבי עיבור שנים עיי"ש, נמצא לפי"ז דלגבי עיבור שנה דאיירי בהשיחה לא שייך סברא זו, אבל ראה מנ"ח (מצוה ד) והעמק השאלה (על השאילתות פ' בא שאילתא מ"ו) שחלקו עליו, והוכיחו דגם בעיבור שנה אמרינן כן, ועי' גם שו"ת שרידי אש ח"ב סי' מ"ז, אלא שנת' לעיל די"ל דכיון שכל קידוש החדשים והשנים שע"י הלל הי' רק מחמת הדחק, במילא ה"ז כאילו התנה מעיקרא דלזמן שיהי' בי"ד נפקע הקידוש לגמרי.

בקונטרס תורתו של משיח (שבועות תנש"א, שערי גאו"מ עמ' קכג) מבאר הרבי, שהשינוי בדעת הסנהדרין, לפסוק כבית שמאי, ולא כפי שעתה ההלכה כבית הלל, הוא משום שבאותה תקופה, ישתנה שיקול דעתם של הסנהדרין להשיג כעומק שיטת ב"ש, שהיו "מחדדי טפי".

ובאות יג שם מוסיף לבאר, שבזמן הזה, מצב העולם הוא שרוב בני אדם אינם שייכים לדרגתם של ב"ש, לשקול ולדקדק דרכיהם בתכלית הזהירות גם מהרע הנעלם, דאדרבה, עי"ז שדוחקים ומרחקים אותם מגבול הקדושה בשעה שניתן לקרבם ולהעלותם לקדושה, ניתווסף כח בלעומת זה, ולכן ההלכה היא כב"ה.

אמנם בימות המשיח שיושלם בירור הטוב מן הרע, יהיו כולם במעמד ומצב ד"השם אורחותיו", לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מהרע הנעלם, ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי, יהיה ניתן לדחוק ולרחק גם דברים שיש בהם רע נעלם, ולכן ההלכה תהיה כב"ש.

המשתמע משיחה זו הוא, שהשינוי בהלכה מב"ה להיות כב"ש, הוא ענין שתלוי בנסיבות הזמן, דעתה ודלעתיד לבוא, שבהתאם לכן משתנה שיקול דעתם של הסנהדרין.

אמנם יש להעיר, ששינוי זה קשור עם מטרת ותכלית הבריאה, כפי שמבואר בלקו"ש (ח"ו עמ' 78 הערה 60) ובהרחבה יותר בהדרן על ששה סדרי משנה (תשמ"ח, תורת מנחם הדרנים על הרמב"ם והש"ס עמ' תב) שמחלוקת ב"ש וב"ה אם "בריאת ארץ קדמה לשמים או שמים קדמו לארץ", הוא (לא רק על יסוד פלוגתתם אי אזלינן בתר כוח או בתר פועל, אלא גם) מאי כוונת הבריאה, דלדעת ב"ש הכוונה בהבריאה היא העליה למעלה היינו שהארץ תצא מגדרי ה"ארציות", ותתעלה לדרגת השמים, רוחניות, ועד"ז הכונה בבריאת האדם היא, שיתבטל ממציאותו, וכל ענינו יהיו רק לשמש את קונו.

משא"כ כלדעת ב"ה, הכונה בבריאת הארץ היא שתשאר במציאותה ובגדריה הגשמיים, אלא שהם יהיו ע"פ תורה, ועד"ז הכוונה בבריאת האדם היא, שיהיה במציאותו המושלמת, ואעפ"כ תהיה חדורה בשימושה לקונו.

שעפ"ז ניתן לומר, שהא דנפסקה ההלכה כב"ה בזמן הגלות, הוא, מפני שכדי לעבוד את ה' ית', בתוך גדרי המציאות הגשמית, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, נדרש להתעסק בכמה שיותר דברים גשמיים שיכולים להתברר, ע"מ להכלילם בקדושה ולא לדחותם, שהרי בדחיה לא נפעל בהם ענין הדירה לו ית', ולכן ההלכה כב"ה, שאזלי לקולא, אך לע"ל כשיוגמר בירור התחתון, ומציאות הבריאה תצא מארציותה ותתעלה לדרגת שמים – רוחניות, אזי לא יצטרכו לברר יותר ענינים גשמים לעלותם לקדושה, כיון שענין הדירה לו ית' נפעל כבר, ישתנה שיקול דעתם של הסנהדרין לפסוק כב"ש, ויש לקשר ענין זה, עם הנאמר בהמשך תרס"ו (ד"ה תתן אמת, עמ' דש) שעיקר ענין עשית הדירה בתחתונים נעשה דווקא באופן העבודה של יעקב, שעבודתו היא גם כשיש העלמות והסתרים, ואעפ"כ מתייגע עד מיצוי הנפש, לעבוד אותו ית', שאז נפעל השארת השכינה במציאות התחתון כפי שהוא בגדריו, באופן של התלבשות.

משא"כ אופן העבודה של ישראל, היא, שיוצא מגדריו הגשמיים, במתיקות ובעונג אלוקי, להיות מקושר בעצם נפשו באלקות, כניצוץ בפני האבוקה, שהתעסקותו בענינו הוא בדרך מעבר, אזי לא נפעל ענין הדירה, בתוך מציאותו המוגבלת ועבודה זו נדרשת לאחרי שלימות העבודה, כמובאר שם.

שעד"ז הוא כנ"ל בכללות פסיקת ההלכות, דעתה ודלע"ל, שעתה נדרש מצד מטרת הבריאה לעבוד את ה' באופן של שיטת ב"ה, ולע"ל נדרש אופן העבודה דב"ש.