קושיית מהרלב"ח

ידוע מה שאמרו רז"ל (יומא עה, א) לגבי ה"מן": "תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשע לראשון או בן ז' לאחרון" ופירש"י אם בן תשעה וכו' – לפי שנאמר (שמות טז): וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא עכ"ל, והקשה ע"ז בס' תוס' יוהכ"פ שם וז"ל: ומיהו קצת תימא איך ספק זה דבן ט' לראשון שהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו, היו פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית ראשון או השני? והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פלוני הוא בן פלוני מסתברא שלא יעשו על פיו כי עפ"י שנים עדים יקום דבר, ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יוכל הנביא לומר נאמר לו בנבואה שכך הלכה וה"ז נביא השקר ויחנק וכו' (כמ"ש ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ד) ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פלוני הוא בן פלוני כו' עכ"ל [וא"כ איך שייך לסמוך על המן] ומתרץ דמכח ההוכחות וההלכות הי' פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לשני כו' והיו מפקפקים בדין ההוא, ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר כו' עיי"ש.

אצל משה לא שייך "לא בשמים היא"

אבל בשו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח (תשובה למהר"צ חיות שכתב לו קושיא זו) וז"ל: דהנה הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד, א) הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל, דהרי כבר היה לעולמים בשבת קטז, ב, דאמר ההוא מינא מיומא דגליתון מארעכון אתנטלו אורייתא דמשה ואתיהיב אורייתא אחריתי ע"ש, ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף, ונביא הישמעאלים עשה כן וכו' ונעשו מעשיין לאוין ומלאוין עשיין, ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה, מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה, כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות, יתבאר ויתפרש משמים כי אם על דעת חכמי ישראל, וזהו צורך גדול... ומשו"ה אין זה נוהג אלא אחר מיתת משה רבינו ע"ה, אבל אצל מרע"ה בעצמו לא היה שייך חשש זה, דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מבית דינו של משה חייב דלמשפחותם לבית אבותם כתיב (תו"כ אמור פי"ד ומובא ברש"י שם כ"ד י'), וקשה מ"מ מי הגיד לנו שאיננו משבט דן, וכי מפני בעילה א' שבעל הנוגש המצרי את אמו נדון לבן איש מצרי, הלא קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפילו פרוצה ביותר, כ"כ בה"ג בהל' מילה והובא בהרא"ש פ' יש נוחלין קכז,ב, ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו... נחזור להנ"ל מי הגיד שהיה בן מצרי אם לא מרע"ה ברוח הקודש, ולזה יוצדק שיצא מבית דינו של מש"ה מחוייב ומשו"ה חרה אפו של זה וגידף, והנה פשוט דאם יאמר נביא על א' שהוא פסול, לא נפסוק דין על זה.. בוודאי הוא בכלל לא בשמים היא, ורק מרע"ה היה בידו כן ולא אחר עכ"ל, דלפי דבריו מתורץ קושיית מהרלב"ח דב"מן" שאני, כיון ששם הי' כ"ז ע"פ דינו של משה, כדאיתא שם שנים שבאו לדין אצל משה וכו', ואצל משה לא אמרינן הך כללא דלא בשמים היא, ועי' גם בתורה תמימה סו"פ בחוקותי שכן כתב, ובשו"ת יביע אומר ח"א סי' מ"א (אות ח') והביא גם מהא דאיתא בזוה"ק (יתרו עח,א) דמשה הי' דן ע"פ רוה"ק, וראה אגרות קדש ח"ב ע' ל'.

נמצא מזה דסב"ל להחת"ס דהטעם דאמרינן דלא בשמים היא וכו' ואין נביא רשאי לחדש דבר, הוא מפני הרמאין וכו' שיבואו לומר שנגלה להם מן השמים כך וכך וכו', ומשמעות דבריו הוא דלכן אצל משה לא אמרינן האי כללא, כיון שאמר לו הקב"ה וגם בך יאמינו לעולם, וכמ"ש הרמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ח ה"א) דמשה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו' ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וכו' ובה"ג כתב: לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו' עכ"ל, וראה לקו"ש חי"ט פ' שופטים ג' בביאור דברי הרמב"ם בארוכה.

ובחי' הגרי"ז עה"ת (שמות יט,ט) עה"פ וגם בך יאמינו לעולם ביאר מ"ש בפ' בהעלותך (י"ד ז') לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, דכששני נביאים מכחישים בנבואתם אחד את השני, הרי שניהם מוכחשים, אבל נבואת משה א"א לאף אחד להכחישו. כמבואר בפ"ח ה"ג מיסוה"ת עיי"ש, וזהו דאמר "בכל ביתי נאמן הוא" דרק הוא הנאמן, וא"א להכחישו, וזהו ג"כ המבואר "וגם בך יאמינו לעולם עיי"ש1, ולפי"ז י"ל דמשום זה הנה בזמנו של משה לא הי' קיים לגמרי הך כללא דלא בשמים היא וכו' כיון שלא הי' שייך חשש של רמאין, דמשה לעולם הוא הנאמן.

ועד"ז כתב בשו"ת השיב משה אהע"ז סי' ס"ה (אות יג–יד) שהביא קושיית מהרלב"ח הנ"ל, וכתב דלק"מ דשאני משה שכבר קבלו כל ישראל עליהם משה ונבואתו לנאמן כשני עדים כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו' עיי"ש.

לעתיד לבוא

וע"פ יסוד זה כתב בשו"ת דברי יציב או"ח סי' ק"א בנוגע ללעתיד לבוא דבהא דאמרינן מצוות בטלות לע"ל, אין הכוונה שהמצוות יתבטלו לגמרי ואיש כל הישר בעיניו יעשה, אלא שאז תימלא הארץ דיעה בהתגלות אלוקית ויפסקו ע"פ כרוזים מן השמים שעל פיהם ישתנה ההלכה ממה שנפסק היום, או שיהיו כמה דברים להוראת שעה, וכהא דהתירו כתלי דחזירי בכיבוש ארץ ישראל בחולין יז, א וכו' וידוע מ"ש בענין תורה לא בשמים היא אם סמכינן על הכרעת הבת קול, עיין תוס' ב"מ נט,ב ובכמ"ק, שהטעם בזה הוא מפני הרמאין שכל אחד יבא ויאמר כך נתגלה לי מן השמים, וא"כ לעת"ל שפיר יורו ע"פ בת קול עכתו"ד, וכעי"ז ר"ל גם בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' תלה) די"ל דהא דאין הנביא רשאי לחדש הוא רק כשלא יהיה משה רבינו עמהם, אבל משה רבינו יכול לחדש בה, ולעתיד לבא כיון שיהיה משה רבינו עמהם יכול לחדש עיי"ש.

אלא דמהרמב"ם לכאורה לא משמע כן, שהרי כתב בהלכות מלכים (פי"א ה"ג) לגבי ימות המשיח: "ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן", ומשמע דסב"ל שלא יהי' שום שינוי בזה כלל, וכן הוכיח בשו"ת השיב משה (שם אות יד) מדברי הרמב"ם אלו שגם לע"ל אמרינן דלא בשמים היא עיי"ש.

טעמו של הכלי חמדה

ואפשר לומר, דבהא דאצל משה לא הי' שייך הך כללא דלא בשמים היא מצינו בזה עוד טעם אחר, דבס' 'כלי חמדה' פ' ויקהל (קנח,א) הביא ג"כ לתרץ קושיית מהרלב"ח הנ"ל דבמשה לא הי' שייך הך כללא דלא בשמים היא, כי כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר ולא נשלמה עוד התורה לא הי' שייך לומר לא בשמים היא, ורק אח"כ שנחתמה התורה וניתנה לישראל נאמר אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד,א, תמורה טז,א) ותירץ עפ"ז כמה דברים שמצינו אצל משה שהי' ע"פ רוה"ק עיי"ש.

ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בס' 'סדר משנה' על הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ט אות ז') שהענין דלא בשמים היא אינו שייך אצל משה רבינו משום דזאת המצוה שלא בשמים היא לא נצטוינו ולא התחילה לנהוג אלא מיום זה שמת מרע"ה, וכמו שמצינו כן בהרבה מצות שלא התחילו מיד שנצטוינו עליהם אלא לאחר זמן וכו' וכן הי' במצוה זו של לא בשמים היא שלא התחילה לנהוג בינינו אלא מרגע זו של מיתת משה ואילך, לא כן הי' בעודנו חי עמנו שהרי כל תורתו של מרע"ה לא היתה אלא מן מקדש מלך היא יוצאת מן השמים מכח הנבואה מפי הגבורה ית' ובכל יום ויום נתחדשו לו דברים חדשים בתורה ומצות ואזהרות מחודשות מה שנוהגות לדורות מלבד אותן שהי' לפי שעה, הרי הוא אומר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' וגו' ויקרב משה את משפטן וכו', וראה גם בס' פני דוד פ' בשלח אות י"ח שכ"כ.

היינו, שכל הענין דלא בשמים היא הוא כדאיתא בדב"ר (פ' נצבים פרשה ח): ,ד"א כי המצוה וגו' לא בשמים היא, אמר להן משה שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים כבר אני מודיע אתכם לא בשמים היא שלא נשתייר הימנה בשמים", וראה ברבינו נסים גאון (ברכות יט,א, ד"ה חתכו) שכתב: "וזה שאמר רבי יהושע לא בשמים היא, כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתינו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל הראי' מן השמים"2, ז.א. דרק לאחר שכבר נגמרה התורה כולה ע"י משה וניתנה כולה לישראל חל הענין דלא בשמים היא ואין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, כדי שידעו שיש כבר השלימות בתורה כאן למטה בארץ ולא נחסרה ממנה ח"ו כלום, אבל בזמנו של משה שעדיין לא נגמרה כל התורה הנה עצם עשיית התורה ודאי היתה מן השמים3.

דלפי"ז י"ל דרק בזמנו של משה שעדיין לא נגמרה התורה לא הי' שייך הך כללא, אבל מיד כשנגמרה התורה חל כלל זה לעולם, ועפ"ז יתבאר דעת הרמב"ם דסב"ל דגם בימות המשיח לא יתבטל ענין זה, כי מאז שנגמרה התורה כולה ע"י משה נקבע הדבר לעולמי עולמים דלא בשמים היא.

והא דמצינו בנוגע למלך המשיח ד"מורח ודאין" וכו', ראה בארוכה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' י"ד, והובא שם דברי הרבי בכ"מ שהוא מדין "מלך" עיי"ש הביאור.

---

1) נת' בארוכה יותר בס' 'נתיבות רבותינו' שמות שם, וראה גם בס' תורת חיים שם אודות מעלתו של משה רבינו שרק הוא הי' יכול לשאול תמיד ספיקותיו אצל ה'.

2) וראה בזה בס' היקר 'מחזה עליון' פ"ו להג"ר יצחק שליט"א סנדר.

3) ויל"ע לפי המבואר בכ"מ בדא"ח ובשיחות קודש שהענין ד"לא בשמים היא", הוא משום דכללות התורה ניתנה למטה בעוה"ז התחתון דוקא שאין תחתון למטה ממנה, בכדי שיפעלו על ידה תיקון ובירור העולם דוקא למטה, וכן נמסרה לבי"ד שלמטה דוקא בכדי שיהי' הבירור דוקא על ידי הנבראים למטה, ומשום דעיקר הכח והתוקף דאלקות, ניכר דוקא בגשמיות העולם הזה בהתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ודוקא ע"י עבודת התחתונים נפעלת המשכת העצמות בכל העולמות וכו' דעפ"ז מובן ג"כ למה התחיל האי כללא לאחר מיתת משה כי רק אחר שנגמרה כל התורה וניתנה לישראל התחיל עיקר העבודה בבירור העולם, אבל יל"ע בנוגע ללע"ל לאחר שכבר יתברר עוה"ז, לכאורה לא שייך טעם זה, ויש לחלק בין תקופה הראשונה דימות המשיח לתקופה השני' שלאחר תחיית המתים, כמבואר בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' ובכ"מ, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סו"ס לא בענין ביטול היצה"ר לע"ל.