איתא בתו"כ ר"פ בחוקותי (פ"א): "ועץ השדה יתן פריו, לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון, ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה ת"ל (תהלים קיא,ד) זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות" (ופירש בה"ביאור" שם, דלמדים ממ"ש "זכר עשה לנפלאותיו" שמה שעשה השי"ת בימי אדם הראשון הוא זכר והוראה למה שיעשה לע"ל מן הנפלאות כדי שיאמינו להאותות שיהיו אז, ולא יאמרו אין כל חדש תחת השמש, כי באמת כבר הי' כן בימי אדם הראשון כמ"ש ויאמר אלקים וגו' עץ פרי עושה פרי למינו וגו' וכתיב בתריה ויהי כן משמע שבאותו היום גופא הוציאה עץ עם פירות).

ועד"ז איתא מדרש תנחומא פרשת קדושים (סימן ז): "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט כג), זש"ה ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה וגו' (זכריה ח, יא-יב), מהו לא כימים הראשונים, כיון שיצאו ישראל ממצרים, והיו מהלכין במדבר, והוריד להם את המן, והגיז להם שליו, והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עשה לו אמת המים, [וממשיכה מן הבאר], ומכניסה אצלו, והיה [כל אחד ואחד] נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ פרי עשה פרי למינו (בראשית א יא), אילו זכו בני אדם, עד עכשיו כך היה, אדם נוטע אילן ועשה פירות מיד, כיון שחטא אדם נתקללה האדמה .. כשיצאו ממצרים העלה להם [הקב"ה] את הבאר, והיו נוטעין על מימיה, והיו האילנות עושי פירות בני יומן, משנסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה] מה כתיב שם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ,ה), א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח, ז-ח-ט), כיון שבאו לארץ ישראל התחילו חוטאים, שנאמר ותבאו ותטמאו את ארצי וגו' (ירמיה ב ז), ולא היתה עושה פירות כראוי וכו', אבל לעתיד לבא אין הקב"ה עושה כן, שנאמר ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נאום ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה וגו'"

וראה גם שבת ל,ב: "יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז,כג) ונשא ענף ועשה פרי, מה ענף בכל יום - אף פרי בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר: והכתיב אין כל חדש תחת השמש! אמר לו: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה וכו'", ובפשטות גם הכא הכוונה היא כמדרשים הנ"ל שלע"ל יהי' מעלה שבאותו היום עצמו שנוטע אילן יוציא האילן פירות.1

לכאורה הפירות אסורין באיסור ערלה?

ויש לעיין, דמהו המעלה והתועלת בזה, שהפירות יהיו נגמרים ביום הנטיעה עצמה, הרי בכל אופן יש על פירות אלו איסור ערלה בג' שנים הראשונים ואסורין גם בהנאה (כדאיתא בפסחים כב,ב)?

ולכאורה הי' אפ"ל שזה קאי על תקופה השני' דימות המשיח שהוא לאחר תחיית המתים דאז מצוות בטלות כדאיתא בתניא אגה"ק פכ"ו וז"ל: ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים עכ"ל. וראה גם בחידושי היעב"ץ ר"ה (ל,א) בנוגע לתקנת ריו"ח בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק כו' - שהקשה היעב"ץ הלא מצוות בטלות לע"ל? ותירץ דמצוות בטלות בזמן התחי' ולא בתחילת ימות המשיח עיי"ש, ועי' גם בחי' הריטב"א נדה סא,ב, (בד"ה והא דאמרינן), וראה בענין זה בס' "ימות המשיח בהלכה" ע' 12, וסי' ס"ד- ס"ה בארוכה.

אלא דלפי המבואר בלקוטי שיחות יוצא דאי אפשר לומר כן, דהנה בחכ"ז (בחוקותי א') כשנתבאר לפי שיטת הרמב"ם - שישנם ב' תקופות בימות המשיח: ובתקופה הא' סב"ל דעולם כמנהגו נוהג, ואין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, משא"כ בתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, הנה בהערה 77 שם הקשה, דכיון שהרמב"ם מודה שבתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, א"כ למה כתב בפיהמ"ש (סנהדרין בהקדמה לפ' חלק) דהפי' במאחז"ל (שבת ל, סע"ב) "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" הוא: "לפי שבנ"א אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן - פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל וכו'", היינו שמפרש מאמר זה דלא כפשוטו, אף שבפשטות מזה שמחוי לי' ר"ג משמע שכוונתו כפשוטו, ולמה לא פירש דקאי על תקופה הב'? ומתרץ, כי הכתוב "יהי פיסת בר בארץ" (תהלים עב, טז) שממנו למדו ש"עתידה כו'" - בא בהמשך להכתוב (שם, א) "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך", דקאי על מלך המשיח. ועד"ז הוא בנוגע לשאר המימרות בשבת שם לפנ"ז, כי בכל הפסוקים מדובר בהמשך לביאת מלך המשיח והגאולה שעל ידו, ולא סתם תיאור מצב שיהי' בעולם בפ"ע, עיי"ש, הרי מבואר בהדיא דגם מימרא זו בגמ' שבת שם, איירי בתקופה הא', ובפשטות הטעם דצריך לומר כן בנוגע למימרא זו, י"ל משום דהא דכתיב: "ונשא ענף ועשה פרי" קאי על מ"ש ברישא דקרא (ביחזקאל שם) "בהר מרום ישראל אשתלנו" דקאי ביאת בני ישראל לירושלים (כמ"ש המפרשים שם), וזהו בתחילת הגאולה, הרי מוכח מזה דאין לתרץ כנ"ל דקאי על תקופה הב'.

[ולאידך גיסא לפי הערה זו יוצא שגם מימרא זו פי' הרמב"ם הוא בדרך משל, נמצא לפי"ז דלפי הרמב"ם לא קשה הקושיא מערלה, אבל אכתי תקשי לשאר המפרשים שפירשו מימרא זו כפשוטה?]

ולכאורה יש להוסיף ע"ז, דבתו"כ הנ"ל הרי דריש דרשה זו על הפסוק דפ' בחוקותי על מ"ש "ועץ השדה יתן פריו", וזה שפיר יש לומר דקאי על תקופה הב', וכדפירש בלקו"ש שם (סעי' י"ב) בהדיא דקרא דוהשבתי חי' מן הארץ דכתיב בההמשך שם אכן קאי על תקופה הב', א"כ לפי התו"כ שפיר יש לתרץ דליכא איסור ערלה כיון דאז מצוות בטלות, ובזה יש מקום לבאר דבתו"כ איתא מפורש שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה, דמשמע מזה שיוכלו לאכול הפירות מיד אחר הנטיעה, משא"כ בגמ' שבת לא הזכיר אודות שיוציאו פירות ביום הנטיעה, אלא שעתיד להוציא פירות בכל יום, ולפי הנ"ל י"ל דזהו משום דכיון דהגמ' איירי בתקופה הא' כנ"ל, הרי באמת ליכא שום מעלה ותועלת מזה מחמת איסורא דערלה, ולכן קאמר רק שיוציאו פירות בכל יום והתועלת תהי' רק לאחר שני ערלה.

אבל אכתי תקשי מהמדרש תנחומא הנ"ל דאיתא שם ג"כ שיוציאו פירות ביום הנטיעה, ולמד כן מקרא דזכרי', ושם הרי זה בא בהמשך למש"ש בפסוק ח':"והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם וגו'", נמצא דגם שם איירי בתקופה הראשונה כיון שבא בהמשך למ"ש והבאתי אותם וגו', וא"כ אכתי קשה כנ"ל שהרי יש אז איסורא דערלה.

גם יל"ע משיטת הרשב"א ועוד ראשונים דסב"ל דגם לאחר תחיית המתים אין מצוות בטלות כמובא בלקו"ת (דברים, דרושים לר"ה נט,ד), וראה גם בס' "ימות המשיח בהלכה" שם בארוכה, נמצא דגם אז תתקיים האיסור דערלה? גם יל"ע לפי ביאורו הידוע של הרבי בקונטרס "הלכות של תושבע"פ שאינן בטלין לעולם" דמצוות בטלות לע"ל היינו רק הציווי שבהם, אבל המצוות עצמן יתקיימו בדרך ממילא, נמצא דבפועל גם האיסור דערלה תתקיים אז.

איסור ערלה האם נוהג לע"ל

ולכאורה יש לתרץ ע"פ מ"ש באבן עזרא שם (ויקרא יט, כג) שהטעם דפירות ערלה אסורות הוא משום שיש בהן ארס ומזיקות עיי"ש, ולפי"ז י"ל דלע"ל שהפירות יהיו טובות מיד כמבואר לעיל במדרש הנ"ל במילא לא תתקיים מצות איסור ערלה כלל ויהיו מותרין מיד, ובמילא ודאי יש תועלת כשיהיו נגמרין מיד.

אבל ראה בפרדס יוסף פ' קדושים שם שהביא מדרש רבה שם (פכ"ה,ב): "דרש רבי יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, א"ר הונא כד שמע בר קפרא כך אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי הה"ד (ויקרא יט) וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", ונתקשו המפרשים דאיך מוכח מפסוק זה דוכי תבואו וגו' דיפה דרש? והביא שם מס' 'בנין אריאל' (הובא בס' 'גן רוה' שם) לבאר הפירוש בהמדרש ע"פ מ"ש האבן עזרא כנ"ל דהטעם באיסור ערלה הוא משום ארס, ולפי"ז הלא אין לתמוה כלל על אדם הראשון מאיסור ערלה, כיון שאותו העץ לא הי' בו ארס כי תאוה הוא עינים וטוב למאכל, אבל באמת מוכח דליתא להאי טעמא של האבן עזרא, דא"כ בעת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע נמי הוה ליה לאסור, והאמת אינו כן כמבואר במסכת ערלה (פ"א מ"ב): "עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם פרט לנטעו עכו"ם קודם לכן עד שלא באו לארץ" עיי"ש, ואי נימא כטעמו של האבן עזרא אין חילוק כיון דסוף סוף יש סכנה, ועכצ"ל דאיסור ערלה הוה גזירת הכתוב, ולפי"ז שפיר מתמה על אדם הראשון שלא הי' יכול להתאפק, ומבואר עפ"ז הפירוש בדברי המדרש הנ"ל, דשפיר הביא בר קפרא ראי' מהפסוק הזה וכי תבואו אל הארץ וכו' דיפה דרש ר' יהודא כיון דמפסוק זה מוכח דאיסורא דערלה אינו מטעם סכנה.

ועי' גם בס' 'הדרש והעיון' (ויקרא מאמר רי"ג) שג"כ ביאר מדרש זה מדיליה כנ"ל, אלא שהביא בזה טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פל"ז) דאיסור ערלה הוא בכדי להרחיק מעבודה זרה, כי עבודתם הי' מקודם לעשות דברים ידועים אצלם בעת נטיעת האילנות ויחשבו שמפני זה ימהר האילן לעשות הפרי קודם זמנו וכו' עיי"ש, ואי נימא כן מהו התמיהה על אדם הראשון הלא שם לא שייך לתא דע"ז ולכן אכל, אלא דהרי מבואר במשנה דערלה דמה שנטע עכו"ם לפני בואם לא"י מותר, ואי נימא כטעם הרמב"ם אדרבה ודאי צריך לאסור מצד לתא דע"ז כיון דהעכו"ם עצמו נטעם, ומוכח מדין זה שהוא גזה"כ, וזהו מה שהביא בר קפרא דיפה דרש, כיון דהוה גזה"כ במילא שפיר תמה על אדה"ר למה לא הי' יכול להמתין עכת"ד, ולפי זה שהוא גזה"כ יוצא דליכא שום טעם לומר דלע"ל יתבטל איסור דערלה.

וראה בס' 'כמוצא שלל רב' (פ' קדושים שם) שהביא קושיא זו על התנחומא דמהו המעלה בפירות שיוגמרו ביום הנטיעה הלא אסורות משום ערלה? וכתב (ע"ד הנ"ל) שיש מי שרצה לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ן בטעמא דאיסור ערלה וז"ל: וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה' והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים עכ"ל, ולפי"ז י"ל דלע"ל שיהיו הפירות ראויים מיד להקריבו לה' במילא לא יתקיים איסור ערלה וא"ש עכ"ד, (ועי' שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן קלה שכתב דאף דערלה נוהג בשל נכרים, מכל מקום נתמעט של נכרים קודם שבאו לארץ, ושכן כתב המקנה (קידושין לו,ב) בהדיא, ויל"ע).2

מיהו בכלל לא מסתבר לומר שכל אלו המצוות, דלע"ל לא יהי' שייך הטעם יתבטלו כיון דקיימ"ל ד"לא דרשינן טעמא דקרא", ובפרט אם הוא להקל כמבואר בכ"מ, והראשונים הנ"ל, רק רצו ליתן טעם לקרב הדבר אל השכל ע"ד המבואר ברמב"ם בסוף הל' תמורה: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם", (וראה לקו"ש חל"ב פ' בחוקותי ב'), אבל לא נימא משום זה דאם יבטל הטעם ישתנה הדין, וראה לקו"ש חי"ד ע' 259.

ועוד, דהרי בתנחומא הנ"ל כתב גם שאלמלא חטאו הי' צריך להיות כן גם בכניסתן לארץ בזמן יהושע, שיהיו האילנות מוציאין פירות ביום הנטיעה, ואז הרי ודאי נצטוו כבר על איסור ערלה שיתחייבו בכניסתם לארץ, והמצוות אז אינן בטלות, א"כ תקשי משם, דאיזה תועלת הי' להם אז מאותן הפירות שיצאו ביום הנטיעה? (וראה בס' 'כמוצא שלל רב' שם שהקשה כנ"ל).3

מצאו נטוע לפני ביאת המשיח

ואולי יש לומר בזה, דהנה במשנה הנ"ל דערלה ד"עד שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור" הקשה בתפארת ישראל הא מה דהוה הוה? (כקושיית הגמ' יומא ה,ב) ותירץ לפי מה דקיימ"ל דתרומה בארץ ישראל בזמן הזה מדרבנן וה"ה לערלה, כמ"ש המשנה למלך בפ"י מהל' מאכלות אסורות הי"א ע"פ תוס' יבמות פא,א ד"ה מאי היא, א"כ יש נפק"מ בנוגע ללעתיד לבוא דאם מצאו נטוע לפני ביאת משיח פטור, עכ"ד, כיון דלפני זה ליכא חיוב מדארייתא. ובדברי חנוך שם (בס' גן רוה) אות ד' הביא תירוצו, והקשה דאכתי קשה לדעת הרמב"ם שפסק דקדושה שני' קידשה לשעתה ולע"ל קדושת עולם כמ"ש בהל' תרומות פ"א ה"ה ובהל' בית הבחירה ספ"ו, והרי גם הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י ה"ט) הביא הך דין דמתניתין דעד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, ותקשי עליו הא מאי דהוה הוה? ואין לתרץ כתירוץ התפארת ישראל, כיון דלפי הרמב"ם גם בזמן הזה הוה איסור ערלה מן התורה כיון שלא נתבטלה קדושת הארץ, וא"כ במצאו נטוע חייב בערלה? (וכן הקשה הרדב"ז שם על הרמב"ם).

ותירץ ע"פ מ"ש הצל"ח (ברכות לו,א, בד"ה אמר ר"י) דאפילו לדעת הרמב"ם ליכא איסור ערלה מן התורה בזמן הזה, דכשם שפסק בהל' תרומות שם הכ"ו דתרומה בזמן הזה מדרבנן -לא משום שלא נתקדשה אלא- משום דבתרומה בעינן ביאת כולכם, כן י"ל לענין ערלה דכתיב וכי תבואו דבעינן ביאת כולכם עיי"ש, ולפי"ז א"ש גם לפי הרמב"ם דכיון דערלה בזמן הזה אינו אסור מדאורייתא הרי נפק"מ גם לדידיה לע"ל דאם מצאו נטוע לפני ביאת כולכם אינו חייב מדאורייתא עיי"ש.

ועי' גם מנ"ח (מצוה רמו) שכתב ככל הנ"ל והקשה ג"כ על הרמב"ם דמצינו שאינו מביא בס' הי"ד מה שהי' בעבר דמה דהוה הוה [לבד היכא שיש טעם מיוחד] וא"כ למה הביא דין זה דאם מצאו נטוע פטור? ותירץ ג"כ עפ"י הצל"ח דגם לדעת הרמב"ם ליכא איסור ערלה בזמן הזה מדאורייתא, ובמילא אם בביאת משיח מצאו נטוע פטור, כיון שהוא גזה"כ, וא"כ מה לי קודם ביאה ראשונה או עתה כיון דליכא איסור מדאורייתא ודינו כחוץ לארץ עיי"ש, ונפק"מ דספיקו מותר מצד הלמ"מ, וכמ"ש ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"י הל' יא: "ספק ערלה... ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן, והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו", וראה שב בס' שב שמעתתא ש"א פ"ב.

[וכבר שקו"ט בענין ערלה בזמה"ז בארץ ישראל אם הוה מדאורייתא או לא בהרבה פוסקים וראה שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - יו"ד סימן כא וש"נ, ובאנציקלפדיה תל' כרך ב' ערך ארץ ישראל ואכ"מ].

ונראה דאפילו אי נימא דערלה בזה"ז מדאורייתא4 אכתי י"ל דנפק"מ במקומות אלו שכבש יהושע אבל לא כבשו עולי בבל דשם ליכא קדושה מדאורייתא כיון דקדושה הראשונה בטלה וכמ"ש הרמב"ם בהל' תרומות שם דמקומות אלו לא נתקדשו לעולם, הרי דלכו"ע בזמן הזה אין שם איסור מדאורייתא, וכשיבוא משיח ויקדש גם אותם המקומות אם מצאו נטוע פטור, ועי' במנ"ח שם בהמשך דבריו שתירץ הקושיא כעין זה, דנפק"מ מה שיכבוש מלך המשיח משאר ארצות הגוים ויתקדש בקדושת ארץ ישראל ובמילא אם מצאו נטוע פטור.

ולפי זה יש לתרץ קצת מה שהוקשה לעיל דאיזה תועלת ישנה בזה שהאילנות מוציאות פירות מיד הרי בכל אופן הן אסורות מצד איסור ערלה? ולהנ"ל י"ל דיש בזה תועלת מדאורייתא במה שהוזרע ממש לפני ביאת משיח דהוה אז כחו"ל, אם כהצל"ח שזהו בכל ארץ ישראל לענין ערלה, או במקומות שלא קידש עזרא, או בשאר ארצות הגוים שיכבוש מלך המשיח, דליכא עלייהו איסורא דערלה מדאורייתא וספיקו מותר וכו' כנ"ל, ובפשטות זהו אפילו אם נטעו ישראל מקודם, כיון שהפטור הוא מחמת שהי' נטוע לפני שחל החיוב מדאורייתא, וכיון דמצד הנטיעה ליכא איסור, נמצא שכל הפירות היוצאות אח"כ בכל יום אינן אסורות מדאורייתא.

ביאור מהר"ל במימרות אלו

ועי' בס' נצח ישראל למהר"ל סי' נ' שביאר מאמרים אלו דעתידה אשה שתלד בכל יום ואילנות מוציאין פירות ביום נטיעתן וכו' גם למ"ד שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות וז"ל: ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה.. ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר.. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום, ועץ עושה פרי כל יום, ותוציא גלוסקאות וכלי מלת. ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר. ומעתה, אין אתה צריך לומר שהדבר הזה נמצא לפעמים, אבל כך הוא לפי מעלת הצורה בעולם הזה, שאף אם יש מונע מצד החומר, ולכל הפחות מועיל כי אינו מונע מכל וכל, אבל יוצא לפעל מה שראוי. ויש לך להבין דברים אלו, והם ברורים, ודי בזה עכ"ל, ולפי פירושו לכאורה אין להקשות קושיא הנ"ל מערלה כיון דלא איירי שכן יהי' בפועל, אלא להודיע המציאות בכח האילנות מצד צורתן שיהי' להם יכולת להוציא פירות בכל יום.