ביאור הצל"ח בנוסח "והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם"

בברכות נח,ב איתא: תנו רבנן: הרואה קברי ישראל אומר: ברוך אשר יצר אתכם בדין וכו' מר בריה דרבינא מסיים בה משמיה דרב נחמן: ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך מחיה המתים, אבל ברי"ף (מג,ב, מדפי הרי"ף) גורס להיפך ועתיד להחיותכם בדין ויודע מספר כולכם, הקדים התחיה לידיעת המספר, וביאר הצל"ח טעם שינוי הנוסח וז"ל: והנה יש כאן חקירה גדולה ועמוקה קצר השכל האנושי להשיגה, והוא כי ידוע מה שנתפרסם באומתינו שיש גלגול נשמות ונשמה אחת מתגלגלת פעמים ושלש, ובכל פעם הגוף הוא גוף אחר איננו הגוף הראשון, ולעתיד בתחיית המתים איך יהיה תחיית הגופים, אם כולם יקומו או רק האחרון אשר בו נגמר תיקון הנשמה, והראשונים ישארו בתרדמת המות ולא יקיצו בתחיית המתים, שזהו החילוק בין חילוף הגירסאות, דלגירסא שלפנינו "ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם" הקדים ידיעת המספר לתחיה, וא"כ עם הגופות המתים ידבר, שיודע מספר כולם, וכל הגופות בכלל, ועל כולם שוב אמר ועתיד להחיותכם שכולם ישארו חיים, אבל גירסת הרי"ף ועתיד להחיותכם, דיבר תחלה מהתחיה ואח"כ אמר ויודע מספר כולכם, דהיינו מספר הנשמות והגופות שיחיו, דהיינו האחרון והשאר לא יקיצו עכ"ל, והוסיף שם עוד לבאר עפ"ז שהרי"ף לשיטתי' לא הביא גם הנוסח "לקיים אתכם" כיון דלשיטתו לא יחיה אלא גוף אחד פשיטא שיתקיים עיי"ש[1].

ובס' 'דברי תורה' (להגה"ק ממונקאטש זצ"ל) ח"ח אות ע"ה הביא דברי הצל"ח וכתב עליו וז"ל: נבהלתי משתומם איך כתב חקירה גדולה זו בשם עצמו רב האי גאון וקדוש בעל הנוב"י ז"ל (אשר כפי עדות בנו בהקדמה העיד עליו וכו' כי הי' בקי בכתבי האריז"ל) ומי לא ידע כי שאלה זו בהני גופני דלא אצלחון אשלומי בגלגולם מזוה"ק פ' חיי (קלא,א) וכן בסבא פ' משפטים (קה,ב) באורך גדול ורבו המפורשים הראשונים ז"ל וכו' עכ"ל.

ולכאורה מכאן אין תמיהה על הצל"ח, די"ל שאין כוונתו שחוקר כן מעצמו, אלא כתב שיש חקירה גדולה, וי"ל דאכן כוונתו להזהר, וכיון שבפירוש דברי הזהר מצינו כמה דעות (כלקמן), לכן שפיר כתב די"ל דבזה תלוי נוסח הברכה הנ"ל אי כהגמ' דילן או כהרי"ף.

אלא דלעיל שם בדף י,א, (בד"ה והנה הצדיק) כתב הצל"ח באופן אחר וז"ל: אם מת קודם זמנו בעון הדור או הוא נכשל במקרה וחטא ומת בחטאו לא כלה זמן פעולתו עדיין וצריך להתגלגל עוד הפעם וצריכה נשמתו לבוא עוד הפעם לעולם, אבל גוף הנרקב זה לא ישוב להולד עוד, וצריכה הנשמה לבוא בגוף אחר, ולתחיית המתים ודאי לא תתחלק הנשמה לחלקים רבים, אבל ישוב לגוף האחרון אשר הוא השלים אותה מחסרון שהיה לה נמצא שלא תשוב לגוף הראשון עכ"ל, הרי ששם לא כתב שישנם דעות בזה, ובהגהות 'עיטור סופרים' (על ספר מטפחת סופרים מהיעב"ץ, ריש ח"ב פ"ח אות נב) הביא דברי הצל"ח אלו וכתב דנראה דאישתמיט מיני' כל הני דוכתא בזוהר, ונראה דאשתמיט גם מהעיטור סופרים דברי הצל"ח הנ"ל בדף נח,ב.

דעות הסוברים דרק גוף האחרון יקום

ובס' אגרא דכלה (לבעל ה'בני יששכר') ריש פ' תבא פירש הפסוק דוהי' כי תבוא אל הארץ וגו' שהכתוב מדבר אל הנשמה שבאה אל הגוף, שאם תטיב מעשיה אז יהי' לה הגוף לירושה ותשב בה גם לעתיד, אבל אם ח"ו לא תזכה אזי תתנטע באתר אחרא בסוד הגלגול ויהי' הגוף האחרון דאצלח הוא יהי' העיקר עי' בסבא משפטים עכ"ל.

ובס' 'ערבי נחל' פ' שלח (בד"ה והנה איתא בזוה"ק) כתב "דהאמת הוא דגוף האחרון לבד שהשלים חוקו הוא עומד לתחיית המתים וגופים הראשונים נאבדו, וכל מצות שעשו גופים הראשונים יורש זה הגוף האחרון", וכן כתב בס' מנחת יהודא (עטיה) פ' נח אופן לט עיי"ש, הרי דנקטי כולהו דגוף האחרון דאצלח לתקן וכו' רק הוא יקום לתחיית המתים.

ובברכות ה,ב איתא: "רבי אלעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן .. חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר. אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. אמר ליה: על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו", וכתב שם בס' 'מעון הברכות' כי שניהם מתו בלא בנים והוצרכו להתגלגל על מצות פרו ורבו פעם שנית ואז בשעת תחיית המתים גוף השני יקום לבדו וגוף הראשון בלי בעפרא ולא יקום בתחיית המתים ועל זה בכו וזהו מה שאמרה רחל אמנו ע"ה ואם אין מתה אנכי עכ"ד וכ"כ בספר 'נחלת ברוך' ברכות שם.

שקו"ט בדברי הזהר פ' חיי שרה ופ' משפטים

וזה לשון הזהר: (פ' חיי שרה קלא,א[2]): אמר רבי חזקיה אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא מה תהא מנייהו, אמר רבי יוסי אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו הרי אינון כלא הוו כמה דהוו עץ יבש בההיא עלמא הכי נמי בההוא זמנא, וגופא בתראה דאתנטע ואצלח ונטל שרשים כדקא יאות יקום, ועליה כתיב (ירמיה י"ז) והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן וגו', דעבד איבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות, ועל ההוא גופא קדמאה דלא עבד איבין ולא נטע שרשין (ולא זכה ולא אצלח) כתיב (שם) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו' כי יבא טוב דא תחיית המתים[3]... אמר רבי יצחק זמין קודשא בריך הוא לארקע עלייהו על אינון גופין רוחין אחרנין, ואי זכאן בהון יקומון בעלמא כדקא יאות, ואי לאו יהון קטמא תחות רגליהון דצדיקיא דכתיב (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', וכלא אתקם ואתעתד קמי קודשא בריך הוא[4].

בפשטות יוצא דלפי ר' יוסי רק גופא בתראה דאתנטע ואצלח ונטל שרשים כדקא יאות יקום, ושאר הגופין הקודמין לא יקומו, והדעות שהובאו לעיל הוא כר' יוסי, כי לפי ר' יצחק הרי כל הגופין יקומו בתחי' והקב"ה יתן להם רוחין חדשים.

אבל בזוהר פרשת משפטים (קה,ב) בדברי הסבא[5] איתא: "בשעתא דיתער קודשא בריך הוא לאחייא מתיא הני דאתהדרו בגלגולא תרין גופא ברוחא חדא .. איהו יתקין כולא ולא יתאביד כלום וכולא יקום[6] ומשמע מזה שלא כדעת ר' יוסי אלא כר' יצחק[7], וראה בס' 'זהר חי' (קאמארנא) פ' חיי שרה שם שכתב דשיטת ר' יוסי אינה להלכה כיון שהסבא במשפטים סתר זה וגם ר' יצחק חולק עליו עיי"ש.

ועי' בס' מנחת כהן ח"א (ע' קיב) שכתב: "אעפ"י שנוטעו כמה גופות לנשמה אחת, בעת התחי' גוף האחרון שהצליח בנשמה להשלימה ולתקנה ע"י מעשים טובים, היא תקום לתחיה ועליו נאמר והי' כעץ שתול על פלגי מים והיה עלהו רענן וגו' ושאר גופין הם כלא היו וכו' ומציין שם דזהו דעת ר' יוסי בזהר דהלכה כמותו ש"נימוקו עמו" (עירובין יד,ב, ב"ק כד,ב).

ובמראה כהן שם הביא דברי הזהר חי הנ"ל שכתב שאין הלכה כר' יוסי, כי הסבא במשפטים חולק עליו, אבל הוא כתב לבאר שאין כאן שום סתירה, כי הסבא עצמו שואל אח"כ והא אתמר ורבים משיני עפר יקיצו כו' אדמת עפר כולהו יקיצו, אלה דאתקנו יזכו לחיי עולם ואלו שלא זכו לחרפות ולדראון עולם, נמצא דסב"ל דכל הגופות יקומו אלא אלה יזכו לחיי עולם, ואלו לחרפות ולדראון עולם, ולפי"ז ביאר דאין זה סותר לדעת ר' יוסי, דגם ר' יוסי מודי שכולם יקומו אלא שהוא מדבר רק באלו שיזכו לחיי עולם והוא האחרון עיי"ש[8].

וכן נראה שפירש גם היעב"ץ בס' מטפחת ספרים (שם) שכתב: "שהרי אפילו רשעים יקומו בתחה"מ לקבל עונשם בגוף ונפש וכפשט הכתוב ורבים מישני עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות, ואדרבה כן מפורש גם בדברי סבא דמשפטים שהוא הראש והראשון שהודיע אמונת הגלגול וכו'" ... והביא גם הזהר דפ' חיי שרה וכתב: ואפילו ר' יוסי לא סב"ל שלא יקומו לגמרי אותן שלא זכו, אלא שלא ישארו בתחיה אבל מ"מ כלא אתקם עיי"ש.

דעת הרבי בענין זה

אמנם באגרות קודש ח"ב (ע' עג) כתב הרבי וזלה"ק: נשמות ישנות (שכבר היו פעם בעולם) וגופן. א"ר חזקי' אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא (שהיתה תחלה בגוף אחד ואח"כ באה בגוף שני) מה תהא מנייהו? א"ר יוסי אינון גופין כו' (זהר ח"א קלא, א. ת"ז תי' מ). ופירש דבריו האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה ד) וז"ל: אם בפעם הא'... לא זכה לתקן אותה (הנפש) כולה ומת... לכן בעת תחה"מ אין לו לגוף הא' אלא אותו החלק הפרטיי (של הנפש) אשר תיקן הוא בחיים. ולכן כשמתגלגלת הנפש הזאת בגוף אחר להשלים תיקונה... בחי' החלקים של הנפש שנתקנו בגוף הזה השני... הם לזה הגוף הב' בזמן התחי'... וזהו ע"ד הנז"ל בסבא דמשפטים (זח"ב ק, א)בענין היבום. עכ"ל. ואין להקשות דא"כ יהיו כמה בני אדם שאין בהם אלא איזה חלקים פרטיים מהנפש ולא נפש שלמה, כי זאת למודעי, אשר כל חלק מהנפש כלול מכל החלקים. וכל חלק בפני עצמו הוא ציור קומה שלמה. אף שמצד היותו חלק מנפש יותר כללית אינו אלא בחינה אחת וכו' עכלה"ק עיי"ש עוד, ובהערה 16 שם כתב: דהרמ"ז לזהר (שם) אחר שהביא דברי האריז"ל כתב, דלר' יצחק דפליג על ר"י בזהר, הרי להאדם שלא תיקן אלא חלק פרטי מנפשו, הקב"ה נותן לו בזמן התחי' נשמה בתורת חסד אולי יעשו מצות באותה שעה, שאז יתקיימו בעולם ע"י אותה הנשמה, ואם לא יעשו יהיו אפר תחת כפות הצדיקים כו'. ומדלא הביא האריז"ל אלא דברי ר' יוסי נראה דסבירא לי' כוותי'[9].

ושם (ע' צג) כתב עוד בענין זה וזלה"ק: בנשמות שבאו בגלגול כמה פעמים, איזה גוף יקום בתחה"מ? כמה פרטים וחילוקים יש בזה, וכללות הענין הוא: מה שנשמה (והכוונה כאן לנר"ן כולם או אחד מהם. ולא לבחי' הנק' נשמה בלבד) באה בגלגול הוא (רובא דרובא) כדי לתקן מה שעדיין לא נתתקנה בירידתה בפעם הא' בגוף, וכיון שכל ישראל מלאים מצות כרמון, הרי בכל ירידה וגלגול נתתקנו כמה בחינות מהנשמה. ובתחה"מ קם כל גוף וגוף עם חלקי הנשמה שתיקן הוא. וז"ל בשער הגלגולים הקדמה ד: אם לא זכה הגוף לתקן אותה הנפש כולה ומת. הנה כיון שהגוף הזה הא' לא השלים לתקן את כל בחי' הנפש, לכן בעת תחה"מ אין לו לגוף הא' אלא אותו החלק הפרטי אשר תיקן הוא בחיים ולכן כשמתגלגלת הנפש הזאת בגוף אחר להשלים תיקונה... החלקים של הנפש שנתקנו בגוף הזה השני... הם לזה הגוף הב' בזמן התחי' וכו' עכלה"ק.

הרי דנקט דגם לפי ר' יוסי כל גוף יקום, אלא דאפשר שלא יהי' לו רק חלק פרטי מהנפש שתיקן, ולפי"ז ליכא סתירה לדברי הסבא, ויוצא גם דסב"ל דההלכה כר' יוסי כיון שהאריז"ל לא הביא דעת ר' יצחק כנ"ל.

ועי' בס' 'תורת מנחם מנחם ציון' ע' 387 - "רשימת דברים" מיום ב' י' אדר תשל"ד- שהרבי עמד ג"כ בזה, דלכאורה יש סתירה מהזהר דפ' חיי שרה (וצויין גם לח"ב ק,א, וח"ג שח,א) להא דפ' משפטים הנ"ל, ותירץ ג"כ דבתחה"מ יקום כל גוף וגוף עם חלקי הנשמה שנתקנו על ידו[10] עיי"ש בארוכה.

ועי' בס' 'מגיד מישרים' פ' מקץ שכתב וז"ל: וכד מזדכך בר נש בגלגולא בתראה מזכי לאינך גופי קדמאי וכולהו יקומון בזמנא דתחייה כל גופא וגופא בנפשא דיליה .. ועילוייא דכולהו הוי גופא בתראה דעל ידו יזכו כולו ואיהו יהך בקדמיתא, וכל אינך יתמשכו בתרייהו כבנייא דאזלין בתר אבא משום דאיהו גרים לון למיתי לעלמא, להכי אינך גופי כולהו רווחו וזכו בגין ההוא גופא בתראה דאשתלים ובאורו יראו אור וכו' עכ"ל, דזהו כדנקט הרבי, וע"פ דבריו מבואר גם למה הדגיש ר' יוסי במיוחד אודות גוף האחרון, כיון שכולהו זכו על ידו והוא בראש.

ובס' 'מצודות דוד' - טעמי המצוות להרדב"ז - (ע' קצט) ג"כ דן בענין זה וכתב וז"ל: בתחה"מ באיזה מהם תחזור הנשמה? אם תאמר באותו אשר זכה א"כ יש עול בדבר שהרי המצוה שעשה בשאר הגופות מה תהא עליהם? ואם תאמר באותו שלא זכה כ"ש דקשיא טפי? תשובה: לפי השכל, כי הנשמה תתחלק לניצוצות והחלק הוא ככל, דומיא דמדליק מנר לנר. וכל ניצוץ יכנס בגוף כפי מנין הגופות אשר נבנו לזאת הנשמה, וכולם יקומו לזמן התחי', וכל גוף יקבל הגמול כפי מעשיו עיי"ש, ועי' גם בס' 'אמונת התחיה' פרק ב' שכ"כ, ובס' ש"ך על התורה פ' בהר על הפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות וגו'" כתב דבא לומר שאע"פ שנגזר גלגול על האדם עכ"ז לא יהי' גלגולו לכליון חרוץ, בא לומר שכל אותם הגופים שנתגלגלה בהם הנשמה לא יהיו לבטלה כי לא יש גוף שלא נעשה בו מצוה ונהנית ממנה הנשמה, א"כ בתחה"מ יקומו כל הגופים, כי הנשמה נותנת כח והארה בהם כמדליק מנר לנר וכו' עיי"ש.

ועי' תשובות הרשב"א (ח"א סי' תי"ח) שר' ידעי' בר אברהם בדרשי הקשה בענין הגלגולים, דא"כ אם לא נמצא בין שני גופות רק נפש אחת איך יחיו שניהם או שלשתם? וכתב ע"ז בספר 'מנחת קנאות' ( לר' יחיאל ניסים בן שמואל פיסא) שזה הספק נפל לחז"ל באמרם פנחס זה אליהו וכן אדם דוד ומשיח[11], וא"כ אין יקומו שלשתן בתחייה? וע"ז באו שתי תשובות: הא' יאמרו כי הגוף האחרון יקום להיותו עיקר ותכנס בו הנפש, ומצאו סמך מן הכתוב באמרו ואחרון על עפר יקום (איוב יט,כה), והתשובה השנית והיא עיקר ויותר מתיישבת, כי הנפש יתאצלו ממנה שנים או שלשה כחות וכל אחד מהם יחול על הגוף אשר שמשה הנפש בעוה"ז כמו הנר שעושה כמה ניצוצות וכו' עכ"ד.

ביאור בדעות הנ"ל ע"פ הטעמים דתחה"מ צ"ל בגוף דוקא

ונראה לבאר בכל זה, דשקו"ט הנ"ל תלוי בהטעמים בהא דתחיית המתים היא נשמה בגוף דוקא, דלכאורה צ"ב, דאם מטרת התחי' היא לתת לנשמה שכר רוחני, מדוע צריך לתת לה שכר כשהיא בגוף דוקא? ומצינו בזה כמה ביאורים[12].

א) בס' 'תורת מנחם מנחם ציון' ע' 390 איתא שתחיית המתים הוא בהגוף של ישראל, כמבואר בגמ' (סנהדרין צא,א) אודות המשל ממלך בשר ודם, שהי' לו פרדס נאה והי' בו בכורות נאות, הושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר ע"ג סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל הפרדס אמר להם בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות, מה עשה הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד, וממשיך שזהו אחד הביאורים בענין תחיית המתים בגוף דוקא, כדי שיהי' גם קיבול שכר ע"י הנשמה והגוף כאחד, כיון שכללות קיום תורה ומצוות לא הי' יכול להיות בלעדם (מובא גם באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב ע' סו, (תשובות וביאורים ריש סי' י"א בשוה"ג) ועד"ז נת' בשיחת יום שמח"ת תשי"ט סעי' ט' עיי"ש, וראה גם בס' 'בית אלקים' להמבי"ט פרק נו עד"ז.

ב) כפי שהאריך באגרות קודש ח"ב (תשובות וביאורים) שם, שהשלימות בכל דבר ניתן למדוד לפי התכלית שלמענה נברא, ותכלית הבריאה אינה עולמות העליונים, אלא שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא בעולם הזה לנשמה המלובשת בגוף גשמי, כדי שהיש של הגוף ושל העולם יתבטלו ויהיו כאין, ולכן השכר ינתן לנשמה כשהיא מלובשת בגוף דוקא, כיון שאז תתממש תכלית הבריאה לבנות להקב"ה דירה בתחתונים דוקא, ולכן יש לצורך בתחיית המתים נשמה בגוף דוקא, עיי"ש בארוכה. וראה גם בלקו"ש חי"ז ע' 345 עד"ז, ומוסיף שם גם שזהו"ע הבחירה שישנה בגוף הישראלי, ושלכן הוה גוף של ישראל מציאות נצחית שאינו נפסד, ע"י עצם לוז שממנו נבנה כל הגוף בתחיית המתים עיי"ש, וראה גם רשימות חוברת מו, וספר המאמרים מלוקט ח"ג ע' לד.

דלפי טעם הא' מובן דכל גוף שקיים מצוות צריך הוא לקום בתחה"מ כיון שבלעדו לא הי' הנשמה יכולה לקיים ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה לכן מגיע לו השכר דתחה"מ, ולכן נקטינן כנ"ל דכיון דכל ישראל מלאים מצוות כרימון במילא כל גוף יקום עם ניצוץ מהנשמה וכו' כנ"ל, אבל לפי טעם הב' משמע דעיקר חתה"מ הוא מצד הנשמה אלא כיון דתכלית השכר של הנשמה הוא כשהיא מלובשת בהגוף לכן הוא בגוף דוקא, וא"כ לטעם זה שפיר יש מקום לומר ככמה דעות הנ"ל דרק הגוף האחרון יקום וכל מצות שעשו גופין הראשונים יורש זה הגוף האחרון, וראה גם בס' המלך במסיבו ח"א ע' ע"ז שאמר הרבי: "האמונה בתחיית המתים היא לא שהגוף יקום לתחי', אלא שהנשמה תקום לתחי' בגוף אך אינו מוכרח להיות בגוף זה".

ובתורת שלום ע' 211 (שיחת שמח"ת עת"ר) איתא ששאלו לרנ"ע בענין הגלגולים איך יהי' בתחה"מ וענה וזלה"ק: אין דעם גוף וואס די נשמה האט אין איהם אויפגעטאן איזה זיכוך יענער וועט אויפשטיין עכ"ל, וכ"כ בס' נועם אלימלך פ' משפטים עה"פ כי תקנה עבד עברי עיי"ש.

דעת ה'קדושת לוי' באופן חדש

ועי' בס' 'קדושת לוי' (פ' ואתחנן עה"פ ושמרת) דשקו"ט בענין זה ובתו"ד כתב וז"ל: אמנם הנה ידוע המחלוקות בין המקובלים למחקרי האלקים בענין אדם אשר נתגלגל בכמה גלגולים באיזה גוף יתחדש,שדעת המקובלים בגוף הראשון, דעת המחקרים בגוף האחרון[13], ולי נראה בדרך ממוצע דהנה ידוע שרמ"ח מ"ע הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת הם נגד שס"ה גידין, וכל אבר הוא נגד מצוה פרטיות .. ונמצא כשאדם הוא מקיים כל התורה כולה הוא מתקן ומשלים כל בנין גופו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין, וכשהוא פוגם באיזה מצוה אזי היא פוגם ומקלקל אותו האבר שהוא נגד אותו המצוה והוא מחוסר אבר .. וצריך לבוא בגלגולים רבים עד שיתקן כל המצות ועי"ז נתרפאו כל האברים שלו עד שהוא מתקן ומשלים כל בנין גופו בתכלית השלימות, ולכן בתחה"מ אזי כאו"א מישראל יהיה נשלם בבנין גופו ונפשו בתכלית השלימות דהיינו שיהיה ראוי לבא בהיכל המלך בלי שום חסרון אבר כלל ע"י שיתקבצו כל האברים שלו השלימים היינו כל אבר ואבר המתוקן ונשלם ונתרפא בכל גלגול וגלגול ומאותן האברים אשר נתקנו אותו האבר פרטי אשר הוא מתוקן יהי' מצורף ונתלקט לבנין גופו עד שיהיה גופו שלם בתכלית השלימות מכל אותן האברים השלימים ומתוקנים ע"י כל הגלגולים בלי שום חסרון כלל וכלל עיי"ש.

איתא בסנהדרין (צז, א): "ת"ר שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שני' חצי רעב משתלחים, שלישית רעב גדול וכו' ברביעית שובע ואינו שובע בחמישית שובע גדול וכו' בששית קולות בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רב יוסף הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא, אמר אביי בששית קולות בשביעית מלחמות מי הוה, ועוד כסדרן מי

הוה", עכ"ל.

ויש לעיין, מה בדיוק קרה בימי רב יוסף שמשו"ז שאל "הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא". דלכאו' אפשר לדייק מזה שהשיב לו אביי "ששית קולות בשביעית מלחמות מי הוה ועוד כסדרן מי הוה", דכל הענינים דקאמר הברייתא שיהיו בחמש שנים הראשונות אכן קרו בימי רב יוסף , אלא שלא קרו הענינים של השנה הששית והשביעית - "קולות ומלחמות"[14], וגם הענינים של חמש שנים הראשונות לא קרו כסדר שנמנו בברייתא[15].

אבל עי' ברש"י ד"ה דהוה הכי: "שנה אחת רעב שנה אחת שובע ואעפ"כ לא בא בן דוד", דמשמע דר"ל דכל מה שקרה הי' הך זה שבשנה אחת הי' רעב ובשנה אחרת הי' שובע ותו לא.

אבל צ"ע אם אפ"ל דכן הוא כוונת רש"י, דא"כ למה השיבו אביי דרק בששית קולות בשביעית מלחמות מי הוה, הו"ל להשיבו ג"כ משאר הענינים שבברייתא שלא קרו בימיהם. ועוד, דאם כל מה שקרה הי' רק זה שבשנה אחת רעב ושנה אחת שובע, א"כ מהו הפי' בתשובת אביי השנית "ועוד כסדרן מי הוה", הרי זהו הסדר הכתוב בברייתא - תחילה רעב ואח"כ שובע" וצ"ע.[16]

עוד צ"ע, דלאיזה אופן שנלמוד הגמ' שקרו כל הענינים של החמש שנים הראשונות, או רק "שנה אחת רעב שנה אחת שובע", וקשה מה הי' הס"ד של רב יוסף, שמשיח צריך לבוא הלא לא נתקיימו כל הענינים הנחשבים בברייתא.

ולכאורה י"ל ע"פ הדיוק בדברי רב יוסף "הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא" היינו דהוה כן כמ"פ (ולא רק פ"א). וי"ל דרב יוסף סבר דאע"פ שלא קרו כל הענינים שבברייתא מ"מ מכיון דחלק מהענינים קרו, ולא רק פ"א אלא כמ"פ, א"כ ביני לביני צריך הי' משיח שיבוא. (דהא ודאי שיש כמה אופנים בביאת משיח (ועי' לקמן צח,א "זכו אחשינו לא זכו בעתה")" וסבר רב יוסף דמכיון שכשקורים כל ענינים אלו בא משיח ה"ז סימן שכל ענין בפ"ע יש לו שייכות לביאת משיח, וא"כ אם קרו חלק מענינים כמ"פ, מסתברא דצריך שיבוא משיח. וע"ז קאמר אביי דצריך שיתקיימו כל הענינים וכסדרן דוקא כדי שזה יהי' סימן שמשיח בא. ולהעיר משהש"ר (פ"ס ב,יג) [כט] ועד"ז בפסיקתא רבתי פיסקא פרשת החדש אות טו) דהובא שם ג"כ ענין זה דשבוע שבן דוד בא וכו' אבל שם הגירסא הוא "אמר אביי כמה שבועין אתת כהדא ולא אתא, ולא אתי אלא בכההיא דאמר ר"ל דור שבן דוד בא בית הועד יהי' לזנות, והגליל נחרב והגבלן ישום" וכו'.

ופי' במת"כ "כמה שבועין כו', והא כמה שמיטות עברו שהיו השנים כסדר הזה ועדיין משיח לא בא, ולא יבא אלא אחר שיהי' כמו שאמר ר"ל כו'".

ועפ"ז, באמת קרו כל הענינים של כל השבע שנים, וכסדרן דוקא, ולכן סבר דצריך הי' משיח לבוא, אלא דזה לא מספיק, וצריך שיתקיימו ג"כ הסימנים שאמר ר"ל דבית הועד יהי' לזנות וכו'.

---

[14]) עי' ברש"י ד"ה בששית קולות מי הוה, דלא העתיק "בשביעית מלחמות". ואולי לא גרס כן בגמרא. או י"ל דגרס כמו שהוא לפנינו, אלא דחדא מינייהו נקט.

[15]) וג"כ צ"ל דענינים אלו קרו בחמש שנים הראשונות של שבע שנות השמיטה דוקא, דהרי זהו הפי' ב"שבוע שבן דוד בא בו" כמו שפרש"י "שבוע - שמיטה", ואת"ל דקרו בחמש שנים אחרות, הו"ל לאביי להשיב לרב יוסף תשובה שלישית - "ועוד בשבוע אחד מי הוה" וכיו"ב.

ועוד להעיר, שכ"ז קרה בימי רב יוסף לא רק פ"א כ"א כמ"פ, וכלשונו "הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא".

[16]) לכאורה י"ל דכוונת רש"י הוא רק לשלול "קולות ומלחמות", דלא קרה רק ענינים הקשורים לרעב ושובע ולא קולות ומלחמות, אבל כל הענינים דחמש שנים הראשונות במשמע, דכולם שייכים או לרעב (ג' שנים הראשונות) או לשובע (שנה רביעית וחמישית). אבל צ"ע דא"כ הול"ל "דהנה הכי - רעב ושובע", ומהו זה שמדייק "שנה אחת רעב שנה אחת שובע".