בפרש"י מגילת אסתר ד"ה "ויקצוף" (א, יב): "ששלחה לו דברי גנאי". ויש לתמוה על פירש"י זו, הרי בפסוק עצמו מפורשת סיבת הקצף - שמיאנה לבוא בדבר המלך, וזה נכפל ונשנה בהמשך הפסוקים שלאחריו*.

ראיתי בפי' "תורה תמימה" על מגילת אסתר, ששואל שאלה זו על גמ' מגילה (יב, ב) (מקורו של פירש"י הנ"ל), ומפרש, דסמיך הגמ' על סוף הפסוק שמסיים "וחמתו בערה בו" - דמשמע "בו" מבפנים בסתר לבו שלא גילה כעסו, עכת"ד. אבל בפירש"י הנ"ל אין לפרש כן, שרש"י לא הביא בד"ה את סוף הפסוק, רק תיבת "ויקצוף" לבד.

ונראה שפירש"י זה הוא תוצאה (והמשך) מהפירש"י שלפני זה ד"ה "ותמאן המלכה ושתי" (שם): "רבותינו אמרו לפי שפרחה בה צרעת כדי שתמאן...". ונראה שהכרח רש"י להביא ה"דברי רבותינו" - ששאלת הגמרא (שם) "מ"ט לא אתאי", היא שאלה גם בפשש"מ (בגמרא שם מקדים יסוד של השאלה "מכדי פריצתא הואי", ובפירש"י במגילת אסתר: "פרוצה היתה..." אבל בפרש"י במגילת אסתר (שם) לא נזכר זה כלל).

הרי אחשורוש ביקש "להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כלומר, להתפאר בה לפניהם, שזה לכאורה לכבודה ולשבחה. ולמה א"כ מיאנה לבוא? ובשביל זה הביא רש"י (מגמרא הנ"ל) "רבותינו אמרו שפרחה בה צרעת...".

אבל לפי שכוונת אחשורוש היתה "להראות העמים והשרים את יפיה" הרי כשפרחה בה צרעת - מה טעם לקצוף עליה שלא באה? על זה בא פירש"י על "ויקצוף" (שסיבת הקצף היתה): "ששלחה לו דברי גנאי" (גם זה מהגמרא שם, ומפרט בגמ' דברי הגנאי שרש"י כאן משמיטם. מן הסתם שאין הם מוכרחים בפשש"מ).

אבל עפ"ז אינו מובן, למה הועמדה ושתי לדין על אשר "המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה", הרי מפני הצרעת לא היה ביכולתה להראות יפיה.

הנה, י"ל שבכוונה להסיר שאלה זו עירב וחיבר רש"י יחד (בד"ה "ותמאן..." הנ"ל) שני מימרות שונות שבגמרא הנ"ל. מימרא של ר' יוסי ב"ר חנינא שם "מלמד שפרחה בה צרעת" ומימרא דרבא (לעיל מיני') "שהיתה צריכה ושתי לבוא ערומה", כדלהלן.

שמזה שהועמדה ושתי לדין, דווקא "על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים", מוכח שהצרעת על גופה לא היתה במקום מגולה, שלא נראתה לשבעת הסריסים כשהלכו להביאה לפני המלך. ואחשורוש כן ידע, כפי שמוכח מפירש"י בסיבת הקצף כנ"ל.

ועפ"ז הדרא השאלה לדוכתא - מה עיכב את ושתי מלבוא להראות את יפיה? ואולי משום זה הוצרך רש"י בפירושו של "רבותינו אמרו לפי שפרחה בה צרעת" - לצרף אליו מימרא דרבא שם "שהיתה צריכה לבוא ערומה".

וי"ל שאחשורוש שכן ידע מצרעתה, העדיף להשאיר במקומה את האשמה על ושתי שע"פ ראות עיני הסריסים כנ"ל ודעת ממוכן (שאמר המלך להביאה לפניו ולא באה), והעדיף להסתיר טעם מיאונה לבוא אליו והאמת על סיבת כעסו, כדי למנוע בושה יותר גדולה בפרסום דברי הגנאי ששלחה לו.