במדבר (יא, ח) רש"י ד"ה "לשד השמן כו'" - "לחלוחית של שמן והלמ"ד יסוד וכו'", פי' שכיון ש"שַד" ניתן לפרש כתיבה בפני עצמה וה"ל'" תהיה אז ל' שימושית, וע"ז אומר רש"י שלפירוש דונש ה"ל'" יסוד. ולפי זה שרש התיבה היא לֶשֶד, שזה לחלוח, וכאן מופיעה בפתח (-לשַד) בגלל הסמיכות לתיבת "השמן", ובפסוק נהפך לשדי, גם שם בגלל הנטיה של התיבה לגוף ראשון נשתנה הניקוד (כמו בֶּגֶד - בִּגְדִי).

"ורבותינו פרשוהו לשון שדים" - כלומר, שלפירוש רבותינו הנה תיבת "לשד" שייך באמת לשרש "שד", ואז באמת ה"ל'" שימושית.

"אך אין ענין שדים אצל שמן", כלומר, שאמנם רבותינו פירשו כן, אבל קשה להכניס פירוש זה בפשש"מ, כיון שאז לא מובן הקשר בין שדים לשמן.

"וא"א לומר לשד השמן כמו וישמן ישורון" כלומר שרש"י מנסה לפרש כרבותינו שזה לשון שד, ואעפי"כ יהיה לזה קשר עם "השֻמן" ואיך, שהשמן בא לתאר, שהוא שָמֵן וטוב. ואז היינו יכולים להכניס פירוש רבותינו בפשש"מ.

"שאם כן היה המ"ם נקוד קמץ קטן (צירה) וטעמו למטה תחת המ"ם" כלומר, שאם נרצה לפרש כך, ש"השמן" בא לתאר היה צריך להיות מנוקד הַשָמֵן, כלומר בשני שינויים, א. במקום סגול מתחת ל"מ"ם" היה צריך להיות צירה (שכך מנוקדת תיבה זו כשבאה לתאר, כמו חלב שָמֵן), ב. הטעם (המתג) צריך להיות מתחת ל"מ"ם", ולא מתחת השין. שכך מוטעמת תיבה זו כשבאה לתאר.

"עכשיו שה"מ"ם" נקוד . . (סגול) לשון שֶמֶן הוא כו'". שכיון שהניקוד הוא השֶמֶן, והטעם הוא על השין, אי אפשר לפרש ש"השמן" בא לתאר, אלא שהוא שם עצם. וא"כ הרי "אין ענין שדים אצל שֶמֶן".

ואין רש"י מסתפק בפירושים הנ"ל, ומביא "ד"א לשד לשון נוטריקון ליש שמן ודבש כו'", וי"ל בדרך אפשר, שזה מפני דעם היות שתיבת לשד מתפרש יפה במובן לחלוח, כדפירש דונש, וכמו שמביא גם ראיה מהפסוק נהפך לשדי בחרבוני קיץ, שהלחלוחית שלי נהפכה ליובש בחום של הקיץ, אבל כשזה בא בסמיכות לתיבת שמן, אין כ"כ הדרך לומר לחלוחית של שמן על שמן עצמו שהוא כולו לח ונוזלי, כמו שאין אומרים על המים, שיש בו רטיבות. שזה אומרים על דבר אחר (שספג מים או שמן) שיש בו לחלוחית (רטיבות) של שמן או של מים.

ולכן מביא פירוש אחר "לשד לשון נוטריקון ליש שמן ודבש" "כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש", שלפירוש זה מתיישב יותר ענין לשד = לחלוחית. כיון שאינו קאי על השמן עצמו, אלא על העיסה.

ומה שאומר "וקטופה בדבש" (כלומר שטחים פני הבצק בדבש) ולא (גם) נילושה בדבש,

יש לומר בדא"פ שכן היה נהוג אצלם, ומסתבר שכשהתורה נותנת דוגמא שנבין ממנו על המן, היא נותנת דוגמא מדבר שידוע.

ועוד, והוא העיקר, שכיון שכתוב בהדיא (לשד) השמן, והדבש לא כתוב במפורש, הנה אף אם נפרש שתיבת "לשד" כוללת גם דבש, אבל אינה עיקרית כשמן שהיא כתובה בפירוש, ולכן מסתבר שהשמן בו לשו את העיסה והדבש בו (רק) קטפו את העיסה.

ואעפי"כ אינו מביא פירוש זה בראשונה, שאף שתיבת לְשַד בסמיכות לשמן משמע יותר שיש לחלוחית של שמן בבצק (ולא שהלחלוחית קאי על השמן עצמה - כדפירש דונש).

אבל לאידך, לומר שתיבת לשד הוא ראשי תיבות, אין זה (כ"כ) פשוטו של מקרא.

וממשיך רש"י "ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא נוטה לפתרונו של דונש" שכיון שדונש פתר תיבת לשד - לחלוח וביחד עם תיבות השמן, הרי זה לחלוח של שמן, ו"העיסה הנלושה בשמן לחלוחית שמן יש בה".

אבל זה רק נוטה לפתרונו של דונש, כי דונש לא הזכיר בפירושו בצק שנילוש (בשמן). ואילו התרגום אומר "דליש" (שנלוש).

ולאידך משייך רש"י תרגום אונקלוס דוקא לדונש, ולא לפירוש "דבר אחר כו' נוטריקון ליש שמן ודבש", אף שגם בפירוש זה - וגם לתרגום אונקלוס - יש בצק שנילוש, אבל לפירוש של "ד"א . . נוטריקון כו'" אין נזכר פירוש לחלוח, שהרי תיבת לשד הוא (רק) ראשי תיבות (של ליש שמן דבש), משא"כ לתרגום אונקלוס (עדיין) יש משמעות שמפרש תיבת לשד לשון לחלוח. שהרי בודאי אין כוונתו לפרש תיבת לשד ענין לישה, אלא שפירש תוכן תיבת לשד (השמן) שזו עיסה שנילושה בשמן ויתכן שתיבת לשד מבאר (כדונש) לשון לחלוח.