בפרשת מקץ (מג, יא): "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים", ומעתיק רש"י המילה "נכאת" ומפרש: "שעווה. ב"ר".

והנה בפרשת וישב (לז, כה) עה"פ "וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט", פירש רש"י המלה "נכאת" - "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ"ב, כ') ויראם את כל בית נכתה מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגם לשון שעוה".

וצריך להבין:

א. לשם מה צריך רש"י בכלל לפרש המילה נכאת בפרשת מקץ אחרי שכבר פירשה כבר בפרשת וישב?

וראיה לדבר (שרש"י לא מפרש מילה שכבר פירשה), דהנה המילה "לט" מופיעה הן בפ' וישב והן בפ' מקץ, ובפרשת וישב מעתיק רש"י המלה ומפרשה: "לוטיתא שמו בל' משנה ורבותינו פרשו שרש עשב ושמו אשטרוליזיא"ה במס' נדה". ובפרשת מקץ אין רש"י מפרשה כלום. והטעם מובן בפשטות, שהרי הבן חמש למקרא זוכר מה שלמד בפרשה הקודמת ואי"צ לפרשה עוד הפעם. ובאם כן אינו מובן מה היה קשה לרש"י במלה "נכאת" שהוצריך לפרשה פעם נוספת בפרשת מקץ?

ב. בפרשת וישב מביא רש"י ב' פירושים למלה נכאת; פירוש הראשון (והעיקרי) דקאי על מקום כנוסי בשמים הרבה, ורק בפירוש שני מביא שאונקלוס תרגם לשון שעוה, ואילו בפ' מקץ מפרש רק כפירוש השני (שעוה)?

ומכל הנ"ל מובן, אשר זה גופא בא רש"י להשמיענו. דהיות ובפרשת וישב פי' ב' פירושים על המילה "נכאת", הנה כדי שלא נטעה לומר שגם כאן בפ' מקץ אפשר לפרש בב' פירושים אלו, לכן הוזקק רש"י להבהיר אשר כאן מתאים רק הפירוש דשעוה. אך הא גופא טעמא בעי, מדוע בפרשת וישב נזקק רש"י לפרש ב' פירושים, והפירוש דשעוה מביאו רק כפירוש השני, ואילו כאן מביאו כפירוש היחידי בהמילה נכאת?

ג. מדוע מציין רש"י בפרשת מקץ לבראשית רבה ולא מסתפק בפירוש המילה? ובאם נזקק רש"י למקור, מדוע לא מציין לתרגום אונקלוס (שמתרגם גם כאן "שעף") כבפרשת וישב?

וי"ל הביאור בזה: בפרשת וישב בא פירוש רש"י בהמשך לפירושו הקודם על המילים "וגמליהם נושאים וגו'", ופירש "למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרם של צדיקים שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע". אשר מזה מובן שהמדובר בריבוי בשמים, ולא מסתבר כ"כ לומר שהמילה נכאת קאי על שעוה (שאינה מין בושם), ובה דוקא מתחיל הכתוב לפרט משא הבשמים של ארחת הישמעאלים! ולכן מפרש רש"י בפירושו הראשון והעיקרי, שכל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת.

(וכמו שמובא במדרש רבה - שהוא ככל הנראה המקור לפירוש רש"י - "א"ר אבא בר כהנא והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן אלא ראה מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערבים").

אך באם כן עדיין יקשה, שהרי באם הפי' דנכאת קאי על "כנוסי בשמים הרבה" מדוע מפרט הכתוב אח"כ דוקא שני סוגים אלו דצרי ולוט?

ועוד, שהרי באם כפירוש זה, דנכאת הוא שם כללי (הכולל הרבה סוגי בשמים) והמילים צרי ולוט הם שני פרטים שבהכלל דנכאת, מדוע אומר הפסוק "נכאת וצרי ולוט" (בוא"ו החבור), הרי יותר מתאים היה לומר נכאת, צרי ולוט.

ויש לומר, שכדי להבהיר הקושי הראשון מוסיף רש"י בפירושו על המילה "וצרי" שפירשה "שרף הנוטף מעצי הקטף" ואינו מסתפק בזה, ומוסיף "והוא נטף הנמנה עם סממני הקטורת", דלכאורה למאי נפק"מ כאן ענין זה? וכמו"כ בביאורו על המלה "ולט" שפירש "לוטיתא שמו בלשון משנה" הוסיף וציין "במס' נדה", דלכאורה למאי נפק"מ ציון מקום זה?

וי"ל שבזה בא להבהיר רש"י את הקושי הראשון (מדוע פירט הכתוב דוקא שני מינים אלו אחר שנכאת כולל כנוסי בשמים הרבה), ועל זה מבאר שזהו מפאת חשיבותם, צרי נמנה עם סממני הקטורת ולט אינו סתם בושם, אלא נחשב כפרי (לענין שביעית, כמבואר בגמ' שם).

והקושי השני (דהוספת הוא"ו) אין רש"י צריך להבהירו, שהרי כבר פירש בפ' וישלח (לו, כד) על המילים "ואלה בני צבעון ואיה וענה" – "וי"ו יתירה והיא כמו אי'ה וענה והרבה יש במקרא תת וקדש וצבא מרמס, נרדם ורכב וסוס".

אבל אעפ"כ, היות ואינו חלק (גלאטיק) כל כך, מוסיף רש"י כפירוש שני "ואונקלוס תרגם לשון שעוה".

והנה, כאשר מסופר בפ' וישב על המנחה שלקחו השבטים ליוסף, הרי מודגש בכתוב "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי מעט דבש, נכאת ולוט וכו'". ולמרות שההדגשה מעט היא לכאורה רק על המילים צרי ודבש, הרי מובן מאליו שמנחה המובאת בכלי אינה יכולה להיות מקום כנוס בשמים הרבה" (בדוגמת הענין דבית נכתה), שהרי מעצמו מובן שאינו דומה משא הישמעאלים על גמליהם שהוא לסחורה, לכמות המנחה המובאת בכלים שהוא דבר מועט, ולכן מוכרח רש"י לפרש שאכן כאן הפי' היחיד דהמילה נכאת הוא שעוה, ומביא ראי'ה לכך מב"ר, שכאמור לעיל, בפרשת וישב פירש "שקים מלאים בשמים", ואילו כאן פירשו גם בב"ר דנכאת קאי על שעוה. (וזה שאונקלוס תרגם כאן דנכאת קאי על שעוה, אינה ראיה שהרי גם לעיל תרגם כן).