בריש פ' וארא, התורה מאריכה בפרטי יחוסי משה פ' שנה אחר לידתו[1], בניגוד לפ' שמות שמדובר בשעה שנולד, שנשארו הוריו בעילום שם: "איש מבית לוי ויקח את בת לוי"[2].

ותמוה, מדוע שתקה התורה בעת לידתו ולא כתבה במפורש (כמו שכתבה לאח"ז בפ' וארא) וכי מתביישים בהורים אלו, כאילו הוא שתוקי ח"ו?[3] וכי אינם ראויים לייחס עכ"פ כייחוסי דורות מאדם עד נח (שאין בם נפקותא אלא רק 'להודיע כמה א"א')?

ותירצו המפרשים בזה בדרך פרד"ס:

א) מהר"ל: ללמדנו שמשה גדל בזכות עצמו (או יחוסו ללוי), לא רק בזכות אבות.

ב) אור תורה להמגיד: 'עם רם' הוא בחי' סוד רם ונשגב, ולפיכך לא כתבה התורה בפירוש שם הוריו.

ג) אור התורה[4]: נשמתו של משה נמשכה מזיווגם בדרגת 'לוי - ילוה אישי אלי', ולכן כתבה התורה רק "איש מבית לוי . . בת לוי" ולא שם הוריו.

ד) בית הלוי: ללמדנו ששבט לוי סבלו מ'כל הבן היאורה' אף שלא עבדו בפרך[5].

ה) ספר התודעה (ע"פ דברי הזוהר): בנ"י פחדו מפרעה ומצרים לזהות עצמם כשהתחתנו.

ו) רש"ר הירש: על מנת להדגיש שגם משה איש האלקים הי' ילוד אשה (להבדיל מהבלי הנוצרי).

איש מבית לוי

ונראה להוסיף בדרך הפשט, שסתימת הפסוק 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', בלי הזכרת שם פרטי, מלמדנו שלא היה זה מקרה פרטי ומיוחד שאירע רק לעמרם ויוכבד, אלא שנהגו כן כל בני שבט לוי, כדאיתא בגמרא (סוטה יב, א).

ודבר זה שכל בני לוי הלכו בעקבותיו של עמרם, הן לגרש ובפרט לחזור ולקדש – אינו רק מעוצם השפעתו של עמרם על קהילתו, אלא ללמדנו שלא היה זה רק הוראה לעמרם לבדו (ש'עתידה אמי להוליד בן'), אלא היה זה ציווי הקב"ה לכל.

והרי זהו היסוד ומקור להרמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"א) שמפרט השתלשלות המצוות לפני מתן תורה, מתחיל מאדם, נח, אברהם, יצחק, ויעקב, עד שמסיים: 'ובמצרים נצטווה עמרם מצוות יתירות'.

והנה ידועים המקורות במקרא וחז"ל של מצוות והנהגות האבות, אבל תמה הכסף משנה 'צ"ע מהיכא מייתי לה'? ורדב"ז תמה: איזו מצוות נתחדשו לעמרם?[6]

ונדחקו האחרוניםליישב רמב"ם פליאה זה בכמה אופנים (ולפלא שבמפתח רמב"ם שבמהדורת פרנקל לא נזכר אפילו דבר אחד מכל הדיון בסוגיא זו!).

דיני קידושין ונישואין

יש מפרשים שעמרם חידש קידושי אשה שנאמר 'ויקח את בת לוי', ובגמרא: 'ויקח ויחזור מיבעי לי'? אלא עשה בה מעשה ליקוחין' (סוטה יב) יליף 'קיחה קיחה'.

וקשה, הרי כבר מצינו לפני זה שקידש אליעזר את רבקה ליצחק, ומשם למדנו מנין עשרה לשבע ברכות[7], וכן יוסף הראה ליעקב 'בזה' שטר כתובה[8],

וחופה[9] מצינו ברבקה 'ותקח הצעיף ותתכס', ואמרה רחל: 'כשנכנסה אחותי לחופה'[10], ובנימין אמר[11]: 'חופים, הוא לא ראה בחופתיואני לא ראיתי בחופתו'[12]?

דיני גירושין

בספר מקום שמואל[13]תירץ, שחידש עמרם דין גירושין, ש'גרשו' (לא רק פרשו מ)נשותיהן. וביד איתן פירש, שעמרם חידש את הדין שמותר לאדם להחזיר גרושתו.

אבל הרי כבר מצינו שאברהם (גירש ו)החזיר את אשתו הגר, וא"כ מה נתחדש אצל עמרם?

דין עוברין

וס' תורת המלך תירץ שהמיילדות סירבו להרוג את הבנים שאז נצטווה עמרם לא להרוג עוברין (שבכלל אין ישראל נהרג על זה). וקשה, שלכמה דיעות נתחייבו ישראל אז כבן נח: 'שופך דם האדם באדם, לרבות את העוברין'? ובפשטות, הרי 'וראיתם על האבנים אםבן הוא' זהו אחר שנולד התינוק כשניכר בין זכר לנקבה[14]?

ולכל תירוצים הנ"ל קשה[15]:

מנלן שנצטווה עמרם כן, אולי נהג כן מעצמו, כחילוק הרמב"ם בהאבות, שנצטווה אברהם במילה מה', אבל שחרית תיקן בעצמו?

מצות פריה ורביה

ונראה לפרש שנצטווה עמרם במצות פרו ורבו בנבואתה של מרים[16], שאף שכבר קיים עמרם מצות פו"ר בלידת אהרן ומרים, אבל מרים ניבאה כן לכל ישראל, ש'עמדו כולם וגירשו נשותיהם', שהיו בהם גם אלו שעדיין לא הולידו.

וזהו 'נצטווה עמרם',לא שנהג כן מעצמו, כמו שמחלק הרמב"ם במצוות האבות: 'בא אברהם ונצטווה..במילה, ו(בעצמו) התפלל שחרית', אלא החזיר עמרם את יוכבד בציווי ה'על ידי מרים,ואף שלא נצרכה נבואתה ש'עתידה אמי שתלד בן שיושיע' לענין משה, שכבר נתעברה יוכבד ג' חדשים לפני שגירשה[17],אלא הזהירה מרים את כל בני הדור, ולכן אףשאמרה רק 'עתידה אמי שתלד', החזירו כולם נשותיהם, שקיבלו נבואתה שלמרים במצות פו"ר לכל[18].

'מצות יתירות במצרים'

ומדוייק עוד, שאף שסתם רמב"ם ולא פירט מצוותיו של עמרם, אבל מפרט הוא את המקום 'מצרים' – שלכאורה, פשיטא שהיה עמרם במצרים? ובאבות לא פירש המצות שעשו 'בכנען'?[19]

וי"ל שמצות פו"ר בגזירת פרעה היתה חומרא יתירה[20], וזהו 'מצוות יתירות', במדה יתירה על קיום מצוה זו במצב כזה במקום אחר, ש'כשגברה מלכות הרשעה . . דין הוא שלא נישא נשים ולא נוליד בנים' (ב"ב ס, ב), ורק דיעבד: 'הנח להן לישראל שיהו שוגגין ולא יהיו מזידין', אבל עמרם הרי החזירה ביודעים, ובפרט שגירש לפנ"ז?

לכן מוסיף הרמב"ם 'במצרים', שמצות פו"ר במצרים היתה רק הוראת שעה, ולכן לא פירש הרמב"ם מה נצטווה עמרם, שאינו הוראה לדורות במצב כזה. וי"ל שזכו אז דוקא למצוה זו, מדה כנגד מדת 'ויפרו וירבו,' שפו"ר עוררה גזירת פרעה מתחילה.