ויאמרו גש הלאה

בראשית יט, ט, ברש"י ד"ה 'ויאמרו גש הלאה', קרב להלאה כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו כו'.

הנה ב' תיבות "גש" ו"הלאה" הם ב' מובנים הפכיים, ואילו הי' פירוש תיבות גש הלאה כמו שאומרים "גש לביהכנ"ס" וכיו"ב, לא הי' צריך להאריך כ"כ בפירוש התיבות גש הלאה - שהי' מתפרש בפשטות, כמו שהי' אומר (בלשוננו) זוז מכאן וכיו"ב. וגם ההמשך בפסוק "ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט גו'", הי' מובן לפי הנ"ל כהמשך למה שאמרו גש הלאה, שהתחילו עם זוז מכאן והמשיכו בדברים האחד בא לגור גו', אלא שהי' קשה למה צריך לומר פעם ב' ויאמרו (האחד גו') הרי כבר כתוב בתחילת הפסוק ויאמרו. אבל אפשר לתרץ שיש דברים מעין זה בתנ"ך, שהחלק הראשון הוא כעין פתיחה, ואח"כ מתבאר יותר בפרטיות.

אבל - כנ"ל - אינו כן, כלומר, שאין תיבת גש כמו זוז (והתרחק) אלא להפך לשון קירוב, וזה כאילו שאומרים גש (והתקרב) אלי.

- וגם אנו שאומרים "גש לביהכנ"ס", "גש לתיבה" וכו', הרי גם לשון קירוב יש בזה, שהרי אם ביהכ"נ רחוק לא יאמרו גש לביהכ"נ. וכן אם נאמר הוא נגש אלי, גם ענין קירוב יש כאן שממקום רחוק לא יאמרו כן, אלא יאמרו בא אלי וכיו"ב -

וא"כ איך אפשר לומר "גש הלאה" ש"הלאה" כוונתה להתרחק (להלאה) וכדפירש"י "כל הלאה שבמקרא לשון ריחוק כמו זרה הלאה (במדבר יז), הנה החצי ממך והלאה (שמואל א, כה), ו"גש" הוא לשון קירוב ויוצא שזה כאילו אומרים התקרב להתרחק, וע"ז אומר רש"י שאמנם כן הוא, שיש כאן חיבור של שתי תיבות מנוגדות, אבל מתפרש באופן שאינו סותר, אלא אדרבא זה מתבאר ביחד, שהכוונה "התקרב (אבל לא אלינו, אלא להיפך) לצדדין" וכביאור תיבת הלאה, ובמילא הרי "והתרחק ממנו".

ומובן למה רש"י צריך להביא כמה ראיות ש"הלאה" הוא לשון ריחוק, כדי לאמת יותר שאף שהלאה כאן כתוב ליד גש, ש"גש" הוא לשון "קרב .. התקרב" אבל בע"כ הכוונה התקרב לצדדין, (ולא אלינו), שהרי כתוב "(גש) הלאה", ו"הלאה" חייב להיות לשון ריחוק שהרי כל הלאה שבמקרא לשון ריחוק ומוכיח משני מקומות, וא"כ הפי' הוא התקרב לצדדין והתרחק ממנו.

אח"כ ממשיך רש"י "גש הלאה המשך להלן כו'" לכאורה כבר פירש לעיל בתחילת הדיבור "קרב להלאה כלומר התקרב לצדדין כו'".

אלא שמקודם ביאר רש"י פירוש המילים של גש הלאה שהוא קרב להלאה, ולאחר שביאר איך נכנס תוכן "להתרחק" בתוך תיבות גש הלאה (שבאמת תיבת גש הוא לשון קירוב והלאה הוא להתרחק, ומתוך שניהם מתפרש קרב לצדדין ותתרחק ממנו - כנ"ל בביאור -) מבאר התוכן של כוונת אנשי לוט בתיבות אלו שזה "המשך להלן" ומה רצו בדברים אלא "שיתרחק לצדדין".

והרי בפשטות זה (תיבות גש הלאה) בא בתשובה למה שאמר להם בפסוק שלפני זה רק לאנשים האל אל תעשו דבר גו', ומה היא התשובה שלהם גש הלאה, וגם אי אפשר לומר שכוונתם היתה שיזוז כדי שיוכלו להכנס, שהרי אחרי שאמרו גש הלאה המשיכו לומר "האחד בא לגור וגו'" ורק אח"כ כתיב "ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת", ואם נאמר שגש הלאה הוא התחלה לויגשו לשבור הדלת הי' צ"ל הסדר בפסוק שמקודם יהי' כתוב ויאמרו האחד בא לגור גו' שזה היה תשובה לדברי לוט, ואח"כ אמרו לו גש הלאה שיזוז מהדלת, ויגשו לשבור הדלת.

שמזה משמע ש"גש הלאה" אין לו קשר עם ויגשו לשבור הדלת. וא"כ מה הכוונה בזה.

הנה ע"ז מפרש רש"י "ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך", שזו היתה התשובה לדברי לוט הנה נא לי שני בנות גו' רק לאנשים האל אל תעשו דבר, אמרו לו אין אנו חוששין לך והוסיפו לומר ויאמרו האחד בא לגור גו', שלפי"ז מתקשר המשך הדברים, שגש הלאה הם התחלה לדברים יותר קשים בהמשך.

ויש לשאול בשביל מה התחילו לומר לו גש הלאה ואח"כ הוסיפו לומר האחד בא לגור, ולמה לא אמרו לו מיד מילים קשות האחד בא לגור כו', ולא עוד שיש עוד פעם תיבת ויאמרו (האחד בא לגור גו').

הנה ע"ז פירש"י "על שאמר להם על הבנות (כיון שכללות אמירה זו היתה לטובתם, אלא שלא רצו לקבל את זה) אמרו לו גש הלאה לשון נחת, ועל שהי' מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור כו'".

ואשר דבר לי

בראשית כד, ז, ברש"י ד"ה 'ואשר דבר לי' - "לצרכי כמו אשר דבר עלי (שתיבת לי זה כמו עלי), וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור כו' ותרגום שלהם עלי עלוהי כו'".

וצ"ע למה צריך כ"כ להאריך ולהרבות כ"כ בדוגמאות.

וי"ל בדרך אפשר, שבאמת יש נטיה (גדולה) לומר שתיבת לי מתפרשת אלי, וזה שכתוב בלי א', אין זה קשה, שהרבה תיבות יש שחסרות (אותיות, וכמו (תהלים כו, ז) "לשמיע בקול תודה גו'", שזה כמו להשמיע, וכברש"י שם, ובפרט) אות א', כמו "לא יהל ערבי", שצריך להיות לא יאהל (מלשון אהל). ולהעיר משמואל ב' (כג, ג): "אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל גו'", ששם הפי' "לי" - אלי.

- וע"ז מביא רש"י ראיה מנטיות אחרות באותה מלה לגוף שני ושלישי, שגם שם מתפרש בלשון על, שאינו מצוי בכ"כ הרבה מקומות שיחסר הא', שעפי"ז מבינים שאין זה מפני שחסר א', אלא שכך היא המלה - לי -, ואם כן איך זה מתאים בסמיכות ל"דבר" והרי אין אומרים "דבר לי", "שאין נופל אצל דיבור ל' לי (ולו ולהם) אלא אלי כו'", וא"כ הי' צ"ל כתוב ואשר דבר אלי, ואם כתוב "לי" הרי זה מכריח ש"לי" היינו לצרכי כמו 'אשר דבר עלי'.

ולחזק הדברים ש"לי" (כאן) אינו קיצור של אֵלַי, אלא היא תיבה אחרת שמובנה עלי - לצרכי, מסתייע בתרגום; והיינו שאילו הי' "לי" קיצור של "אלי" הנה התרגום של "לי" (הסמוכים אצל דיבור), והתרגום של "אלי" (הסמוך אצל דבור), היה צריך להיות אותו דבר.

ומזה שהתרגום של "לי ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור" הוא "עלי עלוהי עליהון", והתרגום של "אלי אליו אליהם" הוא "עמי עמי' עמיהון", הרי שהם ("לי" ו"אלי" הסמוכים אצל דבור) שתי תיבות נפרדות (עם שתי משמעויות).

ורש"י ממשיך "אבל אצל אמירה נופל ל' לי ולו ולהם", אף שלא נזכר אצלנו לשון אמירה; י"ל שכיון שהאריך לבאר שתיבת לי (הסמוך אצל דבור) הכוונה עלי, ולא אלי. מסיים רש"י שזה רק אצל דבור, "אבל אצל אמירה נופל ל' לי ולו ולהם", כלומר שאצל "אמר" (וכיו"ב) הכוונה לי - אלי.

מפדן ארם

בראשית כה, כ רש"י על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה קורא אותו פדן לשון צמד בקר תרגום פדן תורין.

- אגב, לכאורה הלשון היה מתאים יותר לומר ".. לשון צמד, (ואח"כ מביא רש"י ראי', כמו) צמד בקר תרגום פדן תורין" שצ"ל פעמיים תיבת צמד, שהרי התרגום שמביא (פדן תורין) אינן על "לשון (צמד בקר)". אלא על התיבות "צמד בקר" עצמן. ונמצא שתיבת "לשון" חסר ההמשך איזה לשון, וצ"ל "לשון צמד" שע"ז מביא אח"כ ראיה מתיבות דומות (ללשון זה) שהתרגום מפרש כן. -

להעיר שלעיל בפ' חיי שרה (כד, י) נזכר רק ארם נהרים, שלכאורה היה צריך להיות כתוב בפעם הראשונה השם המלא, (פדן ארם), ואח"כ אפשר לקצר.

ועפ"י ביאור רש"י בד"ה (הקודם) בת בתואל מפדן ארם אחות לבן, וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן כו', אלא להגיד שבחה כו' ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם, י"ל, שלכן כתב כאן פדן ארם, שיש בזה משמעות ששני המקומות גם ארם נהרים וגם ארם צובה היו (שניהם) מקומות רשע.

והאם י"ל שמפני שלא נזכר לעיל בפ' חיי שרה (בפעם הראשונה) פדן ארם, רק ארם נהרים, וזה קשה (כנ"ל), לכן מביא רש"י עוד פירוש "ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם כו'" שלפירוש זה גם כאן נזכר רק ארם נהריים (שפדן הוא שדה).

ומה שנקרא כאן פדן ארם ולעיל לא הזכיר פדן, אולי, כי לעיל כיון שהזכיר "אל עיר נחור", שהמקום מפורט יותר, יתכן שהמקום המסוים של עיר (בית או שכונה של) נחור נקרא (בעיקר) בשם ארם נהרים, ובכלות יותר נקרא האזור ההוא פדן ארם.

ולכאורה לפירוש הראשון בפדן ארם "על שם ששני ארם היו כו'" הנה בע"כ צריכים לפרש כן, שלעיל (בפ' חיי שרה) הזכיר בפירוט (רק) את ארם נהרים, וכאן שמדבר בכללות יותר הזכיר (פדן ארם) שיש שני ארם. שעפי"ז י"ל גם לפירוש השני, שלכן לעיל לא הזכיר תיבת פדן, וכאן כן.

ולהעיר שבסוף פרשת תולדות נזכר "פדנה ארם" ארבע פעמים בזה אחר זה (פכ"ח ב-ח) כשיצחק מבקש מיעקב שילך לבית לבן.

ובפשטות לא קשה למה הזכיר (שם בסוף פ' תולדות) פדנה ארם, שי"ל שכיון שהזכיר פעם אחת (לעיל בתחילת הפרשה, כה, כ) פדם ארם, לכן הזכיר גם שם כן.

ועפ"י פירוש הראשון ברש"י (בתחילת הפרשה) ".. להגיד.. ומקומה אנשי רשע כו'" האם י"ל שגם כאן רמז לו יצחק שידע לאן שהולך.

ועפ"י מה שנתבאר לעיל בדא"פ בטעם שינוי השם מארם נהריים לפדן ארם, שארם נהריים הוא אזור יותר מפורט (וקטן), ופדן ארם הוא כללי יותר, יובן גם מה שלהלן בתחילת פ' ויצא כתוב (כח, י) ויצא יעקב.. וילך חרנה (ולא כתוב וילך פדנה ארם כמו שכתוב בסוף פ' תולדות (כנ"ל)) ועד"ז בדברי רבקה ליעקב (כז, מג) ועתה בני גו' וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, הזכירה חרן ולא פדנה ארם, כי חרן הוא כללי יותר גם לגבי פדן ארם, כי העיר הכללית נקראת חרן, וכמובן שמגיע קודם לחרן לפני שמגיע לפדן ארם, ולכן בכללות אמרה לו (רבקה, וכן יצחק, שילך) לחרן, וכדפירש"י וילך חרנה יצא ללכת לחרן, שהכיוון הכללי הי' לחרן. ושם עצמו לפדן ארם.

לדורון לתפלה ולמלחמה

בראשית (לב, ט) רש"י ד"ה 'והיה המחנה הנשאר לפליטה כו' - "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה כו'".

הנה סדר זה מובן, שדורון הוא הדבר הכי קל וטוב אם יצליח, וכמובן שגם זה היה בתפלה לה', כמו כל דבר שהיו עושים, אבל לא כתוב (ולא צריך שיהיה כתוב) בפירוש. והתפלה שהיתה, בפשטות, זה אם הדורון לא יצליח, והסכנה עדיין נמצאת, הנה מתפלל שה' יגן עליו ויצא מן הסכנה בלי שיצטרך להלחם, ואם בכל זאת יצטרך למלחמה, התכונן באופן כך שאם יבוא עשו אל המחנה האחת וגו'.

אבל הפסוקים שמהם מביא רש"י ראי' לשלשת הדברים האלה, הם לא מסודרים באופן הנ"ל, אלא שהמלחמה שהיא האחרונה בשלשת הדברים, הראי' היא מפסוק שכתוב ראשון (לב, ט) והיה המחנה גו', והפסוקי' של "לתפלה הם אמנם השניים (לב י-יג), והפסוקים של ל"דורון" הם בסוף (לב יד-כב).

וי"ל בדא"פ, שאף שעל פי סדר הרגיל, כך הוא, לדורון ולתפלה ולמלחמה, אבל בחומרת הדבר הנה מלחמה היא הכי חמורה, ולכן הקדים לסדר ענין זה בראשונה.

וגם לאחר שכבר חצה את העם וכו' לשנים, לא התפנה מיד לדורון, שהרי התפלה בודאי חשובה היא יותר (גם להצלחת הדורון), ורק אח"כ התפנה להכנת הדורון.