שמות כח, לב, רש"י ד"ה לא יקרע: "כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו כו'".

לכאורה קשה מאי קמ"ל, והרי כתוב מפורש "לא יקרע". וכן מה שהביא "וכן לא יזח החושן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון", הרי נאמר בהם בכל אחד לאו מפורש, ואם יש צורך לכתוב זאת למה לא כתב רש"י כן במקומם (אצל הארון והחושן). וגם למה לא כתב רש"י כן בכל שאר הלאווים*.

וי"ל בדא"פ - ובעצם נמצא ב'קיצור בשפתי חכמים' - שתיבת לא יקרע בפשש"מ ע"כ אינו ללאו, שהרי בפשטות בא בהמשך ל"פי (המעיל ב)ראשו בתוכו שפה גו' כפי תחרא גו' לא יקרע, וכדפירש"י כדי שלא יקרע, שהרי אי אפשר לצוות את הבגד "לא יקרע", אלא שהפירוש הוא (בפשש"מ) שמה שאמרנו עד עכשיו (איך לעשות פי המעיל) הוא כדי שלא יקרע, שלפי זה אין כלל משמעות שזה בא ללאו, ואדרבא בפשש"מ הוא נתינת טעם.

שעפי"ז מובן למה רש"י צריך לומר "והקורעו עובר בלאו", שאף שבפשטות ענין פי ראשו גו' הוא כדי שלא יקרע, אעפ"כ לא נשלל מתיבות אלו (לא יקרע) הלאו שבהן.

ועפ"ז גם יומתק מה שרש"י מוסיף "שזה ממנין לאוין שבתורה", שלכאורה פשיטא שאם זה (והקורעו עובר ב)לאו הרי זה ממנין לאוין שבתורה, אלא מכיון שבפשש"מ אין משמע כלל שזהו לאו, וגם הסגנון הוא לא "לא תקרע" - באופן הציווי על האדם, אלא "לא יקרע" שבעצם קאי על הבגד, לכן מוכיח ממנין הלאוין שבתורה שהוא ממש לאו.

ואף שלכאורה אינו נוגע ענין זה (שזה לאו) לפשש"מ, י"ל בדא"פ, שאם אני יודע שהקורעו עובר בלאו, הנה גם ה"לא יקרע" יקבל משמעות אחרת (בפשש"מ), והיינו שמונח על האדם להזהר שלא יקרע. וזה גם נותן יותר תוקף לענין של לא יקרע - שמובנו לאו.

ועל דרך כל הנ"ל הוא לגבי לא יזח החושן, שבפשש"מ משמע שזה נתינת טעם ל"וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד גו'", שזה כדי שלא יזח החשן, וכדפרש"י (כ"ח, כ"ז) בד"ה על שתי כתפות האפוד מלמטה - "שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו כו'".

שלכן פרש"י שזה לאו.

ועד"ז הוא בענין לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון, שיש מקום לומר שמה שהתורה אמרה לא יסורו ממנו זהו לגודל קדושת הארון, שאם לא יהיו שם הבדים יתכן שלפעמים יצטרכו לטלטלו ממקום למקום, ואם לא יהיו שם הבדים יבואו לטלטל את הארון עצמו, או שאולי יחזיקו בטבעות, ואז עלול ליפול, שלכן יש מקום לומר - ואולי באמת זאת הסיבה - שהקפידה התורה שהבדים לא יסורו ממנו, אבל אין משמעות של "לאו" בדוקא. ולכן פרש"י שגם כאן הוא לאו.

ועדיין יש לשאול ממה נפשך; אם זה נוגע לפשש"מ למה לא כתב זאת רש"י כל אחד במקומו, שבבדי הארון היה אומר ש"לא יסורו ממנו" הוא ממנין הלאוין, ועד"ז ב"לא יזח החשן", ואם אינו נוגע לפשש"מ - שלכן לא כתב שם כלום אודות ה"לאו" – הנה גם כאן אצל לא יקרע לא היה צריך לכתוב כן.

ואמנם נתבאר לעיל בדא"פ סיבת הבאת רש"י כאן (אצל לא יקרע) שזה לאו, שאז ה"לא יקרע" מקבל משמעות יותר חזקה (גם בפשש"מ), אבל עדיין, סיבה זו ישנה לכאורה גם גבי בדי ארון ואצל החשן, ואעפ"כ לא כתב רש"י כן שם.

גם צ"ע, למה רש"י הקדים הפסוק "ולא יזח החשן" ו"לא יסורו הבדים", שלפי הסדר בדי ארון כתובים בפ' תרומה, ו"לא יזח החשן" נאמר בפ' תצוה.

ודוחק לומר שמכיון ש"ולא יזח החשן" כתוב קרוב ל"לא יקרע" (ארבעה פסוקים), לכן הקדימו.

וי"ל בדא"פ, שאצל בדי הארון לא נזכר בפסוק הטעם למה לא יסורו, ואף שיש להבין הטעם, וכנ"ל, אבל אין כ"כ משמעות שהציווי לא יסורו הוא (רק) משום זה, וא"כ בפשש"מ מובן שזה לאו.

ועד"ז ב"ולא יזח החשן", אף שיש להבין שזה כדי שלא יהא הולך לפנים וחוזר לאחור כו', אבל בפסוק עצמו לא נזכר שזה טעם, ואפשר גם להבין שיש בזה איסור (לאו) - שיש קפידא שהחשן צריך להיות מחובר עם האפוד.

ומזה יובן במכ"ש ששאר לאווים שאין משמעות שהם טעם לאיזה דבר, שאין צורך לומר שזה לאו (והוא ממנין הלאווים).

משא"כ ב"לא יקרע", יותר משמע מסגנון הלשון ש"לא יקרע" הוא טעם ל"שפה יהיה לפיו סביב גו'", וכדפרש"י להדיא "כדי שלא יקרע", ושם הוא בודאי מטעם חיזוק, לכן יש יותר מקום לחשוב כאן שאין זה לאו אלא רק טעם, לכן פרש"י כאן ש"והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה", שאף שנראה שזהו רק נתינת טעם לחיזוק, אבל יש במי שקורעו לאו, שהרי זה ממנין לאוין.

ועדיין צ"ע, שאם הלאוין של לא יסורו ולא יזח מובן (יותר) שהם לאוין, שלכן לא היה צורך לפרשם במקומם, א"כ למה מביא אותם רש"י כאן אצל לא יקרע - "...וכן לא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון", דהרי מובן הוא מאליו.

וי"ל בדא"פ, שבאמת במקומם לא היה צריך לפרשם, אבל כיון שהביאם כאן אצל לא יקרע (שהיה צריך לפרש), אגב הזכיר גם את אלה.

אבל יש לפרש עוד - בדא"פ - שמה שרש"י אומר ולא יזח החשן וכן ולא יסורו ממנו אין רש"י מתכוין לחדש עתה ולומר שגם שם עובר בלאו, ששם באמת מובן זה לבד, וגם לא היה צורך לבאר זה כי אין זה נוגע לפשש"מ, וההוספה בזהירות הציווי ע"י שאומרים שעוברים בלאו, גם זה אי"צ, כיון שזה מובן מאליו, משא"כ גבי לא יקרע יש (יותר) צורך לבאר שזה לאו כנ"ל, ומה שהביא כאן את הפסוקים של בדי הארון ושל החשן הוא כדי להסתייע מהם לכאן, שכמו ששם אע"פ שניתן לומר שזה בגלל זהירות וכיו"ב, הנה אעפ"כ אומרים שזה לאו, א"כ גם אצלנו, אעפ"י שנראה שזה נתינת טעם לכך שצריך לעשות כפי תחרא שזה כדי שלא יקרע, אבל זה (גם) לאו.

וע"פ הנ"ל בדא"פ, שמה שמביא רש"י את שני הפסוקים הוא לראיה (על לא יקרע) שזה לאו, יש לבאר הסדר של הבאת הפסוקים: שבתחילה הביא הפסוק של ולא יזח החשן ששם יותר קרוב לומר שזהו כדי שלא יהא נד והולך (ואין הכוונה ללאו), ואעפ"כ קבלנו שהוא לאו, הרי זו הוכחה חזקה ל"לא יקרע", ולכן הקדים להביא פסוק זה. ואח"כ הביא מלא יסורו, ששם אין כ"כ מקום לחשוב שזה לסיבה וכו' ולא מטעם לאו, ועכ"פ אין ביאור בזה לא בתורה עצמה וגם לא ברש"י, אלא שמ"מ נתבאר שיש מקום לומר שזה בגלל סיבה כנ"ל, ואעפ"כ נמסר לנו שזה לאו וממנין הלאוין.

וא"כ הרי זו גם הוכחה ל"לא יקרע" שזה (גם) לאו, אבל בא כהוכחה שניה.