ברש"י פ' בא ה, יא בד"ה פירש"י למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענויות על מצרים. ד"ה שני, מבכור פרעה עד בכור הפשחה, פירש"י כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם. ע"כ פירש"י.

מפרשים רבים נתלבטו ברש"י שמעתיק שלא נאמר כאן אלא להלן יב, כט, והתירוצים אינם קרובים לדרכו של רש"י שמפרש פשוטו של מקרא, ובמקום שיש קושיא וכיו"ב בפשוט של מקרא, מיישב הקושיא לפי פשוטו.

ולכאורה איזה קושיא יש כאן בפשוטו של מקרא שבגללו מעתיק רש"י שלא נאמר כאן בפסוק, ומפרשו, למה לקו וכו'? ועוד בד"ה השני סותר רש"י מה שכתב בד"ה הראשון, כי בד"ה הב' כותב כל החשובים מבכור השפחה, ובכור השבי המוזכר בד"ה הא' הוא פחות מבכור השפחה כמבואר ברש"י יב, כט, ואעפ"כ לקו ג"כ.

והביאור בפשטות י"ל שלרש"י קשה המשך הכתוב, שבתחילת הפסוק כתוב ומת כל בכור בארץ מצרים היינו שכל בכור הנמצא בארץ מצרים ימות, בלי הבדל אם הוא ממצרים או מטעמים אחרים ונמצא במצרים אפילו שבוי, גם הוא ימות, ובהמשך הכתוב מפרט מבכור פרעה וגו' עד בכור השפחה, שהם מצריים שהיו משעבדים את בני ישראל, ולכן לקו, ונמצא שסיום הפסוק סותר לתחילתו.

וזה הכריח רש"י לפרש שיש כאן שני עניינים במכה זו של מכת בכורות, וב' טעמים שונים להם.

המכה על בכורי מצרים מבכור פרעה עד בכור השפחה הי' בגלל שהיו משעבדים את ישראל. והמכה על בכורים שהיו בארץ מצרים שאינם ממצרים אפי' נמצאים שם בשבי, הוא בגלל שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענויות על מצרים.

וזהו שרש"י מתחיל והעתיק כאן עד בכור השבי שבזה מפרש תחילת הפסוק של "ומת כל בכור בארץ מצרים" שכולל גם הבכורים מאומות אחרות שהם שבויים במצרים שאע"פ שלא שיעבדו את ישראל, גם הם לקו מטעם אחר כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וכו', ואח"כ מפרש מבכור פרעה וגו' שאילו לקו מפני שהיו משעבדים את ישראל.