בפ' וארא ברש"י (ו, ט) ד"ה מקוצר רוח, אחרי שפירש הכתובים לפי פשוטו של מקרא, כותב "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה", ומביא המדרש בפרטיות ובאריכות, ואח"כ כותב "ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, ומפרט אותם, ומסיים לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו והדרשה תדרש, הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות".

ולכאורה קשה, הרי רש"י כתב שלא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא. ואינו מביא מדרש אלא אם המדרש מיישב פשוטו של מקרא, אבל מדרש שאינו מיישב פשוטו אינו מביא כלל, וא"כ למה מביא המדרש כאן מאחר שאינו מיושב אחר פשוטו, ומביאו בכל פרטיו ובאריכות גדולה, וכותב שאינו מתישב אחר פשוטו מפני כמה דברים, ומפרט הדברים שלפיהם אין המדרש מתישב אחר פשוטו, והרי לפי דבריו הי' צריך להביא רק הפירוש הפשוט והמדרש שמתישב לפי פשוטו, ולהשמיט המדרש שאינו מתיישב אחר פשוטו.

גם אינו מובן סיומו "וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות", הרי בכל המקרא יש פירושים של פרד"ס, וכל פסוק ופסוק שרש"י מפרש לפי פשוטו, יש ג"כ פירושים לפי הרמז, הדרוש והסוד, ומה מחדש רש"י כאן בכתובים אלו שהדרשה תדרש, וכפטיש יפוצץ סלע, הרי כן הוא בכל התורה כולה.

ונראה לבאר הדברים כך:

בתחילת הפרשה (ו, ב) על התיבות וידבר אלוקים אל משה כותב רש"י "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה" הרי שלפי פשוטו של מקרא יש לפרש את דיבורו של הקב"ה באופן של משפט והוכחה, וכיון שכן הוא בתחילה הפרשה ובפסוק ראשון, א"כ מסתבר שגם המשך הכתובים כך הוא, אבל לפי פירש"י על וארא וגו', אין כאן המשך כלל להתחלת הפ' שדיבר אתו משפט.

ולכן הביא רש"י בספור דידן את המדרש, כי לפי המדרש יש קשר והמשך לדיבור של משפט שבתחילת הפ', ולפי זה יש לראות בפירוש המדרש ישוב המקראות גם לפי פשוטן, ולכן מביא רש"י את המדרש בפרטיות ובאריכות כי מצד נקודה זו אין המדרש מרוחק לגמרי מפשוטו, אבל מחמת שאר הדברים אין המדרש מתישב אחר המקרא, ואי אפשר לקבוע שזה פירוש לפי פשוטו.

אבל לאידך גיסא, מכיון שיש למדרש זה אחיזה לפי פשוטו בהתחלת הפרשה, מוכרח לומר שגם לפי פשוטו יש מקום לפירוש המדרש, ולכן כותב רש"י "וכפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצות", היינו שכל הניצוצות הן מסלע א' , כלומר שאין כאן הבדל גמור בין הפירושים לומר שזה פשט וזה דרוש, אלא כשני נצוצות מאותו סלע, ששניהם שייכין לפירוש בדרך הפשט, אלא שא' קרוב לפשט יותר מהשני.