בפ' ויגש מ"ד כ"ב ועזב את אביו ומת. האבן עזרא כותב שזהו מהפסוקים שאין להם הכרע (מי ימות הבן או האב). הרמב"ן חולק עליו, ומפרש שקאי על הנער שימות מפני נערות, היותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבוא בדרך ימות הנער. ע"כ. (וצ"ע, הלא כבר היו לו עשרה בנים). הספורנו מפרש שקאי על האב (שלכן כופל הפסוק, שתחלה כותב שלא יוכל הנער לעזוב את אביו, והיינו שיחלה או ימות הנער, ואח"כ מוסיף ועזב את אביו ומת ~ האב). לפי התרגום יונתן משמע שקאי על הנער. ורש"י מפרש על בנימין, ונותן טעם: "שהרי אמו בדרך מתה". והנה, אם נפרש שקאי על הנער קשה, איך מבקשים האחים מיעקב שישלח בנימין אתם והוא ענה להם וקרהו אסון, הרי גם הם ידעו מזה שיוכל למות. ועוד, הוא נותן טעם על מיתה שהדרך תגרום שהשטן מקטרג, והם טענו שהרי אמו בדרך מתה (לרש"י).

והנה, לבסוף טוען יהודא ~ "והיה כראותו כי אין הנער ומת (ומפרש רש"י) שימות אביו מצרתו". וזה מחזק דברי המפרשים שהפי' על ועזב את אביו ומת, היינו שאביו ימות רק באם נבוא חזרה בלא הנער, ולא אם רק יעזוב את אביו. היינו, שאביו לא ימות אם הנער יעזבהו, רק באם לא יבוא חזרה. ועל הקושיא הקודמת שתחלה טענו שהנער ימות אם יעזוב אביו מחמת היותו ילד וכו' ואח"כ טוען אביהם שימות מצד וקרהו אסון, הנה הרמב"ן כותב שזהו טעם אחד, מפני היותו רך ולא נסה ללכת בדרך. אך לדברי רש"י קשה שהם טענו שאמו בדרך מתה ואח"כ חוזרים טענת אביהם ~ שהשטן מקטרג בדרך. וקושיא הראשונה שאיך טענו ליעקב שישלח בנימין הלא חששו בעצמם שימות בדרך. אך באמת רש"י כבר תירץ זה בפ' מקץ שבטענת יהודא כותב רש"י (מ"ג ח') בנימין ספק לא יחי' (יתפס) ספק יחי' (לא יתפס) ואנו כלנו מתים ברעב (וצ"ל שבפעם השני' כבר באמת לא הי' להם כבר תבואה, למרות שבפעם הראשונה ציוה להם לרדת למצרים רק בצדו שלא להתראות). וכן כותב רש"י מקודם, שבאותה שעה עדיין הי' להם תבואה, ע"כ היינו רק באותה שעה).