תלמיד בישיבה
עה"פ "ואברהם הלך עמם לשלחם". (וירא יח, טז) כתב רש"י (ד"ה לשלחם) "ללוותם, כסבור אורחים הם". וה'שפתי חכמים' מפרש דברי רש"י, וז"ל: "ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים לכן קאמר כסבור שהם אורחים".
ולכאורה זה תמוה היאך היה אברהם סבור שהם אנשים אחר כל הענינים שעשו? ולכן מפרש המזרחי - "סבור היה שהם כו' נביאים שלוחי השם לו ולשרה".
אבל עכ"ז - הלשון של רש"י אינו מדויק, כמפרש בעל נחלת יעקב וז"ל: "ולא נהירא [דברי מזרחי] דהל"ל כסבור אנשים הם ומדקאמר אורחים - על כרחך שסבור שהם אנשים וכו'". ומשמע מפירושו שרש"י סבר שאנשים בעלמא היו - ולא נביאים, והדרא קושיא לדוכתא.
ואולי יש לפרש בזה, בהקדים, מה שצלה"ב בהסיפור דאברהם והמלאכים, דלכאורה ילה"ב למה סיפרה לנו התורה הביקור של המלאכים וההכנסת אורחים שעשה אברהם בשבילם?
ואע"ג שרש"י היה מפרש בתחילת הפרשה למה באו [ד"ה והנה שלשה אנשים] וז"ל: "אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם וכו'", אין זה מספיק, שהרי אינו כתוב בפירוש, בהפרשה, שאברהם היה מתרפא. וגם זה שאחד מהם בא להפוך את סדום, אין זה נוגע לההכנסת אורחים שעשה אברהם, דהרי לא מצינו שום שייכות בין הסיפור והשליחות [להפוך את סדום] של המלאך ההוא ורק הבשורה של לידת יצחק לשרה כתוב בפירוש בהפרשה. - וגם על זה עדיין ניתן להקשות, למה הבשורה היה צריכה להיות בשעת ביקור המלאכים - בשעת הכנסת אורחים?
ואולי יש לומר שעיקר הטעם שסיפר לנו התורה כל המעשה ההיא - הוא בשביל ללמדנו ההכנסת אורחים שעשה אברהם אבינו - "ויטע אשל" [ר"ת - אכילה, שתיה, לינה], וזה היה מדה עיקרית שלו - שנטע בנו [בני ישראל] כיון שאנו בניו ויורשים ממילא. וכיון שתורה היא מלשון הוראה, לכן מספר בפירוש רק הבשורה של לידת יצחק. וזהו הטעם למה הבשורה היה דוקא עכשיו, בשעת הכנסת אורחים, כי התורה רצתה להראות לנו [ואפשר גם לאברהם] שבניו יורשים גם את מדותיו - מדת החסד.
עכ"ז אין זה קשה על פירוש רש"י שמפרש הטעם שבאו המלאכים משום רפואה וכו' - כי רש"י מפרש כפשוטו למה באו ג' דוקא, ובכלל למה באו, אבל התורה מספרת רק הטעם של בשורה לגלות לנו את הענין הנ"ל.
ומעתה אולי יש לבאר רש"י [ד"ה לשלחם] כך: דהטעם למה רש"י נקט "אורחים" ולא אנשים הוא לפי שהוא רצה להדגיש שלא היה נוגע לאברהם מי היו הם, מלאכים או אנשים בעלמא, דהי' עושה גמ"ח [הכנסת אורחים] עם כאו"א, שזהו עיקר הטעם למה סיפרה לנו התורה כל פרשה זו. וזהו הטעם שכתב רש"י "כסבור שאורחים הם" - כיון שהם היו אורחים אברהם יצא ללוותם - ולא למד רש"י שטעה אברהם ובאמת לא היה צריך ללוותם, כיון שהיו מלאכים.
ולפי זה יומתק למה רש"י דוקא מפרש עכשיו הענין של הכנסת אורחים, כיון שלוי' היא עיקר בהכנסת אורחים - וכל הפעולה צריכה להיות באופן של לויה; כמבואר בלקו"ש חכ"ה [ע' 75] בנוגע להכנסת אורחים דהפעולה צריכים להיות באופן שהאורח ירגיש שהם באים מצד התענינות והרגש [אהבת ישראל] של המארח.
ורואים זה מהחיוב של "ללוותם האורחים" - דוקא לויה - כמ"ש הרמב"ם [הל' אבל פי"ד ה"א], כיון שלויה היא לא כענין של ממלא צרכיו של האורח בשעה שהוא אורח [כיון שאינו נותן לו אכילה ושתיה כו'], אלא היא רק מצד מצד גמ"ח, ולכן גם לאחרי שפסקה השייכות ביניהם, שכבר הלך לדרכו, ובמילא מרגיש האורח שעשה המארח בשבילו - היה מצד ההרגש הלב של הבעה"ב. וזהו מה שממשיך הרמב"ם: "שכר הלוי' מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו דרך החסד שנהג בה מאכיל עובדי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן".
ולפי זה יומתק הטעם דרש"י מפרש - "כסבור שאורחים הם" דוקא עכשיו, כיון שזהו התכלית והשלימות בהמצוה של הכנסת אורחים.
Download PDF