בראשית יד, כב רש"י ד"ה 'הרימותי ידי': "לשון שבועה, מרים אני את ידי לא-ל עליון וכו'", הנה מה שרש"י אומר מרים אני את ידי כו', אינו פירוש למה שאומר שזה לשון שבועה, שהרי ממשיך "לכן בי נשבעתי כו" ושם לא כתוב לשון הרימותי ידי, וכן בהמשך דברי רש"י גבי נתתי כסף השדה כו', אינו מדבר בכלל בעניין שבועה.

אלא שדברי רש"י מרים אני את ידי כו' הוא ביאור על הלשון 'הרימותי' שהוא בלשון עבר, דהרי לא מסופר לפני זה שאברהם נשבע, הנה ע"ז מבאר רש"י שאף שכתוב בלשון עבר, בכ"ז הכוונה היא שעושה זאת עתה, וזה מה שרש"י מפרש "מרים אני את ידי (עכשיו)", ועל זה מביא ראי' "וכן בי נשבעתי (שאע"פ שכתוב בלשון עבר, אבל הכוונה) נשבע אני (עכשיו)." ועד"ז בראי' שמביא להלן "וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שאומר נתתי - לשון עבר, והרי עדיין לא נתן, שהרי אומר קח ממני, אלא שהכוונה) נותן אני לך (עכשיו) כסף השדה וקחהו ממני.

ובפ' חיי שרה מוסיף רש"י ד"ה 'נתתי כסף השדה': "דונא"י בלע"ז מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר", שבפשטות בא לבאר למה אמר לשון עבר, והרי עדיין לא נתן, שע"ז מבאר מוכן הוא אצלי והלואי ונתתי לך כבר.

שמזה יש להבין שדבר שרוצים מאד לעשותו ומוכן בידו, משתמשים לפעמים בלשון עבר שמזה יש לבאר הענינים המובאים אצלנו (בפ' לך לך) ברש"י, זה גם באותו אופן, שמה שאמר אברהם הרימותי (בלשון עבר), כיון שמוכן הוא ורוצה מיד להישבע.

ועד"ז ב"בי נשבעתי" הנאמר אצל עקדת יצחק.

וכאן רש"י לא האריך בביאור לשון עבר (למה נאמר) על דבר העתיד. רק הביא דוגמאות שכך משתמשים בלשון.