ולכן י"ל בפשטות, שאכן רש"י התכוון (לא לפרש מי היה "הנער", שאז היה כותב "זה", אלא) לפרש את סיפור המעשה - שהתורה כותבת ומאריכה: "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר", ולכאורה היה אפשר לומר בקיצור "ויוגד למשה לאמר" [ע"ד פ' וישב (לח, יג): "ויוגד לתמר לאמר"]?

אלא עכצ"ל, שהתורה באה להדגיש כי זה שבא לספר למשה עשה זאת באופן של "וירץ", והיינו שהדבר היה נוגע לו מאוד. ומזה הוא שלמד רש"י (בשם "יש אומרים"), שהכוונה היא לגרשום שהיה בנו של משה, ובמילא קינא קנאת אביו כו' ומיהר לספר לו על התנבאותם של אלדד ומידד.

[וגם, עצם זה שיכול היה "לרוץ" ולדבר עם משה מיד, ולא היה צריך לבקש רשות כו' - משמע ברור שמדובר בבן משפחה קרוב של משה, ומסתבר שהוא בנו. אם כי, מזה שרש"י לא העתיק תיבות "ויגד למשה", משמע שלא זהו עיקר הענין].

ומעתה מבואר למה העתיק רש"י גם תיבת "וירץ", וכתב בלשון סיפור- "גרשום בן משה היה". וק"ל.