בפ' ויגש מז, יט ברש"י ד"ה ותן זרע, מפרש לזרוע האדמה, ואע"פ שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, (לעיל מה, ו) מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח).

ולכאורה קשה, איך ידוע המצריים שמכיוון שבא יעקב באה ברכה לרגליו, וכלה הרעב ויכולים לזרוע?

ובתוספתא דרשו זאת על המקרא (מז, כג) הא לכם זרע, מה שאמר יוסף למצריים, וזה לא קשה, כי יוסף הי' יודע זה שברכה באה לרגליו של יעקב, אבל רש"י כותב פירושו על המקרא שאמרו המצריים ליוסף, ומניין להם לדעת שכלה הרעב ויכולים לזרוע?

וי"ל הביאור בזה, שהמצריים כבר הי' ידוע שיש הבדל בין מה שנמצא ברשותם למה שנמצא ברשות יוסף, כי הרי גם הם אצרו תבואה בשבע שנות שובע, ותבואתם הרקיבה והתבואה שאצר יוסף לא הרקיבה, וא"כ כבר ידעו שחוקי הטבע אינם שולטים במה שברשות יוסף, ולכן כאן כשאמרו המצריים ליוסף קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם בתחילת מקרא זה (מז, יט) ואז עבר אדמתם לרשותו של יוסף. חשבו שכמו שלא שלטו חוקי הטבע על התבואה שאצר יוסף בשעה שכל תבואתם הרקיבה, כמו"כ בנוגע להרעב חשבו שעכשיו שאדמתם היא ברשותו של יוסף, הרי לא ישלוט הרעב על אדמתו ובמילא יכולים לזרוע, ולכן בקשו ותן זרע. אולם רש"י מפרש שבטעם האמיתי שהיו יכולים אז לזרוע הוא כפי התוספתא, שמכיוון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו, וכלה הרעב והתחילו לזרוע.

ברש"י פ' בא ה, יא בד"ה פירש"י למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענויות על מצרים. ד"ה שני, מבכור פרעה עד בכור הפשחה, פירש"י כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם. ע"כ פירש"י.

מפרשים רבים נתלבטו ברש"י שמעתיק שלא נאמר כאן אלא להלן יב, כט, והתירוצים אינם קרובים לדרכו של רש"י שמפרש פשוטו של מקרא, ובמקום שיש קושיא וכיו"ב בפשוט של מקרא, מיישב הקושיא לפי פשוטו.

ולכאורה איזה קושיא יש כאן בפשוטו של מקרא שבגללו מעתיק רש"י שלא נאמר כאן בפסוק, ומפרשו, למה לקו וכו'? ועוד בד"ה השני סותר רש"י מה שכתב בד"ה הראשון, כי בד"ה הב' כותב כל החשובים מבכור השפחה, ובכור השבי המוזכר בד"ה הא' הוא פחות מבכור השפחה כמבואר ברש"י יב, כט, ואעפ"כ לקו ג"כ.

והביאור בפשטות י"ל שלרש"י קשה המשך הכתוב, שבתחילת הפסוק כתוב ומת כל בכור בארץ מצרים היינו שכל בכור הנמצא בארץ מצרים ימות, בלי הבדל אם הוא ממצרים או מטעמים אחרים ונמצא במצרים אפילו שבוי, גם הוא ימות, ובהמשך הכתוב מפרט מבכור פרעה וגו' עד בכור השפחה, שהם מצריים שהיו משעבדים את בני ישראל, ולכן לקו, ונמצא שסיום הפסוק סותר לתחילתו.

וזה הכריח רש"י לפרש שיש כאן שני עניינים במכה זו של מכת בכורות, וב' טעמים שונים להם.

המכה על בכורי מצרים מבכור פרעה עד בכור השפחה הי' בגלל שהיו משעבדים את ישראל. והמכה על בכורים שהיו בארץ מצרים שאינם ממצרים אפי' נמצאים שם בשבי, הוא בגלל שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענויות על מצרים.

וזהו שרש"י מתחיל והעתיק כאן עד בכור השבי שבזה מפרש תחילת הפסוק של "ומת כל בכור בארץ מצרים" שכולל גם הבכורים מאומות אחרות שהם שבויים במצרים שאע"פ שלא שיעבדו את ישראל, גם הם לקו מטעם אחר כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וכו', ואח"כ מפרש מבכור פרעה וגו' שאילו לקו מפני שהיו משעבדים את ישראל.

הרב וו. ראזענבלום

בגליון [אלף-ח] שאל הרב ג.י.ד. שבפרשת חיי שרה כתיב (כד, לה): "וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים".

והנה המלה "עבדים" חסר. ומדוע אין רש"י מסביר מהו החסירות שיש כאן. וכמו שמסביר בהרבה מקומות. ע"כ.

וראיתי בחומש אוצר הראשונים שמביא פירוש רש"י על פסוק זה בשם ר' שלמה אסתרוק[1] וז"ל: "כתב רש"י ז"ל חסר יו"ד שלא היה עבד אלא הוא, הורה בזה מעלת אברהם ששיחרור כל עבדיו וגיירם וראה זה להרחיקם מן הגזל כאמרם ז"ל מרבה עבדים מרבה גזל וראה זה כשר ולקחו לעצמו והשליטו על כל אשר לו", עכ"ל.

גם מביא שם בחומש הנ"ל בשם תוס' השלם[2], וז"ל: "חסר כתיב, כי כל עבד ושפחה שאין בהם יראת חטא מגרש מביתו", עכ"ל.

והחזקוני כתב וז"ל: "חסר לומר שלא היו לאברהם עבדים אלא הוא, והרי הוא לא כעבדים הרבה", עכ"ל.