בפ' מקץ מ"א פסוק י"ט ד"ה ורקות בשר כותב רש"י "כל לשון רקות שבמקרא חסרי בשר" ע"כ.

בהשקפה ראשונה, מפרשים רקות בשר מל' ריקות. וכן מפרש הבית יהודא, וזה טעות, כי רק אין זה חסר בשר.

הש"ח מפרש, כי כל אכין ורקין מעוטין. ולפי זה, רקות מל' רק ~ בל"א נאר. וגם זה קשה להלום בדברי רש"י, מלבד שאין זה חסרון בשר (גם אם נפרש שבשר, לאו דוקא בשר).

וכד דייקינן, הנה במלת רקות פה ה'ק' מודגשת, משא"כ אצל רק וריק שהק' רפוא.

ומצאתי בס' דעת יישכר על רש"י, וז"ל: "פי', דהמלה הזאת לא נמצאת רק על חסרון בשר (המזרחי). לא נמצא במקרא רק עוד אחד כמהו, והוא בפלח הרמון רקתך (שיר ד') הוא המקום שאצל העינים ששם חסר בשר. והש"ח אמר דכל רק מעוט הוא, והכא ממעט בשר. נראה לעין כל שאין משמע כן מלשון רש"י, דרש"י לא אמר "כל רק שבמקרא" רק אמר "כל רקות". ועוד, דכל לשון של רש"י דחוק הוא לפי פירושו. ע"כ.

בפ' ויגש מ"ד כ"ב ועזב את אביו ומת. האבן עזרא כותב שזהו מהפסוקים שאין להם הכרע (מי ימות הבן או האב). הרמב"ן חולק עליו, ומפרש שקאי על הנער שימות מפני נערות, היותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבוא בדרך ימות הנער. ע"כ. (וצ"ע, הלא כבר היו לו עשרה בנים). הספורנו מפרש שקאי על האב (שלכן כופל הפסוק, שתחלה כותב שלא יוכל הנער לעזוב את אביו, והיינו שיחלה או ימות הנער, ואח"כ מוסיף ועזב את אביו ומת ~ האב). לפי התרגום יונתן משמע שקאי על הנער. ורש"י מפרש על בנימין, ונותן טעם: "שהרי אמו בדרך מתה". והנה, אם נפרש שקאי על הנער קשה, איך מבקשים האחים מיעקב שישלח בנימין אתם והוא ענה להם וקרהו אסון, הרי גם הם ידעו מזה שיוכל למות. ועוד, הוא נותן טעם על מיתה שהדרך תגרום שהשטן מקטרג, והם טענו שהרי אמו בדרך מתה (לרש"י).

והנה, לבסוף טוען יהודא ~ "והיה כראותו כי אין הנער ומת (ומפרש רש"י) שימות אביו מצרתו". וזה מחזק דברי המפרשים שהפי' על ועזב את אביו ומת, היינו שאביו ימות רק באם נבוא חזרה בלא הנער, ולא אם רק יעזוב את אביו. היינו, שאביו לא ימות אם הנער יעזבהו, רק באם לא יבוא חזרה. ועל הקושיא הקודמת שתחלה טענו שהנער ימות אם יעזוב אביו מחמת היותו ילד וכו' ואח"כ טוען אביהם שימות מצד וקרהו אסון, הנה הרמב"ן כותב שזהו טעם אחד, מפני היותו רך ולא נסה ללכת בדרך. אך לדברי רש"י קשה שהם טענו שאמו בדרך מתה ואח"כ חוזרים טענת אביהם ~ שהשטן מקטרג בדרך. וקושיא הראשונה שאיך טענו ליעקב שישלח בנימין הלא חששו בעצמם שימות בדרך. אך באמת רש"י כבר תירץ זה בפ' מקץ שבטענת יהודא כותב רש"י (מ"ג ח') בנימין ספק לא יחי' (יתפס) ספק יחי' (לא יתפס) ואנו כלנו מתים ברעב (וצ"ל שבפעם השני' כבר באמת לא הי' להם כבר תבואה, למרות שבפעם הראשונה ציוה להם לרדת למצרים רק בצדו שלא להתראות). וכן כותב רש"י מקודם, שבאותה שעה עדיין הי' להם תבואה, ע"כ היינו רק באותה שעה).

הנה הרמב"ם סוף הל' מלכים כ' שלכן נתחייבו כל אנשי שכם מיתה מפני שמצד מצות דינין היו מחוייבין לעשות דין בשכם, ומדלא עשו נתחייבו מיתה כשאר ז"מ.

והרמב"ן בפר' וישלח (לד' יג) הק' עליו כמה קושיות ובהמשך דבריו "ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי ע"ז ומגלי עריות ועושים כל תועבות ה' היו? כו' אלא שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהם הדין".

ואפ"ל דהרמב"ם נתכוון באמת לבאר לא רק החטא שלהם, אלא הטעם שהוכרחו יעקב ובניו לעשות בהם דין, דהנה עי' ברמב"ם פ"ג ה"י מהל' מלכים שכ' דרשות ביד המלך להרוג רוצח גם בע"א, ועד"ז כ' לענין גוה"ד בהל' רוצח. ועי' באו"ש להל' מלכים שם שכ' "והנראה לי דרבינו סובר דהואיל דבן נח נהרג ע"פ ע"א לכן גם גוה"ד אם הרג לרוצח בע"א אין נהרג עליו וכן מלך ישראל יש לו רשות להורגו, דדוקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורניים שמצוה עליהם לדון צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגוה"ד ומלך ישראל דרשות ניתן להם והוא לתיקון המדינה דינם כמו שניתנה התורה הנימוסית לב"נ, וזה ענין מושכל" עכ"ל.

היוצא מזה דהיסוד הדין שגוה"ד יכול להרוג את הרוצח שהרג קרובו הוא מצד תיקון העולם, בדוגמת היסוד של כל ז"מ ב"נ, שיסודם הוא הענין ד"לשבת יצרה" ותיקון העולם, כמבואר בכ"מ (ועי' לקו"ש ח"ה לפר' וישלח, ובכ"מ).

ועפ"ז אפ"ל דאף דבכלל אמרינן דאין החיוב על כ"א לדון בכל ב"נ שעבר על א' ממצוותיו, כ"א זהו חיוב כללי על הדיינים או הב"ד וכיו"ב, מ"מ כשיש גוה"ד אז מחוייב הגוה"ד לדונו, דהרי יסוד דין גוה"ד הוא מצד תיקון העולם שזהו היסוד של כל הז"מ, וכנ"ל. ועפ"ז אפ"ל עוד דכמו שיש ענין גוה"ד ברציחה, כמו"כ מצד תיקון העולם, ישנה הענין דגוה"ד (בנוגע להנ"ל) גם בגואל של שאר עבירות (ולהעיר ממקרא מלא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'), וזה ענין מושכל.

במדרש שכששמע יעקב שמת יוסף נצטער על שנשא שתי אחיות. ואולי י"ל בהקדם דהנה לכ' צ"ע על יוסף שהלך להאחים דהרי הי' מקום סכנה כמ"ש ברש"י עה"פ נלכה דותינה, וא"כ אף שהי' עליו מצות כיבוד אב, מ"מ הרי אין זה מהמצוות דיהרג ואל יעבור, וכל מי שנ' בו יעבור ואל יהרג וכו'.

אך י"ל בזה ע"פ החקירה הידוע במנ"ח ועוד אי ב"נ מחוייבים למסו"נ על כל המצוות. ד"וחי בהם" נ' בישראל ולא בב"נ. (ואף דכבוד אב לא הי' מז' מצוות דידהו, הנה אפ"ל בתרתי, חדא דיש סברא במפרשים דגם ב"נ היו מחוייבים במצוות כאלו, ועי' לקו"ש ח"ה פר' וישלח וש"נ. וגם י"ל דלחומרא הי' להם דין ב"נ, והענין ד"וחי בהם" הוי קולא בהמצוות ולא חומרא). וא"כ, י"ל דיוסף לשיטתו ע"פ הידוע במפרשים שמחלוקת יוסף והאחין הי' שיוסף הי' סובר שהי' להם דין ב"נ ולכן אמר לה"ר על וכו', וא"כ הי' סובר גם בנידו"ד דאין לו ההיתר דפקו"נ.

והנה כשסיפרו ליעקב שיוסף נהרג י"ל דהי' קשה לו ע"ד מה שהי' קשה לר' יעקב בחולין דר' יעקב מעשה חזא, דכיון שהלך במצות כיבוד אב, א"כ איך אפשר שנהרג והיכן אריכות ימיו כו', ויש לבאר זה כי יעקב אבינו הי' סובר דשכר מצות בהאי עלמא איכא, כדמשמע במאי דקאמר ביקש יעקב לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, ומה דיעקב לא נחית לסברא זו משמע דנקט דשכר מצוה הוי גם בהאי עלמא, וא"כ קשה איך נהרג יוסף. והסיק מזה דבודאי הלך במקום סכנה וע"ד המבואר בגמ' בענין שלוחי מצוה אינן ניזוקין דבמקום דשכיח היזיקא שאני, אלא שזהו דוקא לדידן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הנה בנוגע להענין דשלוחי מצוה אינן ניזוקין יש חילוק בין שכיח היזיקא ללא שכיח, אבל בנוגע לשכר מצוה בהאי עלמא אין חילוק אי שכיח היזיקא, ורק דצריך לומר דמכיון שהלך במקום דשכיח היזיקא לא הי' זה מצוה. אך כנ"ל זהו דוקא אי נימא דהי' לו דין בנ"י, דמצד הדין "וחי בהם" אין מצוה במקום סכנה, משא"כ בב"נ הוי מצוה גם במקום סכנה, וכנ"ל, וא"כ ממה שנהרג יוסף הוי הוכחה דיש להם דין בנ"י לגמרי.

והנה מבואר בענין מה דנשא יעקב שתי אחיות דסבר דאין דין בנ"י לגמרי וכמבואר בזה בכמה אופנים, וכמבואר בלקו"ש דסבר דאין החומרא דבנ"י, דהוי רק בגדר חומרא, דוחה חיוב גמור לקיים דבורו, אמנם לאחר שסבר שנהרג יוסף, וא"כ יש ראי' שיש להם דין בנ"י לגמרי, גם לענין לדחות חיוב אחר, א"כ שפיר נצטער על שנשא שתי אחיות.