עה"פ בפר' יתרו (יח, ב) ויקח יתרו גו' את צפורה אשת משה אחר שלוחיה, פרש"י בד"ה אחר שלוחיה "כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו' ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלקים, א"ל מי הם הללו, א"ל זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני, א"ל להיכן אתה מוליכן, א"ל למצרים, א"ל על הראשונים אנו מצטערין ואתה בא להוסיף עליהם, אמר לה לכי אל בית אביך וכו'" עכ"ל.

ולכ' צ"ב מאי קסבר משה מעיקרא? ולכ' התי' בזה פשוט, דמכיון שהיו הולכים לגאול את בנ"י ממצרים, א"כ מה שייך שוב שיצטערו עליהם. אמנם עפ"ז צ"ב לאידך גיסא, א"כ מה היתה טענתו של אהרן, והרי גם אהרן בודאי האמין בתכיפתו של הגאולה, ומה שייך שיצטערו עליהם?

[והנה בעבודה הי' אפ"ל בזה, דזהו שהרי משה הי' בתכלית הביטול "ונחנו מה", וכמו שמעיד הפסוק "והאיש משה ענו מאד", וזהו מהתכונות של "א ביטולדיגער איד" שאף כשהולך לעשות איזה ענין, וטעמו ונימוקו עמו, מ"מ אם אחר מעיר לו שאין לעשות כן, הנה מיד הוא נשמע אליו כאילו היתה החלטתו הראשונה בטעות. ועד"ז אפ"ל בנדו"ד, שמיד כשנפגש משה עם אהרן, טרם היתה לו ההזדמנות למסור לו פרטי הדבורים שדיבר אתו הקב"ה על הגאולה, מיד א"ל אהרן "על הראשונים אנו מצטערין כו'", וע"כ במקום להבהיר לו שבאמת הצדק אתו, נשמע לו משה מיד (ועי' בסיפורי חסידים להרש"י זוין פר' יתרו עה"פ כבד את אביך, סיפור 189, ושם הוא מצד המצוה דכבוד או"א, אמנם הרי גם כאן ה"ז ג"כ אחיו הגדול שנלמד מ"ואת אמך").]

ולכ' אפ"ל דקמיפלגי בפלוגתת האמוראים בפסחים (סד, ב) אי סומכין על הנס או לא, וכמובן דאי"ז מצד ספק ח"ו, אלא אם מותר להאדם להתנהג באופן כזו לסמוך ע"ז. וכתבו האחרונים דמצינו דאביי לשיטתו בזה בקידושין (כט, ב) דאמר להו לרבנן לא ליתן אושפיזא לר' אחא בר יעקב (משום דהוה ההוא מזיק בי' רבנן דאביי דכי הוו עיילין בתרי אפי' ביממא הוו מיתזקי). וכשלן בביהמ"ד אידמי לי' כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישא. למחר א"ל ר' אחא לאביי (או לרבנן) אי לא איתרחיש ניסא סכינתין, ע"כ דברי הגמ'. ומבואר דאביי הוה סב"ל דסומכין על הנס.

ונראה באמת דבזה פליג ראב"י שם, דלפי משמעות הגמ' הי' לו תרעומות עליהן מצד מה דאי לאו דאיתרחיש ניסא סכינתין, וזה צ"ע מב' טעמים א) בודאי כמו שהי' ודאי לאביי שלא הי' ר"א ב"י ניזק, הנה בודאי ידע גם הוא כח תפילותיו, וא"כ מה הי' הטענה (וע"ד תניא פ"א "ואיך הי' יכול לטעות בעצמו כו'")? וביותר צ"ע, וכי לא הי' מוכן להסתכן לטובת רבנן דהוו מיתזקי אפי' בתרי וביממא, ולהעמיד עצמו בסכנה לטובת הרבים? ועי' במהרש"א בחידושי אגדות שכ' דהטענה הי' מה דמנכין לו מזכיותיו, אמנם א"כ תגדל התמיה לכ', וכי עבור ניכוי זכיותיו הי' מונע טוב מרבנן?

ולכן י"ל דראב"י ר"ל דאף דבאמת הי' ברור להם שהוא ינצל, מ"מ לגביהם ה"ז איסור משום דאין סומכין על הנס. וזהו הכוונה אי לאו וכו' סכינתין, כלומר ולכן אף כשנתרחש נס הוי בגדר סומכין על הנס. ועפ"ז מובן ג"כ שלא הי' זה תרעומת על העובדא שעשו ובגדר צועקין על העבר אלא רצה להודיעם הדין דאין סומכין על הנס. ועפ"ז א"ש מאי דאיתא בגמ' "למחר אמר להו" ולא אמר לי' (לאביי, אף דאפ"ל דא"ל לכולם שלא נתנו לו אכסניא, אך זה דוחק קצת דהרי זה הי' בפקודת אביי), והיינו דאמר לכולם כדי ללמד אותם הדין.

[והנה לפ"ז לכ' יש להעיר דמצינו הנהגה הפכית אצל משה, כמובא בפרש"י על שמות (ד' כד) שאמר אמול ואצא לדרך סכנה היא לילד, ולא סמך על נס. אבל יש לחלק בפשטות בין נס שנאמר לו בפי' ע"י הקב"ה לאו"א.]

והנה בטעמא דהא דאין סומכין על הנס, אף כשברור לו שיתרחיש לו ניסא, אפ"ל שזהו ע"ד המבואר בגמ' (שבת נג, ב) גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.

ועפ"ז אפ"ל ביאור חילוק משה ואהרן באו"א, דאפ"ל דתרווייהו סב"ל דאין לגרום ניסא ושינוי הטבע למיגנא, אלא שכאן הפלוגתא אי העיקר הכמות או האיכות (ראה בלקח טוב כלל ט"ו, ובלקו"ש חי"א פר' בשלח וש"נ וחכ"ד לאלול ובכ"מ), דהנה מצד איכות הנס אפ"ל דאף עי"ז שהי' מביא אשתו וילדיו למצרים לא הי' מיתוסף באיכות הנס, דהרי הנס הי' גאולת בנ"י ועם ישראל ממצרים, ואין חילוק באיכות הנס כמה הם המספר שיוצאים על ידה (ובסגנון אחר: ע"י אותם הנסים שנעשו לפועל במצרים היו יכולים לצאת גם אשתו וילדיו של משה אם הי' צורך בכך), מיהו לענין הכמות, הרי אם מספר האנשים שבאר"מ היא גדולה יותר, הרי גם הנס היא בכמות גדולה יותר.

אלא דיל"ע אם כן הוא, דלענין איכות הנס הי' זה רק נס אחת כללי (אף דכן משמע מסברא, כנ"ל), דהנה בגאולה העתידה מצינו "ואתם תלוקטו לאחד אחד בנ"י" דמשמע דהוי גאולה פרטית לכאו"א ולא רק גאולה כללית להכלל, ועפ"ז צ"ע בנוגע ליצי"מ איך הי'?

ולכ' יש קצת ראי' מהא דהוצרכו כ"א בפנ"ע לזכות בכדי להגאל כמובא ברש"י (בא יב, ו) בפי' הפסוק ואומר לך בדמיך חיי, דקאי על דם מילה ופסח, שהיו צריכים זכות בכדי להגאל, וכמבואר במפרשים להגש"פ, ומשמע מזה שהי' זה ענין לכ"א בפנ"ע, שלכן הי' צ"ל זכות המצוה לכ"א בפנ"ע, ולא רק זכות כללי להאומה (ועי' לקו"ש חט"ז ע' 114 ועוד).

והנה לכ' יש לדון גם בנוגע להכמות, דבמ"ש דבענין הכמות בהוספת מספר אנשים הוי הוספה בכמות הנס, לכ' זה תלוי, דהרי לכ' אפ"ל דנחשבו כולם לענין יצי"מ כמציאות אחת דבנ"י וע"כ אין חילוק בזה במספר האנשים. והנה בפרטיות לא הי' שייך הענין דאחדות אמיתית עד למ"ת וכמבואר במאמר"ל ובשיחות קדש עה"פ ויחן שם ישראל נגד ההר גו', אולם בכללות הרי חלה שינוי בזה בשעת יצי"מ גופא, דהרי ע"י יצי"מ הי' הלידה של עם ישראל ואז נהיו לעם שהוא מציאות אחת, אבל כל עוד שלא נגאלו היו נפרדים כ"א בפנ"ע. ועפ"ז אפ"ל דתלוי אם דנים מצד מצבם כמו שהי' קודם שנגאלו, או שדנו מצד מצבם ע"י הגאולה וע"ד הא דב"ק (סופ"ב) בתר מעירא אזלינן או בתר לבסוף.

וראיתי בספר שעשועי רעיונים (להרב ברוך לאזנאווסקי תלמיד החלק"י והאבנ"ז) שהאריך לבאר דמצינו כמה פלוגתות דר"י ור"ל לשיטתם לדוגמא יומא (עד, ב) דפליגי אי ח"ש אסור מה"ת דחל"א או לא, ובחולין (קג) אי החיוב באיסורין הוא על הנאת גרונו או על הנאת מעיו, ובקידושין (י, א) אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, ועוד, ומבאר בארוכה דכל המקומות פליגי בסברא אחת והוא "אם מעשה שיש לה המשך איזה זמן, אם מיד בשעת התחלת המעשה חל שם מעשה על ההתחלה, או דאינו חל שם מעשה על עשייתו רק בעת גמר העשייה" וכו'.

וכעי"ז אפ"ל בעננינו, דאם דנים מצד מצבם של בנ"י בשעת התחלת הנס, אז מ"מ הרי זה הוספה בהנס שאז הי' כ"א בפנ"ע, ושייך בזה אין סומכין על הנס, משא"כ אם דנים מצד מצבם לאחרי שיצאו, אז ה"ה מציאות אחת, ואין שייך בזה לומר שמוסיפין על הנס [ולהעיר שבלקו"ש (ח"א ע' 125) לענין אשו משום חציו מבואר שלענין הקב"ה דנים על סוף המעשה, וע"ע באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"א ע' קל"ג, ואכ"מ, ובי"כ יש לחלק מנדו"ד דכבר הותחלה פעולת הנס].

ובאמת יש להעיר בסברא זו שאפ"ל שקודם הגאולה נחשבו ליחידים ולאחריה למציאות אחת, ממה דמצינו חידוש מיוחד בענין זה בהל' קרבן פסח, דלכמה ענינים יש לה הגדר דקרבן צבור, אבל זהו רק דאתי בכנופיא ובאמת זהו קרבן יחיד שכל יחיד מביא בפנ"ע, ואפ"ל דזהו בהתאם לב' הענינים הנ"ל ביצי"מ (ועי' בזה בלקו"ש חי"ז ע' 436 וש"נ).

ומחוורתא דנראה לבאר הטענה דאהרן באו"א, דאף דסומכין על הנס וכו', מ"מ במשך הזמן שיעבור עד שיהי' הנס הרי זה צער, וגם לזה אינו כדאי. וזהו מה שאמר לו והרי גם הראשונים עתידים להגאל תומ"י ממ"ש, ואעפ"כ "על הראשונים אנו מצטערין", משום שאפי' רגע אחד בגלות היא צער הכי גדול, וא"כ למה אתה בא להוסיף עליהם [ואואפ"ל (ע"ד הצחות) שגם בזה הי' לשיטתו שאצל אהרן הי' נתינת מקום בדעתו שתהליך הגאולה יקח משך זמן, משא"כ אצל משה, שבזה יבואר בפשטות מה שאצל משה נתעורר התמיהה ד"למה הרעותה" משא"כ אצל אהרן (ואואפ"ל דזה הי' קשור עם החילוק בענינם שמשה הי' מלמעלה למטה שושד"מ משא"כ אהרן הי' מלמטה למעלה וכו')].

עה"פ וישמע יתרו וגו' (שמות י"ח, א) פרש"י: "וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק . . את כל אשר עשה להם בירידת המן ובבאר ובעמלק". לקמן (י"ח, ח-ט) פרש"י: "את כל התלאה של הים ושל עמלק . . על כל הטובה טובת המן והבאר והתורה כו' ע"כ.

מפרשי רש"י האריכו לבאר נימוק רש"י בפירושו, למה השמיט קרי"ס בדיבורו השני, והוסיף 'והתורה' בדיבורו הרביעי, ולמה חילק ים ועמלק ל'תלאה' והשאר ל'טובה', עיין ברא"ם, דברי דוד ועוד בארוכה.

והחלק הנוגע לעניננו, מ"ש ברא"ם הטעם דלא כתב רש"י קרי"ס בדיבורו השני

הוא "משום דגבי 'את כל אשר עשה' לא מצי לפרושי קרי"ס משום דלמשה ולישראל כתב, והקריעה לא היתה בעבורם, שהרי בעמידת הענן בין מצרים בין ישראל כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם ואם כן לא היתה הקריעה רק להטביעם להתכבד ה' על ידם, כדכתיב 'ואכבדה בפרעה ובכל חילו', ולא להצלת ישראל".

ולכאו' יש להקשות על הרא"ם, דהלא אפילו לאחר שעלו מן הים היה (באפשרות) שיאמרו שכשם שאנו עולים מצד זה, כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו (עיין רש"י לעיל יד, ל), וא"כ לא היו בטוחים כ"כ רק בעמוד הענן המחלק.

ובסוף דבריו הקשה הרא"ם: "מ"ש מלחמת עמלק מקריעת ים סוף שמלחמת עמלק כלל אותה בכלל 'את כל אשר עשה', וקריעת ים סוף לא כלל אותה בכלל 'את כל אשר עשה'. אי משום דלמשה ולישראל כתיב, וקרי"ס לא היתה למשה ולישראל, חלישותו של עמלק נמי לא היתה אלא לעמלק, ואי משום הצלתם של ישראל, שהיתה ע"י חלישותו של עמלק, הא לא שייך בה עשייה דהצלה אינו אלא העדר, ובההעדר לא תפול בו עשייה, וצ"ע".

ובדברי דוד אי', שהיה שני מיני נסים שעשה הקב"ה, ובלשונו: "חלוקה הא' היה מה שעשה הקב"ה חידושים מה שאינן צריכים לטובתן של ישראל, דהוה סגי בלאו הכי. אלא שרצה הקב"ה להראות חידוש בכח ידו ברוך הוא דהיינו קריעת ים סוף שהיה אפשר לסגי בלאו הכי, דהיינו ישראל יכולים לילך ממצרים דרך היבשה, וכדרך כל העוברים ממצרים לארץ ישראל. וכן מלחמת עמלק שהיה סגי לישראל בלי מלחמת עמלק. אלא ע"כ מטעם הנזכר, וא"כ זה לא נכלל ב'כל אשר עשה', שהרי לא עשה לישראל טובה בזה. והחילוק השני היה מה שהיה טוב לישראל ולא סגי בלאו הכי. והיינו ירידת המן והבאר. והזכיר ג"כ עמלק לפי שהיה בענין עמלק שני צדדים, האחד המלחמה שבא עליהם שהוא הראות חידוש כח כמו שהזכרנו. וצד השני שהציל אותם ממנו ע"י נס. וע"כ זכר רש"י תחילה מלחמת עמלק לא זכר רק סתם עמלק, דכאן לא נתכוין רק להצלה מעמלק שזה נכלל בחלק הטובה".

ולכאו' יש להקשות על ה'דברי דוד', דהלא בד"ה 'את כל התלאה' פרש"י עמלק סתם ג"כ, והאם יאמר התם שההצלה מיד עמלק נק' תלאה, מלשון ונלאו מצרים - ובפרט לתרגום אונקלוס, ית כל עקתא?!

ולכאו' י"ל, דמ"ש בד"ד שקרי"ס הוא להראות חידוש בכח ידו, ובלשון הרא"ם 'לא היתה הקריעה רק להטביעם ולהתכבד ה' על ידם כדכתיב ואכבדה בפרעה', הכונה כמו שפי' רש"י שם "כשהקב"ה מתנקם מרשעים שמו מתגדל ומתכבד". והנקמה כאן הוא מ'הבה נתחכמה לו', וכמו שפי' רש"י לעיל (א, י) והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא אבל הוא מביא על אומה אחת. אבל הצלת ישראל היה יכולה להיות כמ"ש הד"ד. ולכן מובן למה לא הביא קרי"ס בדיבורו השני.

אבל הנראה לפענ"ד למה הביא עמלק בדיבור השני והשלישי ג"כ, הוא ע"ד מ"ש רש"י לעיל (ז, ח), ש'ויבא עמלק' הוא דלא כמ"ש בד"ד שהיה להראות חידוש כח, כ"א לענוש את ישראל. ולכן סר קושיית הרא"ם שעל ההעדר לא שייך עשיי', ואם משום חלישותו של עמלק זה היתה לעמלק ו'למשה ולישראל כתיב' - משום דלרש"י 'את כל אשר עשה' מוסב על המלחמה, שאכן היתה לישראל. ובזה שייך ל' עשי', כהמשל המובא שם, שהקב"ה גרם שילחם עמלק עם ישראל. ולכן מובן למה נכלל ב'את כל התלאה'. והא דלא כתב תי' 'מלחמת' בדיבורו השני, הוא משום דלא נוגע כ"כ המלחמה הנעשית ביניהם כ"א 'הנשיכה' לישראל (וכמ"ש בסוף פ' תצא בד"ה אשר קרך, שהעונש של עמלק לא בא משום המלחמה שעשו עם ישראל, כ"א כמשל האמבטי רותחת כו' הקרה אותה בפני אחרים, שלא על העובדה של עצם המלחמה נענשו, כ"א משום הפועל יוצא ממנו משו"ז).

וכמו שפרש"י לעיל כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, כמו"כ בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ויקרא ט, ג) ופרש"י בקרובי בבחירי [ע"ד עם הנבחר] ועל פני כל העם אכבד כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס וכו'.