בפירש"י פרשת בלק ד"ה וידע דעת עליון (כד, טז): לכוין השעה שכועס בה, עכ"ל.

צריך עיון קצת, שהרי פסוק זה בא בהמשך למה שכתב קודם לכן (שם, יד) ...אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, ופירש"י שם "ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים".

ואם כן מה נוגע כאן, ולמה אמר בלעם קודם נבואות אלו, שהוא יודע "לכוין השעה שכועס בה".

והרי לא קילל את האומות עכשיו אלא אמר דברי עתידות מה שבני ישרא' ירע להם באחרית המים.

ולכאורה הי' מתאים לפרש בפשטות שבלעם אמר שיודע דעת עליון דהיינו שיודע העתידות כמו שהקב"ה יודע.

ואם הי' רש"י מפרש באופן זה, אולי הי' מתורץ שאלה אחרת.

שהרי בכמה פסוקים קודם פסוק זה (כד, ד) נאמר פסוק דומה ממש לפסוק שלנו, רק בהשמטת תיבות "וידע דעת עליון".

ולכאורה אם הפירוש של ויודע דעת עליון הוא "לכוין השעה שכועס בה", למה לא אמר בלעם שם שיודע דעת עליון.

ובפרט, שכידוע מפירש"י, יה' בלעם בעל גאווה, למה לא התגאה שם שהוא יודע דעת עליון, לכוין השעה.

והגם שיכולים לתרץ שבלעם אמר זה לאחר שכתוב שם (כד, ב) "...ותהי עליו רוח אלקים" ופירש רש"י שם "עלה בלבו שלא יקללם".

אעפ"כ הי' מובן הפירוש של "ויודע דעת עליון", דהיינו שהוא באמת יודע לכוין השעה שכועס בה הקב"ה, אבל הקב"ה לא כעס.

וכמו שפירש"י בד"ה לא זעם ה' (כג, ח): "אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה והוא לא כעס כל הימים האלו".

משא"כ אם נפרש שיודע דעת עליון הפירוש הוא שיודע עתידות כנ"ל, מובן בפשטות למה לא אמר בלעם שם ענין זה משום ששם לא הי' מדובר בנוגע לעתידות.

אבל אולי אפשר לתרץ שרש"י מוכרח לפרש כמו שפירש ולא על ענין העתידות, שהרי זה יודעים ממה שנאמר אחר כך בפסוק זה "מחזה... יחזה וגו'.

בקובץ הערות וביאורים האחרון הבאתי פירש"י בפרשת בהעלותך ד"ה והעבירו תער (ח, ז): מצאתי בדברי רבי משה הדרשן לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרוי' זבח מתים והצורע קרוי מת הזקיקם תגלת כמצורעים, עכ"ל.

ופירש"י ד"ה כמת (שם יב, יב) שהמצורע חשוב כמת מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה, עכ"ל.

ושאלתי שם, למה צריך רש"י לפרש בד"ה השני "מה מת מטמא וכו'", שלכאורה גם בלא טעם זה חשוב כמת שהרי מחוץ למחנה מושבו ומובדל מאנשים וחייו אינם חיים וכו'.

וכמו שפירש"י בפרשת ויצא ד"ה מתה אנכי (ל, א): מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת, עכ"ל.

וכן בפירש"י בפרשת שמות ד"ה כי מתו כל האנשים (ד, יט) מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת, עכ"ל.

שהפירוש הפשוט בשני פירושי רש"י אלו הוא שאי חייהם (של מי שאין לו בנים, והעני) חיים, ואין צריכים טעם נוסף.

והנה לאחרונה ראיתי שהפירוש באר מים חיים על פירש"י עמד על זה, וז"ל:

אע"ג דבכמה מקומות אמר מצורע הרי הוא כמת ולא פירש שם רש"י כלום לפי שהוא כפשוטו, שאין רפואה למכתו והרי הוא כמת מעיקרו הכי גבי מרים שאני, אע"פ שיודעים היו שיהי' מהרה רפואה לצדקת הזאת, ולא נדמית למת [אלא] שמטמא באוהל בתוך אותן הימים כמת זה, עכ"ל הבאר מים חיים.

וצריך עיון קצת בדבריו:

א) מהו הפירוש בדבריו "שאין רפואה למכתו" הרי יש רפואה למכתו, וכמו שפירש"י בד"ה אשר בצאתי מרחם אמו "...ומי מטהרה". וכמו שכתוב בתחלת פרשת מצורע "...והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע".

ב) ומה שאמר "לפי שיודעים היו שיהי' מהרה רפואה לצדקת הזאת", מנין יודע זה.

שלכאורה מפירש"י ד"ה אשר בצאתו מרחם אמו "...מי מסגירה ומי מטהרה", אינו משמע כן, אלא שסבר אהרן שהיא מצורע ככל מצורעים.

ג) ומה שאמר "(ולא נדמית למת [אלא] שמטמא באוהל) בתוך אותן הימים כמת זה", לא הבנתי, למה אין יכולים לומר על דרך זה שנדמית כמת מפני שבאותן הימים היא נבדלת לעצמה ואין חייה חיים לכן נקראת כמת.

ד) מלשון הגמרא בנדרים (סד:): ותנא ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שיאן לו בנים וכו', עכ"ל. ומביא הגמרא שם ראי' למצורע מפסוק זה, נראה מצורעים. ושהטעם הוא מפני שאין חייהם חיים.

בגליון ג' תמוז ש"פ קרח התחלתי לדון בשאלותיו של הרב וו. רוזנבלום בגליון פסח שני ש"פ אמור בנוגע שני הפסוקים גבי קרבן פסח של גר המתגייר שנראים שווים בתוכנם ע"פ פירש"י בהם.

בפ' בא (יב, מח) ד"ה ועשה פסח. ובפ' בהעלותך (ט, יד) ד"ה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח.

ואין רש"י מעיר על הכפילות כפי שדרכו להעיר בהרבה מקומות.

וגם נמצא בהם שינויים בולטים בהד"ה ובסגנון פירושו מאחד לשני.

לא הספקתי שם ליכנס אל "תוך" הערתו והסתפקתי בהערה קטנה על שאלת הכפילות שבשני פירושי רש"י הנ"ל שיש ליישבו ע"פ פירש"י פ' בהעלותך שם - סמוך לתחלת הפרק - ש"חזר והזהירם בשעת מעשה".

ואשתדל כאן לדון במה שיש לבאר בנוגע לשאלות הרב וו. ר. על כמה שינויים שמוצאים בין שני פירושי רש"י הנ"ל באופן שיהי' דברי רש"י מיוסדים ע"פ פשוטם של כתובים.

(ואחרי שיובנו השינויים, בדרך ממילא, יפול הצורך לביאורי הנ"ל בגליון ג' תמוז על העדר פירש"י בנוגע להכפילות שבפסוקים הנ"ל).

פירש"י פרשת בא (יב, מח) ד"ה ועשה פסח: יכול כל המתגייר ועשה פסח מיד ת"ל והי' כאזרח הארץ, מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד, עכ"ל.

ובפירש"י בפרשת בהעלותך (ט, יד) ד"ה וכי יגור אתכם ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל חוקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקה וכמשפט יעשה, עכ"ל.

והנה השינויים שמעיר עליהם.

בפ' בא מעתיק רש"י רק תיבות "ועשה פסח" מן הכתוב, משא"כ בפרשת בהעלותך מעתיק גם תיבות "וכי יגור אתכם גר".

בפרשת בהעלותך מאריך רש"י לפרש "אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו וכו'", משא"כ בפרשת בא אמר בקיצור "מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד".

גם צריכים להבין מהו כוונת רש"י בזה שכתב בפרשת בהעלותך "(ובא עת לעשות פסח) עם חביריו", ולמה לא אמר בקיצור ובא עת לעשות הפסח.

כדי להגיע להבנת שאלות הנ"ל של הרב וו. ר. יש להוסיף עוד שני שאלות שכמדומה שעל ידיהם יש להגיע לפתרון כללי לכל הנ"ל.

א) הפסוק הנ"ל בפ' בהעלותך "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגו'" נמצא בסמיכות ובצירוף להענין והפסוקים של טמא לנפש ודרך רחוקה.

לכאורה לפי תוכנו הי' צריך להיות מקומו אצל הפסוקים שבתחלת פרק ט שמדובר שם על זמן קרבן פסח "בראשון בארבעה עשר יום לחודש".

ב) למה אין בפירש"י הנ"ל ציון התאריך י"ד (ניסן) כמו בפירושו בפרשת בא.

כמדומה שהפתח להבנת שאלותיו הנ"ל של הרב וו.ר. מונח בהבנה לשתי שאלות הללו.

זה שהפסוק הנ"ל בפ' בהעלותך בא בסמיכות ובצירוף להפסוקים של טמא לנפש או בדרך רחוקה מורה שהכוונה בו הוא לא כמו בפסוק הדומה לו שבפרשת בא.

אלא שהוא בא להשמיענו משהוא שלא נתפרש בהפסוק בפ' בא, וזה שהמתגייר כשהגיע בפעם הראשון לעשות פסחו בי"ד ניסן עם שאר ישראל (כפי שיודעים מן הפסוק בפ' בא) ונמצא אז במצב טמא לנפש או דרך רחוקה, על זה בא פירש"י "יכול יעשה פסח מיד" - כלומר מיד כשיצא מטומאתו וכו' בלי שידחהו לי"ד אייר - ת"ל חוקה אחת וגו'" שגם אז אינו עושה פסח "מיד" אלא עם שאר ישראל הנמצאים באותו מצב.

נמצא ששני הפסוקים יחד באים להשמיעני שלעולם המתגייר עושה פסחו הראשון עם שאר ישראל באיזה זמן קבוע שיהי' בין בי"ד ניסן בין בי"ד אייר.

וכמדומה שזה יכול להיות כוונת רש"י בלשונו "(ובא עת לעשות פסח) עם חביריו", שבפסוק הנ"ל שבא בתור הוספה לזה שבפרשת בא, הוסר מכל וכל הסלקא דעתך של דין מיוחד אצל גר המתגייר בנוגע לפסחו הראשון.

וגם מובן עפ"ז למה אין בפירש"י כאן תאריך קצוב רק "ובא עת לעשות פסח" "עת" סתם, כלומר עת מן שני העתים.

ובנוגע לזה שרש"י מאריך לפרש בפירש"י הנ"ל "אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבירו וכו'" משא"כ בפרשת בא.

י"ל, שאם אין חידוש בהפסוק שגר המתגייר עושה פסח מיד כשיצא מהמצב שמנע ממנו לעשותו בי"ד ניסן אז נתעורר שאלת יתור על כל הפסוק עד המילים "חוקה אחת וגו'" מה בא להשמיענו, הרי סיום הפסוק "חוקה אחת יהי' לכם ולגר ולאזרח הארץ" מביעות את עיקר ענינו של כללות הפסוק.

ויש לומר שבגלל זה טעם אריכות הנ"ל שבפירש"י שסיומו כחקה וכמשפט יעשה. רצונו לומר שהפסוק בא להשמיענו "כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה, בדומה להלשון לעיל בפסוק ג גבי שאר ישראל (בהוספה ל"מועדו") "ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו").

משא"כ בהפסוק בפ' בא לא נתעורר שאלת יתור ומה בא להשמיענו אחרי שנאמר שם" והי' כאזרח הארץ" שמסיר שם הס"ד של מתגייר שעושה פסח מיד, שהרי גם נאמר שם "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" וגם "וכל ערל לא יאכל בו".