בפירש"י פרשת ויצא ד"ה בלילה הוא (ל, טז): הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר.

וצריך להבין:

לשון זה כבר נאמר בפרשת וירא (יט, לג): "ותשקין את אביהן בלילה הוא וגו'", ושם לא פירש"י כלום.

גם בפרשת וישלח נאמר (לב, כג): "ויקם בלילה הוא וגו'", וגם שם לא פירש"י כלום.

וראיתי בפירוש באר בשדה על פירש"י פרשת ויצא ד"ה בלילה הוא הנ"ל, וז"ל:

ד"הוא" מיותר אלא "הוא" כינוי לשכינה כמו שכתב הזוה"ק בפ' "והוא עבר לפניהם". ואע"ג דבשלשה מקומות אחרים כתיב ג"כ "בלילה הוא" דהיינו גבי בנות לוט "ותשקין את אביהם יין בלילה הוא" וכן גבי יעקב "ויקם בלילה הוא" וגבי דוד (בשמואל א' סי' יט) וימלט בלילה הוא" י"ל דבכולן מדבר בשכינה דגבי בנות לוט דכתיב "יין בלילה הוא" דרשו רז"ל שהקב"ה הזמין להן יין במערה להוציא שתי אומות כמ"ש רבינו שם. וגבי יעקב דכתיב "ויקם בלילה הוא" י"ל ג"כ שהיא השכינה עמו להצילו מס"מ שבא להלחם עמו, כי"ל בנוגע לענינינו.

אבל עדיין אינו מתורץ למה לא פירש"י זה בפירוש כמו שפירש בפרשת ויצא בנוגע ליששכר.

וגם מה שכתב הבאר בשדה ד"הוא" כינוי לשכינה (וכן כתבו גם השפתי חכמים, המזרחי והבאר היטב והבאר מים חיים) כמו שכתב הזוה"ק, צריך עיון שהבן חמש למקרא לא למד עדיין זוה"ק, ולמה לא פירש רש"י זה בפירוש.

וגם מה שכתב הבאר בשדה דגבי בנות לוט דכתיב יין בלילה הוא דרשו רז"ל שהקב"ה הזמין להן יין במערה להוציא שתי אומות כמ"ש רבינו שם, צריך עיון:

שהן אמת שרש"י פירש כן שם, אבל ממה שהעתיק רש"י שם תיבת "ותשקין וגו'" מן הכתוב ולא תיבות "יין בלילה הוא" מן הכתיב משמע דאין לתיבות בלילה הוא (עיקר) הכרחי לפרש כן.

ועיין עוד בנוגע לזה בהערה דלקמן.

בפירש"י בפרשת וירא ד"ה ותשקין וגו' (יט, לג): יין נזדמן להן במערה להוציא מהן שני אומות.

וצריך להבין: קודם פסוק זה (שם, לב) כבר כתיב: לכה נשקה את אבינו יין וגו'" ולמה לא פירש"י שם מהיכן הי' להן יין.

ולפי מה שהבאתי לעיל מהבאר בשדה שהראי' שהי' להם יין במערה על פי נס הוא ממה שכתוב "יין בלילה הוא" ניחא.

אבל שאלתי שם שממה שרש"י לא העתיק (גם) תיבות אלו מן הכתוב נראה לכאורה שאין זה (עיקר) הכרחי.

וגם בפסוק זה (שרש"י מפרש, צריך עיון) שהרי רש"י בא לפרש מהיכן הי' להם יין. אם כן, למה העתיק תיבת "ותשקין" מן הכתוב, ועיקר תיבה שבא לפרש דהיינו "יין" הוא מרמז בתיבת וגו'.

והוי לי' להעתיק רק תיבת יין מן הכתוב ולפרש"י נזדמן וכו'.

וראיתי בפירוש הבאר היטב, וז"ל: קשה לרש"י דהוי ליה לומר וילכו ויבא יין לכ"פ יין נזדמן להם, עכ"ל.

שלפי דבריו אולי אפשר להבין יותר למה העתיק רש"י גם תיבת ותשקין מן הכתוב.

וראיתי בפירוש באר מים חיים על פירש"י, וז"ל:

דאם לא כן מאין היה להם יין והלא יצאו מן העיר מבוהלים ודחופים ונמלטים על נפשם, ולכן לא נאמר בלילה ההוא רק בלילה הוא מגיד שהקב"ה שנקרא הוא, סייע באותו מעשה דוגמת וישב עמה בלילה הוא הנאמר גבי יששכר, כדפירש רש"י שם, עכ"ל.

והנה מה שכתב והלא יצאו מן העיר מבוהלים ודחופים ונמלטים על נפשם לכאורה כוונתו להעיר של סדום.

אבל עדיין צריך עיון למה לא הביאו עמהן יין מצוער, כשיצאו משם. כמו שבודאי הביאו עמהן שאר אוכלים ומשקים, דאם לא כן איך חיו.

עוד צריך להבין לפי דבריו, וגם לפי הבאר בשדה ושאר מפרשים הנ"ל שמפרשים שזה שנזדמן להם יין יודעים מזה שנאמר "בלילה הוא" על דרך שנאמר ביששכר.

דמ"ט צריך רש"י לפרש בפרשת וירא בד"ה ותהרין וגו' (יט, לו): אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ ונתעברו מביאה ראשנה, עכ"ל.

ולא פירש על דרך שפירש גבי יששכר הקב"ה סייעו להוציא משם שני אומות.

ובאמת שאלה זו היא גם על פירש"י בלאו הכי, שהרי איך שנפרש הכרחו (שהי' נס), הי' נס שנזדמן להן יין, ואם כן למה לא פירש שהי' נס גם לגבי העיבור.

וראיתי בנחלת יעקב שהקשה קושיא זו וז"ל:

צריך עיון דהא אפשר לומר דנתעברו על פי נס כדי להוציא מהן שתי אומות וכמו שנעשה להן נס שנזדמן להן יין, וכן פי' הרב לעיל שהגר נתעברה על פי נס, עכ"ל.

והבאר בשדה תירץ קושיא זו של הנחלת יעקב, וז"ל:

ולק"מ דאחר שהן היו ממהרות בענין וכמו שאמרו אבינו זקן ואם לא עכשיו אימתי פשיטא שלא סמכו על הנס ועשו הדבר שיבא על פי הטבע להתעבר יפה שעה אחת קודם, עכ"ל.

אבל צריך עיון קצת בתירוצו, שלאחר שראו נס שנזדמן להן היין, הי' להן לסמוך גם על נס זה שיתעברו.

וראיתי בפירוש יריעות שלמה על פירש"י בפרשת וירא ד"ה ויסע משם אברהם (כ, א): ... ד"א להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו, עכ"ל רש"י.

והקשה היריעות שלמה וז"ל: וקצת קשה הלא הקב"ה זימן להם יין בתוך המערה אלמא דמצוה היתה דלולי זה אין הקב"ה מסייע ידי עוברי עבירה.

וכן יש להקשות מלשון רש"י ד"ה ותשכב את אביה (יט, לג) "...בריכה שפתחה בזנות",

ונראה לי מה שהזדמן להם יין משום כבודו של אברהם דגלוי היה לפניו דאף בלא שכרות היו מזנין עם אביהם על כן ברא הקב"ה דבר מכסה קלון וק"ל מהרש"ל, עכ"ל.

וצריך עיון, שהרי לכאורה זה שנתעברו בנות לוט על ידי ששתה לוט יין לא הי' ידוע לשום אדם. ודוחק לומר שבנות לוט או לוט בעצמו פירסמו זה. ואם כן איך היה זה מכסה קלון.

ויאמרו גש הלאה

בראשית יט, ט, ברש"י ד"ה 'ויאמרו גש הלאה', קרב להלאה כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו כו'.

הנה ב' תיבות "גש" ו"הלאה" הם ב' מובנים הפכיים, ואילו הי' פירוש תיבות גש הלאה כמו שאומרים "גש לביהכנ"ס" וכיו"ב, לא הי' צריך להאריך כ"כ בפירוש התיבות גש הלאה - שהי' מתפרש בפשטות, כמו שהי' אומר (בלשוננו) זוז מכאן וכיו"ב. וגם ההמשך בפסוק "ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט גו'", הי' מובן לפי הנ"ל כהמשך למה שאמרו גש הלאה, שהתחילו עם זוז מכאן והמשיכו בדברים האחד בא לגור גו', אלא שהי' קשה למה צריך לומר פעם ב' ויאמרו (האחד גו') הרי כבר כתוב בתחילת הפסוק ויאמרו. אבל אפשר לתרץ שיש דברים מעין זה בתנ"ך, שהחלק הראשון הוא כעין פתיחה, ואח"כ מתבאר יותר בפרטיות.

אבל - כנ"ל - אינו כן, כלומר, שאין תיבת גש כמו זוז (והתרחק) אלא להפך לשון קירוב, וזה כאילו שאומרים גש (והתקרב) אלי.

- וגם אנו שאומרים "גש לביהכנ"ס", "גש לתיבה" וכו', הרי גם לשון קירוב יש בזה, שהרי אם ביהכ"נ רחוק לא יאמרו גש לביהכ"נ. וכן אם נאמר הוא נגש אלי, גם ענין קירוב יש כאן שממקום רחוק לא יאמרו כן, אלא יאמרו בא אלי וכיו"ב -

וא"כ איך אפשר לומר "גש הלאה" ש"הלאה" כוונתה להתרחק (להלאה) וכדפירש"י "כל הלאה שבמקרא לשון ריחוק כמו זרה הלאה (במדבר יז), הנה החצי ממך והלאה (שמואל א, כה), ו"גש" הוא לשון קירוב ויוצא שזה כאילו אומרים התקרב להתרחק, וע"ז אומר רש"י שאמנם כן הוא, שיש כאן חיבור של שתי תיבות מנוגדות, אבל מתפרש באופן שאינו סותר, אלא אדרבא זה מתבאר ביחד, שהכוונה "התקרב (אבל לא אלינו, אלא להיפך) לצדדין" וכביאור תיבת הלאה, ובמילא הרי "והתרחק ממנו".

ומובן למה רש"י צריך להביא כמה ראיות ש"הלאה" הוא לשון ריחוק, כדי לאמת יותר שאף שהלאה כאן כתוב ליד גש, ש"גש" הוא לשון "קרב .. התקרב" אבל בע"כ הכוונה התקרב לצדדין, (ולא אלינו), שהרי כתוב "(גש) הלאה", ו"הלאה" חייב להיות לשון ריחוק שהרי כל הלאה שבמקרא לשון ריחוק ומוכיח משני מקומות, וא"כ הפי' הוא התקרב לצדדין והתרחק ממנו.

אח"כ ממשיך רש"י "גש הלאה המשך להלן כו'" לכאורה כבר פירש לעיל בתחילת הדיבור "קרב להלאה כלומר התקרב לצדדין כו'".

אלא שמקודם ביאר רש"י פירוש המילים של גש הלאה שהוא קרב להלאה, ולאחר שביאר איך נכנס תוכן "להתרחק" בתוך תיבות גש הלאה (שבאמת תיבת גש הוא לשון קירוב והלאה הוא להתרחק, ומתוך שניהם מתפרש קרב לצדדין ותתרחק ממנו - כנ"ל בביאור -) מבאר התוכן של כוונת אנשי לוט בתיבות אלו שזה "המשך להלן" ומה רצו בדברים אלא "שיתרחק לצדדין".

והרי בפשטות זה (תיבות גש הלאה) בא בתשובה למה שאמר להם בפסוק שלפני זה רק לאנשים האל אל תעשו דבר גו', ומה היא התשובה שלהם גש הלאה, וגם אי אפשר לומר שכוונתם היתה שיזוז כדי שיוכלו להכנס, שהרי אחרי שאמרו גש הלאה המשיכו לומר "האחד בא לגור וגו'" ורק אח"כ כתיב "ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת", ואם נאמר שגש הלאה הוא התחלה לויגשו לשבור הדלת הי' צ"ל הסדר בפסוק שמקודם יהי' כתוב ויאמרו האחד בא לגור גו' שזה היה תשובה לדברי לוט, ואח"כ אמרו לו גש הלאה שיזוז מהדלת, ויגשו לשבור הדלת.

שמזה משמע ש"גש הלאה" אין לו קשר עם ויגשו לשבור הדלת. וא"כ מה הכוונה בזה.

הנה ע"ז מפרש רש"י "ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך", שזו היתה התשובה לדברי לוט הנה נא לי שני בנות גו' רק לאנשים האל אל תעשו דבר, אמרו לו אין אנו חוששין לך והוסיפו לומר ויאמרו האחד בא לגור גו', שלפי"ז מתקשר המשך הדברים, שגש הלאה הם התחלה לדברים יותר קשים בהמשך.

ויש לשאול בשביל מה התחילו לומר לו גש הלאה ואח"כ הוסיפו לומר האחד בא לגור, ולמה לא אמרו לו מיד מילים קשות האחד בא לגור כו', ולא עוד שיש עוד פעם תיבת ויאמרו (האחד בא לגור גו').

הנה ע"ז פירש"י "על שאמר להם על הבנות (כיון שכללות אמירה זו היתה לטובתם, אלא שלא רצו לקבל את זה) אמרו לו גש הלאה לשון נחת, ועל שהי' מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור כו'".

ואשר דבר לי

בראשית כד, ז, ברש"י ד"ה 'ואשר דבר לי' - "לצרכי כמו אשר דבר עלי (שתיבת לי זה כמו עלי), וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור כו' ותרגום שלהם עלי עלוהי כו'".

וצ"ע למה צריך כ"כ להאריך ולהרבות כ"כ בדוגמאות.

וי"ל בדרך אפשר, שבאמת יש נטיה (גדולה) לומר שתיבת לי מתפרשת אלי, וזה שכתוב בלי א', אין זה קשה, שהרבה תיבות יש שחסרות (אותיות, וכמו (תהלים כו, ז) "לשמיע בקול תודה גו'", שזה כמו להשמיע, וכברש"י שם, ובפרט) אות א', כמו "לא יהל ערבי", שצריך להיות לא יאהל (מלשון אהל). ולהעיר משמואל ב' (כג, ג): "אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל גו'", ששם הפי' "לי" - אלי.

- וע"ז מביא רש"י ראיה מנטיות אחרות באותה מלה לגוף שני ושלישי, שגם שם מתפרש בלשון על, שאינו מצוי בכ"כ הרבה מקומות שיחסר הא', שעפי"ז מבינים שאין זה מפני שחסר א', אלא שכך היא המלה - לי -, ואם כן איך זה מתאים בסמיכות ל"דבר" והרי אין אומרים "דבר לי", "שאין נופל אצל דיבור ל' לי (ולו ולהם) אלא אלי כו'", וא"כ הי' צ"ל כתוב ואשר דבר אלי, ואם כתוב "לי" הרי זה מכריח ש"לי" היינו לצרכי כמו 'אשר דבר עלי'.

ולחזק הדברים ש"לי" (כאן) אינו קיצור של אֵלַי, אלא היא תיבה אחרת שמובנה עלי - לצרכי, מסתייע בתרגום; והיינו שאילו הי' "לי" קיצור של "אלי" הנה התרגום של "לי" (הסמוכים אצל דיבור), והתרגום של "אלי" (הסמוך אצל דבור), היה צריך להיות אותו דבר.

ומזה שהתרגום של "לי ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור" הוא "עלי עלוהי עליהון", והתרגום של "אלי אליו אליהם" הוא "עמי עמי' עמיהון", הרי שהם ("לי" ו"אלי" הסמוכים אצל דבור) שתי תיבות נפרדות (עם שתי משמעויות).

ורש"י ממשיך "אבל אצל אמירה נופל ל' לי ולו ולהם", אף שלא נזכר אצלנו לשון אמירה; י"ל שכיון שהאריך לבאר שתיבת לי (הסמוך אצל דבור) הכוונה עלי, ולא אלי. מסיים רש"י שזה רק אצל דבור, "אבל אצל אמירה נופל ל' לי ולו ולהם", כלומר שאצל "אמר" (וכיו"ב) הכוונה לי - אלי.

מפדן ארם

בראשית כה, כ רש"י על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה קורא אותו פדן לשון צמד בקר תרגום פדן תורין.

- אגב, לכאורה הלשון היה מתאים יותר לומר ".. לשון צמד, (ואח"כ מביא רש"י ראי', כמו) צמד בקר תרגום פדן תורין" שצ"ל פעמיים תיבת צמד, שהרי התרגום שמביא (פדן תורין) אינן על "לשון (צמד בקר)". אלא על התיבות "צמד בקר" עצמן. ונמצא שתיבת "לשון" חסר ההמשך איזה לשון, וצ"ל "לשון צמד" שע"ז מביא אח"כ ראיה מתיבות דומות (ללשון זה) שהתרגום מפרש כן. -

להעיר שלעיל בפ' חיי שרה (כד, י) נזכר רק ארם נהרים, שלכאורה היה צריך להיות כתוב בפעם הראשונה השם המלא, (פדן ארם), ואח"כ אפשר לקצר.

ועפ"י ביאור רש"י בד"ה (הקודם) בת בתואל מפדן ארם אחות לבן, וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן כו', אלא להגיד שבחה כו' ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם, י"ל, שלכן כתב כאן פדן ארם, שיש בזה משמעות ששני המקומות גם ארם נהרים וגם ארם צובה היו (שניהם) מקומות רשע.

והאם י"ל שמפני שלא נזכר לעיל בפ' חיי שרה (בפעם הראשונה) פדן ארם, רק ארם נהרים, וזה קשה (כנ"ל), לכן מביא רש"י עוד פירוש "ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם כו'" שלפירוש זה גם כאן נזכר רק ארם נהריים (שפדן הוא שדה).

ומה שנקרא כאן פדן ארם ולעיל לא הזכיר פדן, אולי, כי לעיל כיון שהזכיר "אל עיר נחור", שהמקום מפורט יותר, יתכן שהמקום המסוים של עיר (בית או שכונה של) נחור נקרא (בעיקר) בשם ארם נהרים, ובכלות יותר נקרא האזור ההוא פדן ארם.

ולכאורה לפירוש הראשון בפדן ארם "על שם ששני ארם היו כו'" הנה בע"כ צריכים לפרש כן, שלעיל (בפ' חיי שרה) הזכיר בפירוט (רק) את ארם נהרים, וכאן שמדבר בכללות יותר הזכיר (פדן ארם) שיש שני ארם. שעפי"ז י"ל גם לפירוש השני, שלכן לעיל לא הזכיר תיבת פדן, וכאן כן.

ולהעיר שבסוף פרשת תולדות נזכר "פדנה ארם" ארבע פעמים בזה אחר זה (פכ"ח ב-ח) כשיצחק מבקש מיעקב שילך לבית לבן.

ובפשטות לא קשה למה הזכיר (שם בסוף פ' תולדות) פדנה ארם, שי"ל שכיון שהזכיר פעם אחת (לעיל בתחילת הפרשה, כה, כ) פדם ארם, לכן הזכיר גם שם כן.

ועפ"י פירוש הראשון ברש"י (בתחילת הפרשה) ".. להגיד.. ומקומה אנשי רשע כו'" האם י"ל שגם כאן רמז לו יצחק שידע לאן שהולך.

ועפ"י מה שנתבאר לעיל בדא"פ בטעם שינוי השם מארם נהריים לפדן ארם, שארם נהריים הוא אזור יותר מפורט (וקטן), ופדן ארם הוא כללי יותר, יובן גם מה שלהלן בתחילת פ' ויצא כתוב (כח, י) ויצא יעקב.. וילך חרנה (ולא כתוב וילך פדנה ארם כמו שכתוב בסוף פ' תולדות (כנ"ל)) ועד"ז בדברי רבקה ליעקב (כז, מג) ועתה בני גו' וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, הזכירה חרן ולא פדנה ארם, כי חרן הוא כללי יותר גם לגבי פדן ארם, כי העיר הכללית נקראת חרן, וכמובן שמגיע קודם לחרן לפני שמגיע לפדן ארם, ולכן בכללות אמרה לו (רבקה, וכן יצחק, שילך) לחרן, וכדפירש"י וילך חרנה יצא ללכת לחרן, שהכיוון הכללי הי' לחרן. ושם עצמו לפדן ארם.

לדורון לתפלה ולמלחמה

בראשית (לב, ט) רש"י ד"ה 'והיה המחנה הנשאר לפליטה כו' - "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה כו'".

הנה סדר זה מובן, שדורון הוא הדבר הכי קל וטוב אם יצליח, וכמובן שגם זה היה בתפלה לה', כמו כל דבר שהיו עושים, אבל לא כתוב (ולא צריך שיהיה כתוב) בפירוש. והתפלה שהיתה, בפשטות, זה אם הדורון לא יצליח, והסכנה עדיין נמצאת, הנה מתפלל שה' יגן עליו ויצא מן הסכנה בלי שיצטרך להלחם, ואם בכל זאת יצטרך למלחמה, התכונן באופן כך שאם יבוא עשו אל המחנה האחת וגו'.

אבל הפסוקים שמהם מביא רש"י ראי' לשלשת הדברים האלה, הם לא מסודרים באופן הנ"ל, אלא שהמלחמה שהיא האחרונה בשלשת הדברים, הראי' היא מפסוק שכתוב ראשון (לב, ט) והיה המחנה גו', והפסוקי' של "לתפלה הם אמנם השניים (לב י-יג), והפסוקים של ל"דורון" הם בסוף (לב יד-כב).

וי"ל בדא"פ, שאף שעל פי סדר הרגיל, כך הוא, לדורון ולתפלה ולמלחמה, אבל בחומרת הדבר הנה מלחמה היא הכי חמורה, ולכן הקדים לסדר ענין זה בראשונה.

וגם לאחר שכבר חצה את העם וכו' לשנים, לא התפנה מיד לדורון, שהרי התפלה בודאי חשובה היא יותר (גם להצלחת הדורון), ורק אח"כ התפנה להכנת הדורון.