וזה שרש"י פירש כן "נתנבא שעתידין ... והתפלל כו'" בד"ה ויבן שם מזבח ולא עשה ד"ה ויקרא בשם ה' וע"ז היה מפרש שהתפלל שם עליהם, - י"ל, שרש"י בא לומר שעצם בניית המזבח היה בשביל זה.

ובפרט שרק בפסוק לפני זה כתוב ויבן שם מזבח, ושם פירש"י על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל, שעפי"ז יוקשה למה בנה מזבח כשויעתק משם ההרה גו', והרי בפשטות לא קרה משהו מיוחד בזמן זה שיצטרך לתת תודה וכיו"ב,

שלכן פירש"י ש"נתנבא . . והתפלל שם עליהם", שעפי"ז מובן למה בנה מזבח.

- ועפי"ז יש להוסיף ביאור למה פירש"י נתנבא כו' בד"ה ויבן שם מזבח ולא על ויקרא בשם ה', כיון שכנ"ל עיקר הסיבה שרש"י מביא זאת (נתנבא כו' והתפלל כו') הוא כדי לבאר למה בנה (שוב) מזבח, ולכן העתיק תיבות ויבן שם מזבח, שענין זה מוקשה כנ"ל (למה שוב בנה). ומבאר כדי להתפלל על בניו. ובמילא יובן גם בהמשך הפסוק במה שאומר ויקרא בשם ה', שזה קאי על התפלה ורש"י אינו צריך לפרשו.

ומה שלהלן (כא, לג) על "ויטע אשל ... ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" פירש"י - "נקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם כו'", י"ל, שתוכן הענין מכריח לפרש כן, ונמצא כן בדברי רש"י עצמו שמתחיל "על ידי אותו אשל (נקרא שמו של הקב"ה כו')", כלומר שבזה שהתורה מקדימה ומספרת ויטע אשל גו', וכדפירש"י בב' הדעות של רב ושמואל, או פרדס או פונדק וכו', ומיד לאחרי זה כתוב "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" - משמע שענין הקריאה בשם ה' קשור עם האשל, שהרי לא נמצא שם מזבח - והרי זה מכריח ש"על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה כו'", והיינו שהקריאה כאן הוא פרסום שמו של הקב"ה.

ויש להוסיף שכאן יש הוספה על ויקרא שם בשם ה' תיבות "א-ל עולם", שתיבות אלו יכולות להתפרש כהמשך ל"בשם ה'" שהוא א-ל עולם. שזה כעין הוספת כינוי לשמו של הקב"ה וכן משמע מתרגום אונקלוס "..בשמא דה' אלקא דעלמא".

אבל רש"י לא פירש כן, אלא ש"א-ל עולם" הוא תוצאה של האשל ושל הקריאה בשם ה', שעי"ז ויקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם.

ובעצם לא רק תיבת א-ל עולם מתפרש כך אלא כל הקטע 'ויקרא שם בשם ה' מתפרש כן, ש"על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם", והיינו שתיבות "ויקרא שם בשם ה'" שזה כאילו היה כתוב ויקרא שם גו'. ועכ"פ מתפרש כאן (גבי ויטע אשל גו') ענין ויקרא שם גו' באופן אחר מאשר בפ' לך לך, ובפרט שכאן (בלך לך) זה נאמר לגבי בניית מזבח.

ולהעיר שכללות ענין בניית מזבח נמצא בכו"כ פעמים בתורה בתור הבעת תודה, כלומר שבנו מזבח וכנראה שחטו עליו בהמה, שהרי תיבת מזבח הוא (כנראה) על שם הזבח, וזה הי' כעין קרבן תודה.

ונמצא גם מפורש בפ' וישלח (לה, א) "ויאמר אלקים ליעקב קום עלה בית א-ל ... ועשם שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך", שבפשטות הכוונה להודות לה' על העזרה והנסים שהיו לו בדרך, ומפורש יותר להלן בפסוק ג, בדברי יעקב "ונקומה ונעלה בית א-ל ואעשה שם מזבח לא-ל העונה אותי ביום צרה ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי".

שעפי"ז נתבאר לעיל שלכן הוסיף רש"י אצלנו (בראשית יג, ד) בפסוק 'ויקרא שם אברם בשם ה' - "וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה'", מכיון שחזר ממצרים ונעשו לו נסים בדרך, בנה מזבח כדי להודות לה'. אבל כאן שבפסוק עצמו לא נזכרו דברי תודה, לכן לא פירש"י פירוש זה בראשונה.

בראשית לב, ה - רש"י ד"ה גרתי "לא נעשיתי שר וחשוב וכו'".

בפשטות בא לבאר שייכות הקדמה זו "עם לבן גרתי ואחר גו' ויהי לי שור גו'" לענין "ואשלחה להגיד לאדוני" וכדפירש"י "להודיע שאני בא אליך" ובד"ה "למצוא חן בעיניך" - "שאני שלם ומבקש אהבתך", שבפשטות, כדי להודיע שבא אליו ולבו שלם עמו ומבקש אהבתו אין צורך להקדים שגר עם לבן - דבר שהיה בודאי ידוע לעשו - ועוד מוסיף ויהי לי שור וחמור וגו', שאין הכוונה רק שור אחד וחמור אחד אלא הרבה שוורים וחמורים, וכדפירש"י "דרך ארץ לומר. על שוורים הרבה שור", ולכאורה אינו מוסיף זה שיש לו הרבה שוורים וחמורים וצאן ועבדים ושפחות בענין למצוא חן בעיניך, שהרי יודע יעקב שעשו שונאו על הברכות שלקח, ועוד בא להוסיף שיש לו כל אלה.

ואם הקדים את זה, הרי"ז מכריח שיש קשר בין תיבות אלו (עם לבן גרתי וגו') ל"ואשלחה גו' למצוא חן בעיניך" "שאני שלם עמך ומבקש אהבתך".

וע"ז פירש"י בד"ה גרתי, שלכאורה תיבת גרתי היא תמוהה מאד, שהרי תיבת גר נאמר על מי שבא מארץ אחרת, אבל אינו תושב, וכשממשיך לגור שם תקופה ממושכת נהפך לתושב, ולעיל גבי אברהם כשדבר לבני חת אמר גר ותושב, ופרש"י "גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם", שעש"ז נקרא תושב.

וא"כ גבי יעקב שהיה בפדן ארם עשרים שנה מתאים הלשון עם לבן ישבתי. שתמיהה זאת, לכאורה, היא בנוסף לשאלה הכללית הנ"ל למה היה צריך בכלל לומר לו זאת.

אמנם לפי פירש"י, תירץ ב' השאלות זב"ז. שדוקא השתמש בלשון זה, ש(דוקא) לשון זה מחווה הקדמה לענין "למצוא חן בעיניך", שכל הסיבה שאתה שונא אותי זה בגלל הברכות, אבל "אינך כדאי לשנוא אותי כו'" שהרי (הברכה הוה גביר לאחיך) לא נתקיימה בי "שלא נעשיתי שר וחשוב אלא גו'".

- ואף שקבל עוד ברכות, י"ל, שזה היה העיקר שכאב לו, וכמו שאמר לו יצחק בעצמו (כז, לא), הן גביר שמתיו לך גו' וכדפירש"י שם "ברכה זו שביעית היא כו' אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה אם תקנה נכסים שלו הם שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו", ולכן מצא לנכון להודיעו על זה במיוחד "שלא נעשיתי שר וחשוב אלא גר".

ואח"כ הוסיף לו גם "ויהי לי שור וחמור" ש"אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ" -

אך לפירוש זה יש קושי, שאיה"נ שרוצה להודיע על שלא נעשיתי שר וחשוב, אבל למה לו להזכיר עם לבן (גרתי), והרי יודע שהיה אצל לבן. שתיבות אלו (עם לבן) מוכיחות שיש כאן (גם) משמעות אחרת (מענין הגירות).

- לכן פי' רש"י "ד"א עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי".

אלא שצ"ע לפי זה ההמשך של ויהי לי שור וחמור גו', דבשלמא לפי' ראשון "לא נעשיתי שר וחשוב .. שהרי (הברכה) לא נתקיימה בי" מובן ההמשך של ויהי לי שור וגו', שזה גם בא לומר אותו תוכן - כדפירש"י "אבא אמר לי מטל השמים כו' זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ" - שגם זה בא לומר שהברכות (כביכול) לא נתקיימו. אבל לפי' השני "עם לבן הרשע .. ותרי"ג מצוות שמרתי" מה שייך לומר אח"כ ויהי לי שור וחמור גו'.

ואולי י"ל - ע"ד הדרש (ואולי קרוב (ל)פשש"מ) - שגם לפי' השני מתפרש באותו תוכן, שאף שעם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, והיו צריכים להתקיים ברכותיו של אבא מטל השמים ומשמני הארץ, ולא נתקיימו, שהרי שור וחמור וכו' אינם לא מן השמים ולא מן הארץ.

והנה רש"י בד"ה שור וחמור מפרש "דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור וכו'" שבזה בא לומר שמה שאמר שור וחמור בל' יחיד, התכוון להרבה. שהרי בודאי לא היו לו רק שור וחמור אחד.

ואולי יש לומר, שאעפי"כ - מזה שבכל מקום שמדובר בתורה על חמורים הרבה כתוב חמורים, (ולא חמור - בלשון יחיד) ועד"ז בעבד ושפחה, כמו אצל אברם כשיצא ממצרים (יב, טז) "..וחמורים ועבדים ושפחות", וכן גבי אבימלך שנתן לאברהם (כ, יד) "ויקח אבימלך .. ועברים ושפחות גו'", וכן בפ' חיי שרה (כד, לה) "וה' ברך את אדוני מאד .. ועבדים ושפחות .. וחמורים", וביעקב עצמו (ל, מב) "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו .. ושפחות ועבדים .. וחמורים", וכאן כתב הכל בלשון יחיד, שזה לשון מיעוט, התורה שדבר באופן כזה דוקא שהרושם הוא שאין כאן הרבה. וזה גם כדי למעט קנאתו וכעסו.

והנה עפ"י הנ"ל דבלשון חמור עבד ושפחה - ברבים - לא נמצא בתורה (כ"כ), שיהיה כתוב בלשון יחיד ורק כאן, מפני שרצה לדבר בלשון מועט אמר את כולם בל' יחיד, יומתק וידויק לשון רש"י, שהעתיק בד"ה שור וחמור ומפרש "דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור" שבזה מתכוון לומר שגם (השור וגם) החמור שאמור(ים) בפסוק זה בלשון יחיד, הכוונה להרבה רק שדרך ארץ לומר בל' יחיד, ואעפי"כ הביא רש"י רק "..על שוורים הרבה - שור", ולא הזכיר "וחמורים ועבדים ושפחות (ביחד עם שוורים) הרבה - חמור, עבד ושפחה". שלמעשה בתורה מכר בכ"מ (ועכ"פ במקומות הנ"ל) בלשון רבים, ולכן לדוגמא נוספת מביא מ"אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול וכו'", (ולא מן התורה).

בפירש"י פרשת וירא ד"ה הדלת (יט, ט): דלת הסובבת לנעול ולפתוח.

ושם בד"ה פתח (יא) פירש"י הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין.

וצריכים להבין: א) דלת ופתח הם לכאורה מילים פשוטים שגם הבן חמש למקרא יודע פירושם, ולמה צריך רש"י לפרש זה.

ב) בנוגע לפתח מצינו שרש"י כבר פירש מהו, בפרשת נח בד"ה את חלון התיבה אשר עשה (ח, ו): ... ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה.

וגם שם נראה שאין כוונת רש"י לפרש מהו פתח, אלא, היות שבא לשלול שחלון התיבה אינו פתח, מפרש טעמו, מפני שפתח עשוי לביאה ויציאה.

ג) למה המתין רש"י לפרש תיבת "דלת" עד פסוק (ט), ותיבת "פתח" עד פסוק (יא), והרי כבר נאמר קודם לכן בפסוק (ו): "ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו".

וראיתי בפירוש 'באר בשדה' על פירש"י וז"ל: הא דפירש כן הכא ולא לעיל בפסוק ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו הוא משום דמהכא מוכח שפתח נקרא כל מה שיש מהשער חוץ מהדלת דהיינו כל החלל של עובי הכותל שהרי אחר הדלת סגרו כתיב ואת האנשים אשר פתח הבית ואם כן בהכרח לומר שהפתח נקרא כל החלל שחוץ מהדלת, עכ"ל.

לכאורה זה שכתב הבאר בשדה "דמהכא מוכח שפתח נקרא כל מה שיש מהשער חוץ מהדלת וכו'", כוונתו שגם שטח זה נקרא פתח, שהשטח של מקום הדלת ממש בודאי נקרא פתח.

וצריך עיון אם זה כוונת רש"י בפירושו, שלכאורה אם זה הי' כוונת רש"י הוי לי' להוסיף על כל פנים תיבה אחת בפירושו, דהיינו "הוא כל החלל שבו נכנסין ויוצאין", פירש גם החלל שחוץ להדלת.

ובנוגע לדלת לכאורה לא תירץ הבאר בשדה כלום.

בהפסוק ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו, מובן שמלת "הפתחה" יתכן שכוונתו להבית שער וכיו"ב שלפני הבית שזה מהווה הפתח והכניסה לבית עצמו והדלת הוא כבר בהבית עצמו.

משא"כ כשבאים לפסוקים ט' ויא (הנ"ל) - שאז כבר כתוב ויגשו לשבור הדלת, ז.א. שהיו כבר אצל הבית עצמו, א"כ מדוע אמר "ואת האנשים אשר פתח הבית" הלא היו כבר אצל הדלת (ולא בהבית שער וכיו"ב), לכן מוכרח רש"י לפרש שדלת ופתח (כאן עכ"פ) הם בהבית עצמו אלא שדלת היא הסובבת וכו' ופתח הוא החלל. וק"ל.