*) ראה לקו"ש חלק לו שיחה לפ' שמות ב', ובהערה 11 שם. המערכת

שמות י, כב "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה ... שלשת ימים" ובפס' כג ממשיך "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש תחתיו שלשת ימים גו'".

הנה מפשטות לשון הפסוק משמע שפסוק כב הוא לחוד ופסוק כג לחוד, והיינו שפסוק כב אומר בכללות שהי' חשך על ארץ מצרים, ובפסוק כג מבאר ומפרט באיזה אופן הי', שהחשך הי' עד כדי כך שלא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. ולפי זה הנה מה שמסיים בפסוק כג (ולא קמו איש מתחתיו) שלשת ימים הם אותם שלשת ימים של פסוק כב.

אבל כמובן שאי אפשר לפרש כן, שמלבד שתיבות שלשת ימים השניים מיותרות, הרי קיי"ל שכל מכה שמשה שבוע, וא"כ בודאי לא הי' המכה רק שלשה ימים.

ואם כן ה"שלשת ימים" של פס' כג הם שלשת ימים אחרים (נוספים) על של פס' כב, ונמצא שפס' כב מדבר על חשך סתם (יותר קל), ופס' כג מדבר על חושך יותר כבד שלא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו.

וזה אינו נכון עפ"י פירש"י, אלא שהשלשת ימים שבסוף פסוק כב, מחובר הוא לחצי פסוק ראשון של פסוק כג, והיינו שהשלשת ימים הראשונים (של סוף פסוק כב) הם היו כאלה שלא ראו איש את אחיו. ומה שכתוב אח"כ בפסוק כג ולא קמו איש מתחתיו, זה הי' בשלשה ימים נוספים, שאז החשך התגבר שלא רק שלא ראו איש את אחיו, אלא גם לא יכלו לקום, וכמבואר באג"ק של אדמו"ר הריי"צ נ"ע (ח"ח עמ' לג) שהחשך הי' כמו רהיטים, שלחן, כסא וכו', ותפס מקום גשמי.

ולהעיר שכנראה בגלל החיבור שבין שני הפסוקים כב - כג, והצורך לפרשם (את החיבור שביניהם), מצינו כמה וכמה גירסאות בד"ה שברש"י בפסוק כב, ובכללות ג' המה: א) ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו'. ב) ויהי חשך אפלה וגו' שלשת ימים וגו'. ג) ויהי חשך אפלה שלשת ימים.

והנה לכאורה הגירסא הכי מובחרת היא האמצעית, שלאחרי תיבת אפלה (בפסוק כב) יש המשך ("בכל ארץ מצרים שלשת ימים") שלכן כתוב "וגו'", ואחרי תיבת שלשת ימים (בפסוק כג) יש המשך לאחרי תיבות שלשת ימים ("ולכל בנ"י הי' אור במושבותם").

משא"כ לגירסא הראשונה הנה אף שכנראה הכוונה בתיבות שלשת ימים הם ה"שלשת ימים" שבפסוק כג ולכן כתוב אחרי זה תיבת וגו', שהכוונה לתיבות ולכל בנ"י הי' אור במושבותם (משא"כ אם נאמר שהכוונה לג' ימים שבפסוק כב הרי אין אחריהם כלום, ואין שייך לכתוב וגו'), אבל למה לא נמצא תיבת "וגו'" לאחרי תיבות חשך אפלה (שבפסוק כב), והרי יש שם תיבות בכל ארץ מצרים ונמצא עכ"פ שגירסא זו היא קרובה יותר לגירסא הג' "ויהי חשך אפלה שלשת ימים", שגם בגירסא זו אין תיבת וגו' לאחרי תיבת אפילה, אלא שבגירסא זו (השלישית) אין "וגו'" אפי' אחרי תיבת שלשת ימים.

ולכאורה גירסא זו השלישית היא הקשה מבין כולן. שלכאורה צריך שיהי' כתוב וגו' (לכה"פ פעם אחת). אבל בספרים מדויקים, כמו בהוצאת שעוויל, ועוד כו"כ, נמצאת גירסא זו דוקא.

וי"ל בדרך אפשר, שכיון שכאן רש"י לא בא לבאר תיבות ויהי חשך אפילה ג' ימים (-שאין כאן מה לפרש בפשש"מ), ומה שכן בא רש"י לפרש הוא הקשר שבין הפסוקים, שמה שנאמר בפסוק כב שהי' חשך אפילה שלשת ימים הם השלשה ימים של תחלת פסוק כג, שכתוב בו "לא ראו איש את אחיו". "ועוד שלשת ימים אחרים ... שלא קמו איש מתחתיו".

ולפי"ז הנה תיבות "שלשת ימים" שבד"ה שברש"י (בפסוק כב) הכוונה לשלשת ימים של פסוק כב, ולכן גם לא כתוב וגו', שבפסוק כב אין המשך לתיבות שלשת ימים.

אבל לכאורה אין זו הסיבה שלא כתוב - לפי גירסא זו - תיבת וגו' (מפני שאין כאן המשך), שא"כ יקשה למה לא נכתב וגו', אחרי תיבת אפלה (ששם יש המשך), אלא (עיקר) הסיבה היא כנ"ל, מפני שאין רש"י נעמד על תיבות אלו לפרשם אלא לבאר שהחשך אפלה שלשת ימים (שבפסוק כב) הם שייכים לפסוק כג שלא ראו איש את אחיו, ולכן אינו כותב וגו', שכל תיבה מיותרת מפריעה להבנת הענין.

ולכאורה יש להסתייע מרש"י ד"ה "מבכור פרעה עד בכור השפחה" (להלן יא, ה) שגם שם בין תיבות "בכור פרעה" ל"עד בכור השפחה" כתוב "היושב על כסאו" והי' צריך לרמז בתיבת "וגו'", ולא עשה כן, שגם כאן אינו בא לבאר תיבות מ"בכור פרעה וגו'", אלא להראות שהפסוק נקט מהכי חשוב עד הכי נמוך, שבמילא נכללים גם "הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה" - כלומר כל הבכורות שבינתיים. וכדי להדגיש את זה העתיק בד"ה רק "מבכור פרעה עד בכור השפחה" ולא העתיק התיבות שבינתיים אפי' לא ברמז "וגו'". ובחומש תורה תמימה אכן כתוב "וגו'" בין "מבכור בהמה לעד בכור השפחה", אבל בכל שאר החומשים שראיתי, ובפרט הוצאת שעוויל (שמדויק הוא) כתוב בלי "וגו'".

ועד"ז יש לכאורה להסתייע מרש"י (להלן טז, ו) ד"ה "ימינך ימינך" ומפרש רש"י כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין, שגם כאן יש כמה תיבות בין ימינך הראשון לימינך השני, ורש"י לא כתב "וגו'", מפני שכוונתו להדגיש שהם כתובים שני פעמים שיש כאן אי הבנה בזה, שזה מכריח את הדרש של כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין.

- שלכן הוציא התיבות שבינתיים, וגם לא רמז בתיבת "וגו'", כדי להדגיש יותר את הקושי. וכפי שנתבאר ענין זה בס"ד בדא"פ בגליון האחרון [תתיד ע' 63 ואילך].

בפירש"י בפ' יתרו ד"ה אתם ראיתם (יט, ד): "לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי אלא על ידכם", עכ"ל.

וזה לשונו של המזרחי על פירש"י זה:

"…ואמר: "על כמה עבירות היו חייבים לי" כו', מפני שכוונת המאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו, כדמסיים "ואשא אתכם על כנפי נשרים" וגו', וכיון שכן מה טעם לומר להם "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", מה חיבה הראה להם בזה, דילמא לא עשה להם מה שעשה רק בעבור שחטאו, ולא בעבור חבתן, לפיכך הוכרח לפרש ולומר דפירוש "אשר עשיתי למצרים", כלומר אשר עשיתי להם עתה על העבירות שעשו עמכם, מה שלא עשיתי להם על העבירות שעברו קודם שנזדווגו לכם, שלא נפרעתי מהם אז, וזה מורה על רוב חבתי בכם", עכ"ל.

והנה זה שאמר המזרחי "דילמא לא עשה להם מה שעשה רק בעבור שחטאו, ולא בעבור חבתן", צריך להבין, שהרי יש כמה וכמה פסוקים שמוכיחים שהעשרה מכות שהביא הקב"ה על המצרים היו בכדי להוציא את בני ישראל ממצרים, דהיינו חבתן.

וכמו שנאמר בפעם הראשון שהקב"ה דיבר עם משה בנוגע לענין זה: (שמות ג, ז) "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים גו'", ושם, (ח): "וארד להצילו מיד מצרים וגו'". ובהמשך לזה הכה הקב"ה את המצרים בעשרה מכות עד שהסכימו לשלחם.

ולא מצינו שהמכות באו על המצריים מצד העבירות שלהם, קודם שנזדווגו לישראל.

ומה שפירש"י בפרשת וארא בד"ה ואני אקשה (ז, ג) "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וכו'", לכאורה כוונתו למה שהקשה פרעה את לבו עד עתה ולא שלח את בני ישראל, ולא בנוגע לעבירות שעשה קודם שנזדווגו לישראל.

ואם כן איזה הו"א יש לומר שמה שנאמר כאן "אשר עשיתי למצרים" הוא לפרעון של העוונות של המצריים, שמצד זה הוכרח רש"י לשלול זה.

ב. אולי הטעם מה שלא נפרע הקב"ה על העבירות שבידם עד עתה הוא מפני שלא נתמלאה סאתם עדיין, וכמו שפירש"י בפרשת לך לך ד"ה כי לא שלם עון האמורי (טו, טז) "..שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה".

ולהעיר שהלשון במכילתא הוא: "...על כמה הם חייבים על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים", עכ"ל.

אמנם רש"י אמר "על כמה עבירות", סתם.

ג. בסוף פרשת יתרו (כ, יט) נאמר עוד הפעם "אתם ראיתם", ושם פרש"י, וז"ל "יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין", עכ"ל.

והנה התוכן של שני פירושי רש"י לכאורה שוה.

ואם כן צריך להבין: א. למה צריך רש"י לחזור ולפרש מה שכבר פירש בפרשה זו גופא. ב. למה לא פירש רש"י לעיל בקיצור כמו שפירש כאן, שלכאורה מה שפירש כאן בקיצור כולל כל האריכות שפירש שם.

בפירש"י בפרשת יתרו ד"ה ואשא אתכם (יט, ד) "זה היום שבאו ישראל לרעמסס שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס", עכ"ל.

ובד"ה על כנפי נשרים (שם): כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ ... אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו'. והיו מצרים זורקים חיצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם".

וצריך להבין: ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא ענין אחד, ולמה מחלק רש"י זה לשני ענינים ולשני זמנים, ומפרש זה בשני ד"ה? ולכאורה הי' לי' לפרש או בנוגע ליום שבאו ישראל לרעמסס, או בנוגע להמצב דקודם קריעת ים סוף.

ועיין בפרשת האזינו בפירש"י ד"ה יפרוש כנפיו יקחהו (לב, יא): "...אף הקב"ה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו ממצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו'", עכ"ל.

הרי שרש"י מפרש כל הענין בנוגע לקריעת ים סוף.

ולאחר שכתבתי זה ראיתי במזרחי, וז"ל: "נראה לי שהנוסחא הזאת משובשת, וצריך להיות: דבר אחר על כנפי נשרים כו', וכך היא במכילתא, שהלשון הראשון פירש דמיון כנפי הנשרים על הקלות והמהירות, שכמו שהנשר מהיר בהליכתו, כן ישראל בשעה קלה נתקבצו לרעמסס מכל ארץ גשן שהיו מפוזרין בה, ובשעה קלה נסעו מרעמסס לסוכות, שהיה ביניהם מהלך של מאה ועשרים מיל.

"והלשון השני פירש דמיון כנפי הנשרים בחבתו על גוזליו, שכמו שהנשר בוחר שיכנס בו החץ ולא בבניו, כך השי"ת בחר שיקבל הוא החצים והבליסטראות, כדי שלא יבאו על ישראל", עכ"ל. וכן עד"ז כתב הבאר היטב על פירש"י.

אלא שלפי זה צריך לומר שגם מה שנדפס פירש"י בשני ד"ה, בד"ה הראשון נדפס רק תיבות "ואשא אתכם", ובד"ה השני רק תיבות "על כנפי נשרים" הנה גם זה שיבוש. - דצריך להיות רק ד"ה אחד "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

ואולי אפשר להעיר על עוד ענין:

לפי הלשון הראשון נראה שמה שנאמר "אשר עשיתי למצרים" קאי על המכות שהביא הקב"ה על המצרים, שזה הי' קודם הענין של "אשא אתכם על כנפי נשרים" שנאמר בפסוק, שקאי על ביאתם לרעמסס. ועל זה פירש"י על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם וכו'. והמזרחי פירש על זה, שזה מורה על רוב חבתי בכם.

ועיין מה ששאלתי בהערה הקודמת על פירוש המזרחי זה (וכבר הבאתי שם כל לשונו).

משא"כ ללשון השני שהא דכתיב "ואשא אתכם על כנפי נשרים" קאי על המצב שלפני קריעת ים סוף, יכולים לפרש גם מה שכתוב "אשר עשיתי למצרים על המצב של קריעת ים סוף", ובהמשך אחד.

שהרי רש"י פירש בפרשת בשלח בד"ה ויבא בין מחנה מצרים (יד, כ) "משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, בא זאב מאחריו נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחרים נתנו על זרועו ונלחם בהם וכו'", עכ"ל.

ואם כן יכולים לפרש "אשר עשיתי למצרים" - שהקב"ה נלחם עם המצריים, ו"אשא אתכם על כנפי נשרים" - שהענן קיבל האבני בליסטראות.

ולכאורה מרוויחים בפירוש זה:

- שהרי רש"י פירש שם (כ, יט) בד"ה וילך מאחריהם "להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה' וכאן מלאך האלקים אין אלקים בכל מקום אלא דין מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים", עכ"ל.

הרי החיבה שהראה הקב"ה הי' חיבה יתירה ביותר, שהרי אע"פ שגם בני ישראל עבדו עבודה זרה, וכמו שפירש רש"י בפרשת בא בד"ה והיה לכם למשמרת (יב, ו): "...ושהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבודת כוכבים וכו'", אע"פ כן הציל הקב"ה את בנ"י והמצריים נאבדו. ואם כן, הי' מתאים לכאורה שהלשון השני (לפי המזרחי הנ"ל) יהי' הלשון הראשון והעיקרי שבפירוש רש"י, הן מצד סמיכות הענינים כנ"ל, והן מצד החיבה יתירה ביותר שהראה הקב"ה לבני ישראל דוקא בשעת קריעת ים סוף.

בפירש"י פרשת כי תשא ד"ה אחיו (לב, כז): מאמו והוא ישראל, עכ"ל.

ולכאורה בא רש"י לתרץ שאיך אפשר לומר שאחיו חטא הרי נאמר לעיל "כל בני לוי" ופירש שם רש"י "מכאן שכל השבט כשר", לכן פירש שאין זה אחיו מאביו כי אם מאמו.

אבל צריך להבין: לקמן בפסוק (כט) נאמר "..כי איש בבנו ובאחיו וגו'", ולמה לא פירש רש"י כאן איך שייך לומר שבנו חטא והרי הוא משבט לוי, והרי כל השבט הי' כשר.

ועיין בפרשת וזאת הברכה בפירש"י ד"ה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (לג, ט) "כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו, ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש שהרי לויים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי", עכ"ל.

הרי ששם פירש רש"י שהפירוש של בנו הוא בן בתו. ולמה לא פירש זה בפרשת כי תשא.

בהמשך למה שהקשיתי בגליון תתח בדברי רש"י לדברים לד, א ואילך - דלמה בהפסוקים "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן גו'" לא פירש כלום על התיבות "את הגלעד" – וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל דקאי על "ית גבורן דעתיד למעבד יפתח דמן גלעד" [וכן לא פירש כלום על "בקעת יריחו עיר התמרים עד צער" אף שיש דרש ע"ז ב(תיב"ע וב)ספרי] –

הנה ראיתי בשיחת יום שמח"ת תשמ"ו סמ"ט (שיחות קודש תשמ"ו (הוצאת ש.ז.) ח"א ע' 292 ואילך):

"אין דער סיום הסדרה1 ווערט דערציילט אז "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה גו' ויראהו ה' את כל הארץ גו'". זאגט רש"י – "הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה".

"וואס בהמשך הכתובים ווערן אויסגערעכנט כמה וכמה מקומות אין ארץ ישראל וואס דער אויבערשטער האט באוויזן משה'ן, ניט פון אלע שבטים, נאר בלויז מקומות מסויימים און שבטים מסויימים.

איז רש"י טאקע מפרש ווי יעדער ארט2 [=הדגשת המעתיק] איז מרמז אויף אן ענין מיוחד, דעם ענין פון "שלוה" אדער היפך השלוה, צער אדער הצלחה, וואס איז געווען אין יעדערען פון די מקומות וואס דער פסוק רעכנט אויס.

און רש"י איז אזוי ממשיך ביז "ואת הנגב ואת הככר"3 – אז "ואת הככר" מיינט "הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש שנאמר4 בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה".

נאר ווען עס קומט צום לעצטן ענין – "בקעת יריחו עיר התמרים" איז רש"י גארניט מפרש!

וואס אויך דא זעט מען אן ענין תמוה בנוגע צו "יריחו", אז רש"י איז ניט מפרש וואס איז דער ענין המיוחד שביריחו. ואכ"מ". עכלה"ק.

הנה ת"ל שכוונתי לקושיית רבינו; אבל יש לתמוה קצת, דמשמע מלשון רבינו "איז רש"י טאקע מפרש ווי יעדער ארט איז מרמז אויף אן ענין מיוחד. . און רש"י איז אזוי ממשיך ביז "ואת הנגב ואת הככר" דרש"י אכן פירש הכל עד בקעת יריחו, ובאמת לא פירש כלום על ארץ גלעד, וכמו שהקשיתי שם בארוכה דהתם הוו"ל לרש"י לפרש יותר משאר המקומות שנפרטו בכתוב.

עוד יש להעיר ממ"ש שם "נאר ווען עס קומט צום לעצטן ענין [=הדגשת המעתיק] – "בקעת יריחו עיר התמרים" איז רש"י גארניט מפרש!" – הנה "עד צער" (שהוא לאח"ז בפסוק) הוא ג"כ נדרש בתיב"ע ובספרי. וצ"ע.

1) לד, א.

2) ובתורת מנחם – התוועדויות תשמ"ו ח"א ע' 400: "והולך ומפרט את המאורעות שהראה הקב"ה למשה לכל הפרטים שנימנו בכתוב [=הדגשת המעתיק]".

3) ברכה שם, ג.

4) מ"א ז, מו.