בגליון הערות וביאורים שי"ל לשבת פרשת בהעלותך תשמ"ז הבאתי פירש"י ד"ה ולא יעבוד עוד (שם ח, כה): עבודת משיא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו', עכ"ל. ופירש"י (שאחר זה) ד"ה לשמור משמרת (ח, כו): לחנות סביב לאהל ולהקים ולהוריד בשעת המסעות, עכ"ל.

ושאלתי שם למה מזכיר רש"י בד"ה הראשון נעילת שערים ולטעון עגלות, ואינו מזכיר להקים ולהוריד בשעת המסעות כמו בד"ה השני, והשאלה הוא גם להיפוך.

לאחרונה ראיתי בפירוש "באר בשדה" על פירש"י, שכנראה בא לתרץ שאלה הנ"ל, וז"ל:

"דתרתי קאמר ושרת את אחיו דהיינו עם אחיו וגם לשמור משמרת והיינו כדכתיב בפ' במדבר (א, נ) והם ישרתוהו וסביב למשכן יחנו . . ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות וגו' (שם, נא), ומסיים שם (שם, נג) . . ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות", עכ"ל.

ולכאורה נראה כוונתו של הבאר בשדה, שהיות שבפרשת במדבר (שם, נא) נזכר בנוגע להקמת והורדת המשכן. ובפסוק (נג) כתיב "..ושמרו הלוים משמרת משכן העדות", על כן בהכרח שהקמת והורדת המשכן נכלל עם מה שכתוב: "...ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות".

ואם כן גם בפרשת בהעלותך שכתוב: "...לשמור משמרת וגו'", הכוונה גם להקמת והורדת המשכן.

אבל לכאורה צריך עיון בתירוצו:

א) ששם בפרשת במדבר, כשם שנזכר הורדת והקמת המשכן נזכר גם שם (פסוק נ): "...המה ישאו את המשכן וגו'", שבזה נכלל גם העבודה דלטעון בעגלות, ואם כן למה נאמר דדוקא פריקה והקמה נכלל במה שכתב שם בסוף . . "ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות".

והגם שמצד הסברא מובן שבפריקה וכל שכן בהקמת המשכן צריכה להיות השמירה שלא יקרב זר יותר מבשעת הטענה בעגלות שהמשכן מפורק לגמרי. אבל תירוצו של הבאר בשדה אינו מצד הסברא אלא מצד לשון הכתוב בפרשת במדבר.

ב) שם כתיב בפסוק (נג): "והלוים יחנו סביב למשכן העדות . . ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות". אם כן, מהו ההכרח בכלל לומר שמה שכתוב: "...ושמרו הלוים משמרת וגו'" קאי (גם) על מה שכתוב בשני פסוקים לפני זה, ולכאורה מסתבר לומר שקאי רק על מה שכתוב בפסוק זה גופא דהיינו על חניית הלוים סביב למשכן, שבזה משמרים המשכן שלא יכנס זר.

ג) אם לפי תירוץ הבאר בשדה שהכרחו של רש"י לפרש כן הוא מצד הפסוקים שבפרשת במדבר, צריך עיון קצת, ששם בפרשת במדבר (נא) כתב: "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנת המשכן יקימו אותו הלוים", ואם כן למה מהפך רש"י הסדר וכותב ולהקים ולהוריד, ולא להוריד ולהקים כמו שכתוב שם.

במדבר יד, לב ברש"י ד"ה ופגריכם אתם: כתרגומו (דילכון) לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו כופל לשון זה כאן לומר אתם.

הבאת התרגום ואריכות הביאור הוא לכאורה מפני שיש כאן קושי גדול בסגנון הלשון, שלכאורה הי' צריך להיות ופגריכם אתם תפלו (במדבר הזה) בלשון נוכח, כיון שהתחיל בל' נוכח באמרו ופגריכם, ועוד מוסף "אתם".

ועל זה מבאר רש"י שבאמת אינו מדבר בלשון נוכח, וכשאומר ופגריכם, מדבר על הגופים שלהם, והיינו שמדבר עם בני ישראל בנוכח על גופותיהם שהם נסתרים.

וכמו (בראשית מג, כג) כספכם בא אלי, שמדבר אליהם בנוכח, אודות הכסף בנסתר, שזה "בא (אלי)", וכן כאן בפסוק לפני זה "וטפכם .. לבז יהי'" גו', מדבר בנוכח על הגוף בנסתר.

וביאור זה מובן על פי התרגום, שאילו לפי מה שכתב בפסוק עצמו יש משמעות שמדבר (רק) עליהם (ולא על גופותיהם), שהרי מוסיף אתם, ואם מצרפים את ה"אתם" לופגריכם, הרי מדבר רק בנוכח, והי' צ"ל א"כ "תפלו גו'".

אבל לפי התרגום שאומר "דילכון" שבלשון הקדש היינו שלכם, הרי בודאי מדבר (בנוכח) על הגופות שלהם (שהם בנסתר).

אלא שא"כ יקשה איך נכנס לכאן תיבת אתם, כיון שהכונה לגופות שלהם. ונכתב בלשון נסתר (יפלו), הנה על זה מבאר רש"י ש"לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו נופל לשון זה כאן לומר אתם", כלומר שתיבת אתם אין הכוונה שדבר אליהם ואמר אתם תפלו, אלא הכוונה שמדבר על גופותיהם אלא מפני שלפני זה מדבר על הבנים שהם כן יכנסו לארץ, מתאים לומר כאן אבל אתם, והיינו הגופות שלכם ימותו, ונמצא ש"אתם" (כאן) אינו זז ממשמעות "שלכם" (ולא אתם כפשוטו).

במדבר טז, א רש"י ד"ה ויקח קורח (הב') "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק כו'". והנה פירוש זה מובן, שהרי לא כתוב את מי לקח, ועל כן בע"כ לפרש שהכוונה לקח את עצמו, והפי' ב"לקח את עצמו" מפרש "לצד אחר", שזה נקרא לקח את עצמו מן הכלל לצד אחר, דהיינו להיות נחלק עליהם.

ולהעיר, שכ"כ מוכרח פירוש זה שאפי' אינו מסתייע מהתרגום, אלא להיפך שמיישב את התרגום לפי הפירוש שהביא - "וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג", והיינו שכאילו יש תמי' על אונקלוס שפירש תיבת ויקח ואיתפלג, אלא שלפי ביאור רש"י מובן גם התרגום. וכמובן שלאחרי שהביא סייעתא לתרגום הרי זה ממילא גם סיוע לרש"י, ומפני שאינו רגיל שויקח (קרח) יתפרש לקח עצמו לצד אחר, לכן מביא גם פסוק מכתובים שגם שם מתפרש כן (מה יקחך לבך גו').

ומפני שבכל זאת אין מצוי בכל התורה שויקח יהי' הפירוש לקח עצמו לצד אחר (ורק בנביאים), אלא או לקיחה ממש (אם המדובר במטלטלים, כמו "ויקח אברהם את עצי העולה") או לקיחה בדברים (אם המדובר באנשים, כמו "קח את אהרן גו' קחהו בדברים כו'"), לכן י"ל בדא"פ - פי' רש"י "ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כו'", שלפירוש זה הוא כמו בכל מקום, וכדמביא רש"י הפסוק קח את אהרן, קחו עמכם דברים.

ולהעיר שבהפסוק השני שהביא רש"י (קחו עמכם דברים), דלכאורה צ"ע: א. והרי יש עוד כו"כ פסוקים בתורה, ולמה לו להביא מנביאים. ב. אינו ראי' כ"כ למה שאומר משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, והרי קחו עמכם דברים היינו שכל אחד יקח לעצמו, והרי זה דומה יותר לפירוש הראשון.

אבל י"ל דאדרבה, הביא דוקא פסוק זה, שאפי' שמדובר שלוקח לעצמו, אבל לוקח משהו (אחר) לעצמו, והם הדברים. משא"כ בויקח קרח שלפירוש הראשון לקח עצמו ממש, שע"ז מביא ראי' מפסוק זה לפירוש השני דוקא, שגם אם לוקחים עצמם חייב להיות שלוקחים משהו אחר, והם הדברים, ובנדו"ד הם הנם סנהדראות.

אלא שצ"ע: איך יתפרש תיבת ויקח שמשך ראשי סנהדראות בדברים, והרי לא נאמר ויקח את נשיאי העדה וכיו"ב.

וי"ל בדא"פ שבאמת "ויקח קרח" קאי על ואנשים מבני ישראל גו', כאילו הי' כתוב "(ויקח קרח) את אנשים מבני ישראל כו'", אלא מפני שהאריך הפס' ביחוסו של "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", וגם צירף את דתן ואבירם ואת און בן פלת, דרכו של פסוק לחזור בקצרה מי הם אלה שבאו לפני משה לכן חוזר שוב ויקומו לפני משה גו' ואח"כ ממשיך כרגיל.

ועפי"ז יש לבאר דבר פלא, שלכאורה כיון שכבר כתוב בפסוק ב' ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וכו', צריך להמשיך בפסוק שלאחרי זה (פסוק ג') מיד "ויאמרו אליהם רב לכם גו'". ולמה חוזר ואומר (בתחילת פסוק ג') "ויקהלו על משה ואהרן".

ועפ"י הנ"ל י"ל ש"ויקומו לפני משה" הוא הסיום של ויקח קרח שלא נאמר מיד את מי לקח כי המשיך לייחס את קרח וצירף אליו גם את דתן ואבירם ואון בן פלת ועדיין לא אמר את מי לקח, ועכשיו בפסוק ג' ממשיך שויקח קרח - ודתן ואבירם וכו' ויקומו לפני משה, ומי קמו - "ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים", לומר שלקח את החמשים מאתים אנשים, ומה שאמר "ואנשים" הוא כמו "את אנשים", וזה קאי על ויקח קרח, אבל מכיון שהפסיק ב"ויקומו לפני משה" שכן יותר מתאים הלשון שכיון שכבר האריך בויקח קרח אינו יכול לכתוב ויקח קרח גו' ודתן ואבירם ואנשים מבני ישראל גו' נשיאי עדה ויקהלו על משה גו' - שזה דיבור ארוך מאד ואין הדרך לכתוב כך, לכן מיד לאחר סיום פסוק ראשון אמר מהי המטרה של ויקח קרח - שהי' כאן ענין של "ויקומו לפני משה", אבל כיון שזה רק בשביל תיקון הלשון לא נכתב כאן מה רצו ממשה אלא המשיך "ואנשים מבני ישראל" (שכנ"ל קאי על ויקח קרח), ורק אחרי זה בפרק ג כתב מהי המטרה ויקהלו וגו'.

ומפני שזה (קצת) דוחק לבאר את כל האריכות הזאת ואין זה דרך לכתוב כן, לכן, י"ל בדא"פ לא הביא רש"י פירוש זה בראשונה (אע"פ שמצד פירוש תיבת ויקח פירוש זה (השני) יותר קרוב לפשש"מ).

במדבר יז, כה: "ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי, ותכל גו'".

והנה צ"ל שבלי הציווי יתכן גם שלא היו צריכים להחזיר את המטה לפני העדות (בקדש הקדשים), כיון שזה כבר עשה פעולתו, ואדרבא יש סברא שלא יהי' בקדש הקדשים, ששם ראוי שיהי' הארון לבדו ולכן הי' הציווי השב את מטה אהרן לפני העדות.

וי"ל שמפני שגדול השלום ושנאוי המחלוקת (רש"י בראשית יא, ט), רצה הקב"ה להראות שחביב לפניו מקל זה שמסיר המחלוקת שהוא מונח במקום הכי חשוב שבו מונח הארון ובו הלוחות.

ויש להוסיף בדא"פ, שלכן הודגש תיבת (ענין) העדות שהי' יכול ליכתב "(לפני ה') באהל מועד". ולהעיר שלעיל בספר שמות בפ' בשלח (טז, לג) לענין צנצנת המן כתוב (על אותו ענין) "והנח אותו לפני ה'", ותו לא (ואינו אומר לפני העדות) (אלא שאח"כ בפסוק שלאחריו (טז, לד) כתוב "ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת", ויתבאר אי"ה להלן).

ובפרט שהציווי (בפעם הראשונה) בפסוק יט הוא "והנחתם באהל מועד (ושם עצמו, ממשיך) לפני העדות גו'", וא"כ הי' יכול בכל הפעמים לכתוב "באוהל מועד" וכבר נדע שצ"ל לפני העדות, ואעפי"כ הדגיש בכל פעם "באהל העדות" (כב), "אל אהל העדות" (כג), "לפני העדות" (כה) - שבזה מודגש החשיבות שיהי' מונח לפני הלוחות - שכולל כל התומ"צ, שהוא כאילו אומר ששקול כנגדם.

ולהעיר שגם צנצנת המן הי' מונח בקדש הקדשים על פי ציווי ה' (אלא ששם לא נאמר (בהציווי) "לפני העדות" כנ"ל), וי"ל בדא"פ שגם כאן מראה ענין זה על חביבות מיוחדת שענין המן הוא "הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאו אתכם מארץ מצרים", שבכללות ענין אוכל קשור עם הגוף הגשמי, ובזה בא להראות עד כמה חביב גופו הגשמי של יהודי שכזכר ללחם שהאכילם בקש לשמור "לפני ה'" ופירש "לפני הארון".

ויש להוסיף בדא"פ שלכן נצטווה אהרן דוקא שהוא יניח את הצנצנת - אף שבכללות המן בא בזכות משה - כי באהרן התבטא אהבת ישראל ביותר, כענין "אוהב שלום ורודף שלום", לכן נצטוה הוא שיניח את הצנצנת שגם היא מראה על אהבת ישראל.