בפירש"י פרשת תולדות ד"ה והתברכו בזרעך (כו, ב): "אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק . . ואף לענין הקללה מצינו כן וכו'". עכ"ל.

המשכיל לדוד מפרש כאן על פירש"י, וז"ל: "הביא זה הרב בכאן להכריח פירוש דל"ת, מנ"ל הך פירושא, דילמא ה"ק והתברכו בזרעך שכל גויי הארץ יתברכו בשבילך ובזכות זרעך ולכך קאמר ואף לענין הקללה מצינו כן והתם ודאי א"א לפרש שהיא לקללה לכל עמה, שאם היא חטאה הם מה חטאו אלא מוכרח לפרש שיקללו בה ה"נ הוי פירושה שיברכו בהם". עכ"ל.

וכן על דרך זה כתב הבאר בשדה, וז"ל: "ומ"ש ואף לענין קללה מצינו כן הוא דלא תימא דדוקא התם דמפרש קרא ישימך אלקים כאפרים וכמנשה אמרינן הכי אבל בשאר מקומות דסתם קרא ולא פי' כהתם ש"מ דהבית היא בעבור כבית ויעבד יעקב באשה, לזה אמר ואף לענין קללה וכו' וכי היכי דהתם מוכרח להתפרש הכי ה"ה גבי ברכה". עכ"ל.

וצריך עיון קצת בדבריהם, שאם זה היתה כוונת רש"י במה שכתב "ואף לענין קללה וכו'", צריך להבין: א. בפרשת נשא פירש רש"י בד"ה ולשבעה (ה, כא) "שיהיו הכל נשבעין בך, לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית . . וכן לענין הברכה (בראשית יב, ג) ונברכו וגו' (שם מח) בך יברך ישראל לאמר".

שלפי המפרשים הנ"ל, צריכים להבין מדוע אמר רש"י כאן "וכן לענין הברכה", הרי לפי דבריהם בנוגע לקללה מוכרחים לפרש כן.

ב. רש"י פירש בפרשת לך לך בד"ה ונברכו בך (יב, ג): "...וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מח) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה".

שלפי המפרשים הנ"ל צריכים להבין, מדוע לא פירש רש"י כאן "ואף לענין הקללה מצינו כן וכו'", שהרי גם כאן לכאורה יש מקום לפרש ונברכו בך – בשבילך ובזכותך.

ואם כן, כמו שהם פירשו בפרשת תולדות שרש"י בא לשלול פירוש זה במה שכתב "ואף לענין קללה וכו'", כן על דרך זה הו"ל לפרש זה בפרשת לך לך.

גם בסוף פרשת וירא (כב, יח) כתיב "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וגו'", ולמה לא פירש רש"י שם מה שפירש כאן.

בפרשת מקץ (מג, יא): "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים", ומעתיק רש"י המילה "נכאת" ומפרש: "שעווה. ב"ר".

והנה בפרשת וישב (לז, כה) עה"פ "וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט", פירש רש"י המלה "נכאת" - "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ"ב, כ') ויראם את כל בית נכתה מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגם לשון שעוה".

וצריך להבין:

א. לשם מה צריך רש"י בכלל לפרש המילה נכאת בפרשת מקץ אחרי שכבר פירשה כבר בפרשת וישב?

וראיה לדבר (שרש"י לא מפרש מילה שכבר פירשה), דהנה המילה "לט" מופיעה הן בפ' וישב והן בפ' מקץ, ובפרשת וישב מעתיק רש"י המלה ומפרשה: "לוטיתא שמו בל' משנה ורבותינו פרשו שרש עשב ושמו אשטרוליזיא"ה במס' נדה". ובפרשת מקץ אין רש"י מפרשה כלום. והטעם מובן בפשטות, שהרי הבן חמש למקרא זוכר מה שלמד בפרשה הקודמת ואי"צ לפרשה עוד הפעם. ובאם כן אינו מובן מה היה קשה לרש"י במלה "נכאת" שהוצריך לפרשה פעם נוספת בפרשת מקץ?

ב. בפרשת וישב מביא רש"י ב' פירושים למלה נכאת; פירוש הראשון (והעיקרי) דקאי על מקום כנוסי בשמים הרבה, ורק בפירוש שני מביא שאונקלוס תרגם לשון שעוה, ואילו בפ' מקץ מפרש רק כפירוש השני (שעוה)?

ומכל הנ"ל מובן, אשר זה גופא בא רש"י להשמיענו. דהיות ובפרשת וישב פי' ב' פירושים על המילה "נכאת", הנה כדי שלא נטעה לומר שגם כאן בפ' מקץ אפשר לפרש בב' פירושים אלו, לכן הוזקק רש"י להבהיר אשר כאן מתאים רק הפירוש דשעוה. אך הא גופא טעמא בעי, מדוע בפרשת וישב נזקק רש"י לפרש ב' פירושים, והפירוש דשעוה מביאו רק כפירוש השני, ואילו כאן מביאו כפירוש היחידי בהמילה נכאת?

ג. מדוע מציין רש"י בפרשת מקץ לבראשית רבה ולא מסתפק בפירוש המילה? ובאם נזקק רש"י למקור, מדוע לא מציין לתרגום אונקלוס (שמתרגם גם כאן "שעף") כבפרשת וישב?

וי"ל הביאור בזה: בפרשת וישב בא פירוש רש"י בהמשך לפירושו הקודם על המילים "וגמליהם נושאים וגו'", ופירש "למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרם של צדיקים שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע". אשר מזה מובן שהמדובר בריבוי בשמים, ולא מסתבר כ"כ לומר שהמילה נכאת קאי על שעוה (שאינה מין בושם), ובה דוקא מתחיל הכתוב לפרט משא הבשמים של ארחת הישמעאלים! ולכן מפרש רש"י בפירושו הראשון והעיקרי, שכל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת.

(וכמו שמובא במדרש רבה - שהוא ככל הנראה המקור לפירוש רש"י - "א"ר אבא בר כהנא והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן אלא ראה מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערבים").

אך באם כן עדיין יקשה, שהרי באם הפי' דנכאת קאי על "כנוסי בשמים הרבה" מדוע מפרט הכתוב אח"כ דוקא שני סוגים אלו דצרי ולוט?

ועוד, שהרי באם כפירוש זה, דנכאת הוא שם כללי (הכולל הרבה סוגי בשמים) והמילים צרי ולוט הם שני פרטים שבהכלל דנכאת, מדוע אומר הפסוק "נכאת וצרי ולוט" (בוא"ו החבור), הרי יותר מתאים היה לומר נכאת, צרי ולוט.

ויש לומר, שכדי להבהיר הקושי הראשון מוסיף רש"י בפירושו על המילה "וצרי" שפירשה "שרף הנוטף מעצי הקטף" ואינו מסתפק בזה, ומוסיף "והוא נטף הנמנה עם סממני הקטורת", דלכאורה למאי נפק"מ כאן ענין זה? וכמו"כ בביאורו על המלה "ולט" שפירש "לוטיתא שמו בלשון משנה" הוסיף וציין "במס' נדה", דלכאורה למאי נפק"מ ציון מקום זה?

וי"ל שבזה בא להבהיר רש"י את הקושי הראשון (מדוע פירט הכתוב דוקא שני מינים אלו אחר שנכאת כולל כנוסי בשמים הרבה), ועל זה מבאר שזהו מפאת חשיבותם, צרי נמנה עם סממני הקטורת ולט אינו סתם בושם, אלא נחשב כפרי (לענין שביעית, כמבואר בגמ' שם).

והקושי השני (דהוספת הוא"ו) אין רש"י צריך להבהירו, שהרי כבר פירש בפ' וישלח (לו, כד) על המילים "ואלה בני צבעון ואיה וענה" – "וי"ו יתירה והיא כמו אי'ה וענה והרבה יש במקרא תת וקדש וצבא מרמס, נרדם ורכב וסוס".

אבל אעפ"כ, היות ואינו חלק (גלאטיק) כל כך, מוסיף רש"י כפירוש שני "ואונקלוס תרגם לשון שעוה".

והנה, כאשר מסופר בפ' וישב על המנחה שלקחו השבטים ליוסף, הרי מודגש בכתוב "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי מעט דבש, נכאת ולוט וכו'". ולמרות שההדגשה מעט היא לכאורה רק על המילים צרי ודבש, הרי מובן מאליו שמנחה המובאת בכלי אינה יכולה להיות מקום כנוס בשמים הרבה" (בדוגמת הענין דבית נכתה), שהרי מעצמו מובן שאינו דומה משא הישמעאלים על גמליהם שהוא לסחורה, לכמות המנחה המובאת בכלים שהוא דבר מועט, ולכן מוכרח רש"י לפרש שאכן כאן הפי' היחיד דהמילה נכאת הוא שעוה, ומביא ראי'ה לכך מב"ר, שכאמור לעיל, בפרשת וישב פירש "שקים מלאים בשמים", ואילו כאן פירשו גם בב"ר דנכאת קאי על שעוה. (וזה שאונקלוס תרגם כאן דנכאת קאי על שעוה, אינה ראיה שהרי גם לעיל תרגם כן).