בפרשתינו (וישב מ, ד) ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אתם ויהיו ימים במשמר. וברש"י ד"ה 'ויהיו ימים במשמר' כתב וז"ל: "שנים עשר חודש".

וצ"ב בכוונת רש"י דאי כוונתו רק לפרש מה המובן ימים א"כ הו"ל להעתיק רק התיבה "ימים", ומשמע דהוקשה לרש"י כל התיבות "ויהיו ימים במשמר", וא"כ צ"ב מה תירץ רש"י בזה דקאמר "שנים עשר חודש".

ואואפ"ל דלפני כן (פסוק ג) כתיב ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר מקום אשר יוסף אסור שם, א"כ פשוט אשר יוסף שירת אותם כמפורש לעיל מיני' (לט, כב) ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסורים אשר בבית הסהר גו' [ובפסוק כג ממשיך] אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו גו', וא"כ מה החידוש בפסוק זה אשר יוסף שירת אותם.

וי"ל דמדייק בקרא לומר דויתן אותם במשמר גו' אל בית הסהר, וכן מצינו בריש פ' מקץ בסיפורו של שר המשקים פרעה קצף על עבדיו ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים.

והנה מצינו בפ' מקץ (מב, יז) דרש"י צריך לפרש דמשמר הוא בית אסורים, ולכאורה מפורש הוא בקרא הכא דמשמר הוא בית הסהר [אסורים].

אלא דמצינו בקרא בפ' אמר ובפ' שלח לגבי המקלל והמקושש דהינחו אותם במשמר ושם לא מפורש בית הסהר [ע"ד ריש פ' מקץ], וי"ל דמהפסוקים גופא מוכח שיש חילוק בין משמר לבית האסורים דמשמר הוא מקום מיוחד כשלעצמו [או מחלקה בתוך בית האסורים] ששם נשמרים אנשים מלברוח כי הם מחכים לגזר דינם אמנם אינו מקום ריצוי העונש [ומפורש שם לגבי המקלל והמקושש "כי לא פורש גו'"], אבל בית הסהר [ובית האסורים] הוא הוא המקום העונש דהעונש הוא להיות אסור שם.

ולפי זה י"ל דהשר האופים ושר המשקים היו רק במשמר, אבל משמר זה הי' בתוך בית הסהר הכללי דשר הטבחים ששם ריצה יוסף את עונשו.

ויוסף הי' לו תפקיד בבית האסורים אבל לא בהמשמר וכשבאו השר האופים והשר המשקים במשמר אז הפקיד שר הטבחים את יוסף שהוא ישרת אותם וזה הי' התמנות מיוחדת ועל כן כתיב עוה"פ ויפקד גו'.

ונראה דמה שנתנו אותם במשמר שהוא בתוך בית הסהר כי ידעו שיצטרכו לחכות עד זמן המיועד שבו גוזרים על השרים, וזמן זה הי' ביום הולדת את פרעה [כמו שהי' לבסוף], ולכן אם הפירוש ימים הוא כפשוטו א"כ אינו מובן למה שמו אותם במשמר שהוא בתוך בית הסהר וגם אינו מובן למה הי' כאן התמנות מיוחדת, אמנם אם הפירוש ימים הוא יב"ח [ובן חמש למקרא יודע מפ' חיי"ש שימים יכול להפרש עד"ז] מובן כהנ"ל ונמצא דמהפסוקים עצמם מוכרח שימים פירושו יב"ח, ושפיר רש"י העתיק גם תיבת "במשמר" שהוא היסוד לכהנ"ל.

[ולהעיר דהכא כ' רש"י 'יב חודש' ובפ' חיי"ש כתב 'שנה', וצ"ב החילוק ויש ליישב.]

בפרשתינו, פסוק (לז, לב): "וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו וגו'".

וצריך להבין, ש"וישלחו" משמע שהאחים שלחו שליח, ולא שהם עצמן הביאו הכתנת אל יעקב. ותיכף אחר זה כתוב: "ויביאו אל אביהם ויאמרו", שמזה משמע שהאחים עצמן הביאו הכתונת אל יעקב.

בחומש "אוצר הראשונים" מביא כמה תירוצים: בשם רמב"ן: "ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם".

בשם רבינו מנחם: "...וישלחו על ידי בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום, אלא זאת מצאנו, בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת".

בשם רבינו בחיי: "השלוחים הביאוה, וזה שאמר הכתונת בנך, שאילו הביאום האחים היו אומרים הכתונת יוסף". והנה תירוץ זה לא הבנתי שהרי נאמר בכתוב: "ויביאו אל אביהם", ואם כן איך נוכל לומר שלא האחים הביאו. אבל אולי יש לדחוק ולפרש לפי תירוצו של הרבינו בחיי שהפירוש של "אביהם" הוא אביהם של האחים.

בשם הרוקח: "על יד עבד אחד".

אבל כל תירוצים אלו אינם לפי פשוטו, וצריך להבין למה לא פירש"י כלום על זה.

אחר שכתבתי זה ראיתי בספר יוסף הלל שכתב וז"ל: "וישלחו את כתונת הפסים, ברש"י כת"י קלף, הגה"ה וישלחו את כתונת הפסים לשון שליחות. פ"א (פירוש אחר) לשון כלי זיין כמו ובעד השלח יפלו (יואל ב, ח) וכמו ואיש שלחו בידו (דברי הימים ב כג, י) כי קרעו אותה כדי שיאמר שהחיות טרפוהו", עכ"ל.

אבל עדיין צריך להבין איך מתורץ השאלה הנ"ל לפי פירוש הראשון שוישלחו הוא לשון שליחות.

בפרשת ויצא פסוק (כט, י): "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו".

א) והנה בפסוק זה נזכר "(לבן) אחי אמו" שלשה פעמים! ולמה אין רש"י מפרש זה.

בסוף פרשת תולדות כתב רש"י בד"ה אם יעקב ועשו (כח, ה): "איני יודע מה מלמדנו".

ואם כן, גם כאן היה לו לרש"י לפרש זה או לכתוב איני יודע.

ב) למה נאמר שני פעמים בפסוק "צאן לבן", ולכאורה גם אם לא היה כתוב אפילו פעם אחת בכתוב זה שזה צאן לבן היה מובן זה מפסוק הקודם שנאמר "... עם הצאן אשר לאביה וגו'".

בפרשת חיי שרה פירש"י בד"ה מגמלי אדוניו (כד, י): "נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים".

אבל מהו "הייחוס" כאן שהפסוק צריך להזכיר שני פעמים שהצאן היו של לבן.

בגליון [תתפח ע' 53] הביא הת' מ"מ פרלמן פירש"י ד"ה נחשתי (ל, כז): "...כשבאת לכאן לא היו לי בנים.. ועכשיו יש לי בנים שנאמר (לא, א): וישמע את דברי בני לבן וגו'", עכ"ל.

ולכאורה מצינו מוקדם יותר בפרשתינו שהיו ללבן בנים והוא בפסוק (ל, לה): ויסר ביום ההוא את התישים... ויתן ביד בניו, ושם פירש"י בד"ה ויתן: לבן ביד בניו. ואם כן, למה לא הביא רש"י ראי' מפסוק מוקדם יותר בפרשה.

וראיתי בחומש בשם אוצר הראשונים בהשמטות שמביא בסוף החומש, וז"ל: "וישמע בני לבן. וקשה למה לא הביא ויתן ביד בניו, וי"ל ה"א שגדלם בביתו, שנאמר (מלכים ב, ב-ג) בני הנביאים, אבל כאן כתיב כל אשר לאבינו (פסוק לה)", עכ"ל.

בנוגע לפירש"י על דברי הכתוב הנ"ל "כשבאת לכאן לא היו לי בנים . . ועכשיו יש לי בנים שנאמר (לא, א) וישמע את דברי בני לבן", ע"כ.

על זה בא שאלת הת' מ"מ פרלמן (גליון תתפח ע' 53) למה לא הביא רש"י ראי' מפסוק יותר מוקדם שבפרשה, בפסוק ל, לה "ויסר ביום ההוא את התיישים . . ויתן ביד בניו"?

בהוספה לזה שניסה הנ"ל לתרץ בהערתו שם, יש גם לבאר ע"פ פירש"י, וישב לז, לה. ד"ה וכל בנותיו: בא"ד שם, "שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו וכו'".

שלזה יש מקום בפסוק ל, לה "ויתן ביד בניו", אבל לא בפסוק שרש"י מעתיקו בסיום פירש"י הנ"ל (ל, כז) "וישמע (יעקב) את דברי בני לבן".

בפר' ויצא כט, יג. נאמר "ויספר ללבן את כל הדברים האלה".

ורש"י מעתיק המלים בד"ה "ויספר ללבן": ומפרש: "שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטלו ממונו ממנו".

בכל מפרשי רש"י שראיתי, פירשו דבריו, שבא לפרש התוכן של המילים "את כל הדברים האלה", (לשון הרא"ם וכן בש"ח).

אבל עפי"ז אינו מובן הד"ה שמעתיק רש"י - "ויספר ללבן". הרי הי' צריך לצרף בד"ה גם סיום הפסוק "את כל הדברים האלה" או עכ"פ הי' צריך לכתוב "ויספר ללבן וגו'".

ואולי יש להבין הכוונה בפירש"י הנ"ל, שתחילתו וראשיתו של הפסוק "ויהי כשמוע לבן . . וירץ לקראתו", מורה עפ"י פירש"י על היותו להוט אחרי ממונו של יעקב, ונקודה זאת חודרת ועל פיו ממשיך רש"י לפרש שאר עניני הפסוק, ולא רק בקשר לפעולות קירוב וחובה של לבן ביחס ליעקב (מחבק, ומנשק) אלא גם בנוגע לזה שנאמר אחריו "ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן...".

שע"פ הנ"ל יש להבין הד"ה "ויספר ללבן" בפירש"י, בלי התיבות אחריו, שעיקר הענין בפירש"י זה לקשר לדברי רש"י הקודמים שתיבת "ללבן" מכריח פירושו הנ"ל - שנועדו דברי יעקב ללבן דווקא (ולא גם לשאר ביתו ששם הוא נמצא כעת), שלכאו' כיון שיעקב כבר נמצא בתוך ביתו (ומשפחתו) של לבן, הי' מתאים לומר "ויספר יעקב את כל הדברים האלה" (ע"ד שכתוב גבי אליעזר אחרי "ויבא האיש הביתה . . ויאמר עבד אברהם אנכי" (ולא ויאמר לו), כיון שדיבר אל כל הנוכחים בבית).

הנה עפ"י פירש"י, ההדגשה בפסוק ויספר ללבן, דווקא מורה על כוונת דברי יעקב ללבן ותוכנם, שהם המשך וקישור לדלעיל מיני', החיבוק ונישוק של לבן "שלא ראה עמו כלום".

דהיינו התנצלות ללבן על היותו מושלל מכל ממון ורכוש.

וירא כא, ב רש"י ד"ה "למועד אשר דבר אתו": "...כשאמר למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד", עכ"ל. בפשטות, הכוונה במילה כותל היא כותל ביתו של אברהם אבינו, וא"כ אי"מ לכאו', הרי השריטה היתה בבית אברהם בחברון, ומיד אח"כ לאחר הפיכת סדום ועמורה, עבר אברהם לפלישתים (גרר) ושם נולד יצחק. (כדמוכח מהפסו', וראה גם רש"י יט, יז ד"ה 'ההרה המלט', וכא, לד ד"ה 'ימים רבים', וכהנה רבות) ומה מועיל לאאע"ה השריטה בחברון כשהוא נמצא בבאר שבע (פלישתים)? (ודוחק לומר שהשריטה היתה רק לסימן בעלמא ולא בשביל אברהם, דהא הלשון הוא, "שרט לו שריטה" וכ"מ בפשטות, וכמו שמפ' ה'עץ יוסף' על השמו"ר יב, ב בנוגע השריטה ששרט מרע"ה לפרעה לפני מכת ברד, עיי"ש). וצ"ע.