ישעי' יט, כד - כה: "ביום ההוא יהי' ישראל שלישי' למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבא-ות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל".

פסוקים אלה חותמים את משא מצרים שהפרק התחיל בו, שלאחר שיקבלו (מצרים עונשם וכו' ויחזרו לעבוד את ה' וגו'" אזי "ונעתר להם ורפאם", ולקראת סוף הפרק מצרף גם את אשור (י"ט, כ"ג) "ביום ההוא תהי' מסילה ממצרים אשורה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור".

וברש"י ד"ה ובא אשור במצרים מביא "תרגום יונתן ויגיחון אתוראי במצראי", והנה לפי הנוסח המובא ברש"י "ויגיחון אתוראי במצראי" משמע שזה לשון מלחמה.

ולהעיר שבתרגום יונתן יש גירסא (וצריך לבדוק בעוד דפוסים) 'וינוחון אתוראי למצראי' ש'וינוחון' הוא ההיפך מ'ויגיחון', וגם 'למצראי' אינו כמו 'במצראי'. ולכאורה תלוי זה בזה, שאם זה "ויגיחון" הרי זה "אתוראי במצראי" שאשור ילחם במצרים, ואם הנוסח הוא וינוחון היינו שישרו וישבו, אז מתאים ההמשך "למצראי, היינו שיבואו למצרים לשבת ביחד וינוחו זה לצד זה, בגלל השלום ביניהם.

והשלום ביניהם יבוא בגלל מפלת סנחריב כמ"ש במלכים ב' י"ח ל"ה (ובישעי' לג, לו): "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף גו'" והנה כולם פגרים מתים, וכשראו שנפלו שלא בדך הטבע, הכירו בגדולת ה', וזה הביא אותם יחד עם אשור לעבוד את ה' ולשבת בשלום ביניהם.

אבל כל זה אתי שפיר לגירסא וינוחון, אבל איך נפרש את הגירסא ויגיחון שהיא מלחמה, איך מתאים ענין מלחמה לכאן, ובפרט שהפסוק מסיים "ועבדו מצרים את אשור".

ואם נאמר שהגירסא ויגוחון קיימת, אולי ניתן לפרש שמה שהי' עד עכשיו שמצרים באה לאשור, ואשור באים למצרים למלחמה, שזו הכוונה ויגיחון, הנה עתה יבואו לשלום ועד כדי כך ש"ועבדו מצרים את אשור".

ועפ"ז ממשיך בפסוק כד "ביום ההוא יהי' ישראל שלישי' למצרים ולאשור גו'", וכדפרש"י: "לפי שלא היתה אומה חשובה בעולם באותו הזמן כמצרים וכאשור, וישראל היו שפלים כו' ואמר הנביא על ידי הנס שיעשה לחזקי'הו יגדל שם של ישראל למעלה ויהיו חשובים כאחת מאלו הממלכות לברכה ולגדולה".

ומה שרש"י מסיים "לברכה ולגדולה" הנה זה בפשטות בא לפרש תיבות "ברכה בקרב הארץ" שבסוף פסוק כד, שהפירוש ברכה היינו לברכה ולגדולה, שמי שיברך את חברו יברכו שתגדל ותהי' מאושר (וכיו"ב) כשלושת האומות האלה.

ולפ"ז (בקרב) הארץ לא קאי על ארץ ישראל (דווקא) אלא ארץ סתם והיינו העולם. וזה בדוגמא של "וידגו לרוב בקרב הארץ".

ולכאורה יש כאן גם דיוק (לשלילה) והיינו שאין לפרש שהכוונה ברכה לארץ ישראל לגשמים והצלחה, שאין נאה לעם ישראל ולארץ ישראל להיות מחוברת למצרים ולאשור ולהתברך אתם (או כדוגמתם).

וממשיך בפסוק כה "אשר ברכו ה' צבא-ות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל".

ובפשטות פסוק זה בא בהמשך למה שמסיים בפסוק שלפניו "ברכה בקרב הארץ", ומבאר איך (ומה) היא הברכה "ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל", שתיבת ברוך שבתחילת הפסוק (ברוך עמי מצרים), קאי גם על מעשה ידי אשור, וגם על נחלתי ישראל.

ומה שבתחילת הפסוק כתבו "אשר ברכו (ה' צבא-ות לאמר ברוך עמי מצרים גו') בלשון יחיד, זה כי קאי על כל אחד הנזכר בפסוק (מצרים, אשור וישראל). אבל רש"י אינו מפרש כן, אלא שתיבת "(אשר) ברכו (ה' צבא-ות גו') קאי רק "לישראל".

ולפי זה גם מובן למה כתוב "(אשר) ברכו" בלשון יחיד, וכן מה שנאמר בהמשך הפסוק ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור קאי (רק) על ישראל, וכדפרש"י "ברוך עמי - ישראל" ומה שכתבו בפסוק "(ברוך עמי) מצרים" היינו ישראל אשר בחרתי לי לעם בהיותם במצרים. וכן מה שנאמר להלן ומעשה ידי אשור, היינו שמעשה ידי הראיתי להם (לישראל) בגבורות שהפלאתי באשור (היינו מפלת סנחריב הנ"ל), וא"כ מהו שנאמר "ונחלתי ישראל", הרי גם עד עכשיו דבר על ישראל.

הנה הפירוש הוא ש"וע"י אותם נסים ישובו ויהיו כאילו עתה עשיתים מחדש והם יהיו נחלתי ישראל".

ומסיים רש"י "ודוגמא זו תרגם יונתן", כלומר שגם יונתן פירש שכל הפסוק קאי (רק) על ישראל, אבל רק "ודוגמא", כי אינו מפרש הכל כמו רש"י, שעל "מעשה ידי אשור" פירש "ועל דחבו קדמי אגליתי יתהון לאתור" - ועל שחטאו לפני הגליתי אותם לאשור. משא"כ רש"י פירש "הראתי להם בגבורות שהפלאתי באשור".

וב"ונחלתי ישראל" מפרשים שניהם שקאי על התשובה שבני ישראל ישובו, ובתרגום אומר "וכדו דתבו מתקרן עמי ואחסנתי ישראל" - ועכשיו ששבו וקוראים עמי ונחלתי ישראל. וברש"י "וע"י אותם ניסים ישובו ויהיו כאילו עתה עשיתים מחדש והם יהיו נחלתי ישראל".

וההוספה של רש"י "ויהיו כאילו עתה עשיתים מחדש" י"ל, שכיון שהתחיל בפסוק כד "ביום ההוא יהי גו'", ובהמשך לזה מסיים (בפסוק כה) "ונחלתי ישראל", הרי קשה איך אפשר לומר שרק ביום ההוא יהי' ונחלתי ישראל. וגם, שתיבת "נחלתי" עצמה מראה על שמאז ישראל הם נחלתו.

לכן פרש"י "ויהיו כאילו עתה עשיתים מחדש" שלכן שייך שקאי על "ביום ההוא".

ולהעיר שבמצו"ד (מיוסד על מפרשים) מבאר פסוק כה כפי שנתבאר כאן בתחילה כפי הנראה בפשש"מ, שברוך עמי מצרים, קאי על מצרים (כפשוטו), ולמה קורא לו "עמי" "על ששבו להיות עמי להאמין בי" - מצו"ד. ועד"ז "וברך . . מעשה ידי אשור", קאי על אשור, ו"ר"ל ברוך הוא על אשר הכיר שמה שעלתה בהם הי' מעשה ידי ולא במקרה".

ועל נחלתי ישראל מפרש "ברוך נחלתי ישראל ר"ל ב"ה על אשר מעולם הוא נחלתי ומאמין בי".

וזה מובן שבישראל כתוב "נחלתי", וכדפירש במצו"ד "אשר מעולם הוא נחלתי" שזהו ענין נחלה שמיוחד לפלוני מאבותיו ולעולם, וכינוי זה נאה לישראל.

אבל רש"י, כנראה לא רצה בשום אופן לפרש ש"עמי" קאי על מצרים, שמלבד שבכל מקום שכתוב עמי (בתנ"ך) קאי על עם ישראל "אם כסף גו' עמי' גו', עמי זכר נא מה יעץ גו', עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך גו'", הנה מלבד זאת לא יתכן - לפרש"י - לכנות את מצרים עמי, ועד"ז לא נאה - לרש"י - לכנות את אשור בשם מעשה ידי ולומר על זה ברוך, אף שתיבות מעשה ידי לא קאי על אשור (עצמה), אלא שהם הכירו שמה שעלתה להם הם מעשה ידי, ונמצא שקאי על הקב"ה, אבל סוף סוף מתפרשת תיבת ברוך ביחס אל אשור.

ולא רצה רש"י לפרש כן. ועד כדי כך מהפך רש"י בזכותם של ישראל שלקח לעצמו פירוש, שאינו מפרש (לגמרי) אפילו כבתרגום יונתן.

אלא שלפרש"י יוקשה מהו שאומר בסוף הפסוק (הפרק) ונחלתי ישראל, והרי כל הפסוק (לרש"י) דבר על עם ישראל, לכן פרש"י "ויהיו כאילו עשיתים מחדש", שעל שם זה קראם נחלתי.

ונמצא שלפרש"י תיבת ברוך קאי רק על ישראל ונזכר ליד תיבת מצרים והיינו עמי ישראל שבחרתי בו בהיותם במצרים שלפי"ז גם מובן בפשטות למה כתוב בתחילת הפסוק (כה) אשר ברכו ה' בלשון יחיד, שזה קאי רק על ישראל.

בקובץ תתצ"ד (81) שואל הרב וו. רוזנבלום למה לא מתרץ רש"י את השאלה מדוע כתוב ותען להם מרים בלשון זכר והי' צ"ל ותען להן מרים בלשון נקבה?

והאחרונים כבר מצאו לנכון להתעורר בזה. וכדאי לציין פה מה שמצאתי כתוב בשל"ה הק' בפרשת בשלח על שאלה זו וז"ל: "ומצינו מדה זו היתה בנשים יותר מבאנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים כי האמינו בה' ולקחו תופים ומחולות כי האמינו בתשועת ה' אשר יעשה להם. ונתהפכו הנשים לגבורת האנשים להיותם אמיץ לב והאנשים להנשים ע"כ באנשים כתיב לשון נקבה ובהנשים לשון זכר". ע"כ.

עוד כותב שם תירוץ בדרך צחות וז"ל: "ואנשי הצחות והמליצה אומרים שמרים עם הנשים לא אמרו שירה כי הנשים פטורות, רק יצאו בתופים ובמחולות לשמוח ובאו כמה בחורי ישראל לראות בשמחתם, ואז צעקה מרים ותען להם לכו לאהליכם במקום שאומרים האנשים שירה וגם אתם שירו לה' כי גאה", ע"כ.

אמנם אחרי עיון קצת לכאורה יש תשובה פשוטה לכל השאלה והוא דהנה מצינו בגמרא (סוטה ל, ב): "תנו רבנן דרש ר' יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה קלי ואנוהו וכו' שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז הי' ר' מאיר אומר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה שנא' במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל...", ע"כ.

א"כ הרי לפי גמרא זו תינוקות ועוללים אמרו שירה ואפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה וא"כ יכול להיות שמרים פנתה בדברי' אל אותם הילדים ואמרה להם שירו לה' כי גאה גאה. וע"כ כתוב ותען להם מרים בלשון זכר. והסברה נותנת שפנתה בדברי' להזכרים שהיו שם ולא להנשים כי הרי ידעה מרים הנביאה ש'קול באשה ערוה' א"כ לא הותר להנשים לשיר את השירה, וד"ל.

ומכיון שהגענו בע"ה עד כה י"ל בד"א שכל הענין הנה מרומז ברש"י באופן נפלא, דהנה רש"י בד"ה "ותען להם מרים" מביא מהגמרא סוטה שהבאנו לעיל וז"ל: "משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים", ע"כ. רואים מיד את ההבדל הגדול בין אמירת השירה אצל האנשים לאמירת השירה ע"י הנשים בשנים: א) אצל האנשים משה אומר והם עונין אחריו, משא"כ אצל הנשים רק מרים אמרה שירה אבל הנשים רק שמעו ולא ענו אחרי'. ב) אצל האנשים כתוב "ויאמרו לאמור, אשירה ל' כי גאה גאה וגו'" משא"כ אצל הנשים כתיב "שירו לה' כי גאה גאה". ומה טעם השינויים האלו? וע"ז מעיר רש"י ומיוסד על הגמרא הנ"ל, שבאמת כך הי' הסדר, שאצל האנשים משה אומר והם ענו אחריו או כגדול הקורא את ההלל או כקטן הקורא את ההלל, לפי הדיעות המובאים שם בגמרא עיי"ש. אבל אצל הנשים הי' הסדר שמרים אמרה שירה באופן שרק הנשים שמעו את קולה ולא הי' שם שאלה של קול באשה ערוה ושאר הנשים רק ענו בתופים ובמחולות. וזהו שכתוב "ותצאנה כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות" להורות שלא הי' שם עני' בפה. אבל מ"ש אח"כ ותען להם מרים זה הי' בשביל הזכרים שהיו שם (או בשביל העוללים והיונקים כנ"ל, או סתם זכרים שהיו שם וכפי השל"ה הנ"ל) אשר להם אמרה "שירו לה' וגו'" כלומר אתם שירו כי לנו אסורה השירה בפה משום קול באשה ערוה. ובזה נתיישבו כל הקושיות, ודו"ק היטב כי טוב הוא.