על הפסוק [במדבר כ,יב.]: "יען לא האמנתם בי" פירש"י: "גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן.עכ"ל

וצריך להבין:

1. מה הוקשה לרש"י בתיבות אלו? והלא הפסוק מובן ביותר, שעקב חטא מי מריבה נענשו שלא יזכו להכנס לארץ? מה חסר בפסוק ללא הסברו של רש"י?

2. מפשטות הכתובים משמע שאלולי חטא זה, היו נכנסים לארץ, כי אין שום סיבה שמשה ואהרן לא יזכו להכנס לארץ, מדוע נזקק רש"י להוסיף: "כדי שלא יאמרו" שמזה מובן שאילו לא היינו חוששים ל"מה יאמרו" - לא היו נכנסים לארץ, גם ללא חטא מי-מריבה ! והדבר תמוה.

3. גם לא מובן בפשוטו של מקרא: היכן כאן ה"מידה כנגד מידה"? מה הקשר בין חטאם בהכאת הסלע לבין שלילת כניסתם לארץ ישראל?

ויובן בהקדם שאלה נוספת [שמעלה כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ד ע' 8] מפסוק בספר דברים [א,לז.] : "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שמה" - ו"גם" זה בא בהמשך לתיאור נרחב של חטא המרגלים, כלומר, משה מטיל על העם ["בגללכם"] את הסיבה שנשללה ממנו הכניסה לארץ ישראל, הלא מקרא מפורש דבר הכתוב: "יען לא האמנתם בי להקדישני... לכן לא תביאו את הקהל הזה" וגו' ? הרי שעונשו בסיבת חטאו שלו וכיצד הוא מטיל זאת על בני ישראל1 ?

אמנם הרמב"ן מנסה לענות על השאלה: ... יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ, כי הכל בגרימת עונותיהם... עכ"ל.

וה"אור החיים" אינו מסכים לתירוצו: "....ואין דבריו נראים, כי רואני שעדיין הוא מדבר בענין המרגלים, שכן אמר הכתוב אחר זה וטפכם אשר אמרתם וגו' עד סוף הפרשה והוא מדבר בענין המרגלים, ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין, ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה2: עכ"ל.

והפלא: שרש"י מתעלם כליל משאלה כה פשוטה שכל המפרשים מתלבטים בה. אין זאת אלא שרש"י כבר ענה אי שם על שאלה זו, על כן לא ראה צורך להתייחס שנית אליה3.

וי"ל שהפתרון לכל שאלות הללו טמון בפירוש רש"י הנ"ל וכדלקמן:

כשמשה אומר בספר דברים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה" לא ניסה חלילה להעביר אחריות חטאו במי-מריבה על העם, אלא שבאמת הטעם האמיתי שלא נכנס לארץ היה בגלל "חטא המרגלים", על פי הכלל של "מידה כנגד מידה": בעוון מאיסת-הארץ, נשללה זכות הכניסה לארץ!

[ומה שתמהנו היכן מוזכר בסיפור המרגלים שאמר ה' שמשה ואהרן לא יכנסו לארץ? מקרא מפורש הוא בפרשת המרגלים [שלח יד,ל.] : "אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי... כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" כלומר היחידים שיוצאים מכלל הגזירה הם רק שני אלו ותו לא!]

ושמא תאמר: מה למשה ואהרן לחטא המרגלים, שלא היו חלילה שותפים בו? והתשובה מובנת בפשטות: כמנהיגי הדור עליהם להיות עמהם, כי רועי ישראל לא יעזבו את צאן מרעיתם.

וכדאיתא במדרש רבה: ...אמר לו הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר?! ואת מכניס דור אחר ?! עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא אלא תהא בצדן ותבא עמהן שנאמר (דברים לג) ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה אלא שיצא עמך:

אלא שהקב"ה דאג שמא יאמרו [אלו שלא יבינו את רעיון אחריות המנהיג] "כעוון שאר דור המדבר [שלא האמינו ביכולת השם ומאסו בארץ חמדה] - כך עוון משה ואהרן" , [שהרי נאמר "וכל מנאצי לא יראוה", מלבד יהושע וכלב] - ויתחלל שמם של צדיקים אלו לשווא.

וחשש זה משקלו רב יותר מהצורך לחייב את המנהיג להיות עם צאן מרעיתו, עד שכדאי לוותר להם ולהתיר כניסתם לארץ "כדי שלא יאמרו"... אבל הקב"ה רצה שהמנהיג בכל זאת יישאר עם צאן מרעיתו, כדי שיהא דוגמה לכל מנהיגי הדורות הבאים, כיצד אפשר לקיים שניהם?

מה עשה הקב"ה? החליט "לגלגל" לידיהם של משה ואהרן איזשהו "חטאון" קל, אותו יפרסמו בתורה כ"סיבה" לאי כניסתם לארץ, אזי מחד, לא יתחלל שמם של הצדיקים ומאידך, יישארו עם צאן מרעיתם.

ומנין למד זאת רש"י מפשוטו של מקרא? מהתיבות של הדיבור המתחיל: "יען לא האמנתם בי" - שהוקשה לרש"י דלכאורה הרי תיכף לאחריהן נאמר שוב: "לכן" [פעמיים ביטוי של נימוק וסיבה?] והול"ל : "יען לא האמנתם... לא תביאו" [בלי "לכן"] ?

אבל לפי הסברו של רש"י תובן הכפילות ["יען" ו"לכן"] : "יען" יש "כיסוי" של חטא מי-מריבה, שגלגלתי לידכם, "לכן" אפשר לממש את העונש של "לא תביאו" שהוא בסיבת חטא המרגלים ש"התאנף ה' בי בגללכם" [כדי שאשאר אתכם מתוך אחריות של מנהיג].

ואם תתמה: היתכן לומר שהקב"ה "הכשיל" את משה רק בשביל "לחפות" על הטעם האמיתי של אי כניסתם לארץ? מנין המקור לזה? הרי זה יובן בהקדם שאלה נוספת המציקה בפשוטו של מקרא: כיצד יתכן שמשה רבן של כל הנביאים יחטא באי-ציות מדוייק להוראות הקב"ה אליו ?!

אמנם ה"אור החיים" הק' מתלבט בשאלה זו וליקט עשרה דרכים להסביר מה הייתה שגגתו של משה, ברם, הצד השווה שבכל התירוצים שליקט שלא דייק, או על שכעס או שהתבטא שלא כדבעי, היתכן לומר על אבי הנביאים ששגג בקיום הוראה מפורשת או שנתהווה אצלו ספק בהבנת הנבואה?!

אמנם, רש"י מפתיע בפתרונו לשאלה זו בנוקטו פירוש הנראה רחוק מהפשט: בד"ה המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים לכך אמר להם המורים סרבנים לשון יוני שוטים מורים את מוריהם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:

ובד"ה שלאחריו: פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה שנא' (שמות יז) והכית בצור ונזדמן להם אותו סלע והכהו:

ונשאלת השאלה: וכי סלע מעצמו יכול להסתלק ולהתחבא? אלא שזהו "מעשה-ניסים" מתוכנן של הקב"ה! אם כן מהי אשמתו של משה ?! ומהי משמעות הסתפקותו "שמא צריך להכותו כבראשונה" והלא נאמר לו מפורשות: "ודברתם אל הסלע" ולא "והכיתם" ?!

אבל לפי הנ"ל יומתק:

מאחר והקב"ה רצה "להכשילם" למטרה הנ"ל, לכן נקט בציווי אליהם לשון המשתמעת לשני-פנים באמרו: "קח את המטה ודברתם אל הסלע לעיניהם" [ מצד אחד "קח את המטה" בשביל מה? אם צריך רק "לדבר"... "לעיניהם" - וכי מדברים אל העיניים?...]

אבל משה רבנו ניסה להיות נאמן למקור ורק "לדבר" אל הסלע כפי שנצטווה... ראה הקב"ה שמשה בבחירתו החפשית לא יטעה ולא יחטא [ויסכל את תכנית-ה"כסוי"] - מיד חולל הקב"ה ביזמתו נס-מיוחד ש"הלך הסלע וישב לו בין הסלעים", נמצא שדבר משה אל הסלע הלא-נכון ולכן לא ראה תוצאות אלא "טיפין טיפין"... ומאחר ומשה מאמין שדבר ה' מוכרח להתקיים "ושקית את העדה ובעירם", עלה בלבו חשש , מתוך ענוותנותו היתירה שמא לא הבין נכון את דבר ה'? כי הרי היו בציווי ביטויים הרומזים ל"הכאה" [קח את המטה... לעיניהם] מה גם שבפעם הקודמת אמנם נאמר לו: "והכית בצור", אי לכך חשב משה שמא כוונת הקב"ה : "ודברתם אל הסלע" בשפה שמדברים עם סלע... אזי החליט להכות בסלע - לא מתוך אי-הבנה או שגגה או התפרצות כעס, אלא בהנחה שזהו רצון ה' האמיתי4 ! עתה התממשה כוונת הקב"ה "לייצר" חטאון קל למשה ואהרן כדי שיוכלו להשאר עם צאן מרעיתם, מבלי שייפגע כבודם.

ונסיים בדברי "אור החיים" הק': "...ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה ? כבר כתבתי שם (במדבר כ ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים. עכ"ל.

ומזה אנו רואים גודל ההכרח ש"רועי ישראל לא יעזבו צאן מרעיתם" אלא "תהא בצידן" ובעת הגאולה השלימה יוליכנו נשיא דורנו לקראת משיח צדקנו קוממיות לארצנו.