בפירש"י פרשת שלח ד"ה ויבא עד חברן: "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם; וכן הוא אומר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א, לו), וכתיב ויתנו לכלב את חברון (שופטים א, כ)".

וצריך להבין מה מכריח רש"י להביא ראי' שכלב הלך לחברון דוקא ממה שכתב בפרשת דברים "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה".

והרי בפרשת שלח גופא כתיב (יד, כד): "ועבדי כלב . . והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה".

ופרש"י שם בד"ה אשר בא שמה: "חברון תנתן לו".

והשאלה הוא עוד יותר, כי איתא בגמרא (סוטה, לד, ב) וז"ל:

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי לי' אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות . . והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'", עכ"ל.

ופרש"י שם בד"ה והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו': "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון", עכ"ל.

הרי הגמרא מביא ראי' דכלב הלך לחברון מפרשת שלח, ולא כפירש"י בחומש שמביא ראי' לזה מפרשת דברים.

ב. רש"י פירש בפרשת פנחס בד"ה אך בגורל (כו, נה): "יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה".

וצריך להבין למה הוסיף רש"י "כאשר דבר משה", ובפרשת שלח כשמביא ראי' מאותו פסוק לא הוסיף זה.

והטעם מבואר בפשטות שתיבות אלו אינם נוגע להראי' שרש"י רוצה להביא.

במדבר כב, כו. רש"י ד"ה ויוסף מלאך ה' עבור, לעבור עוד לפניו להלן להיות לפניו במקום אחר כמו והוא עבר לפניהם ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות סימני אבות הראהו.

ויש לעיין: א. מה מוסיף רש"י על מה שכתוב במפורש בפסוק, והרי בפסוק כתוב שעבר ואח"כ עמד במקום צר גו',

ב. למה הביא רש"י את המדרש אגדה, מה זה מוסיף, או מתרץ, בפשש"מ. וי"ל בדא"פ, שבעצם התיבות "ויוסף . . עבור" אינן מובנות כ"כ, ולכאורה אפי' כעין סותרות א לא, שהרי לא נאמר לפני זה שעבר קצת, שאז הי' מתאים אולי לומר שהוסיף לעבור, אבל לפני זה לא מסופר שעבר אלא (כב, כב)" ... ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו גו'", ובפסוק כד "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גו'", שלפי זה הי' מתאים שיהי' כתוב ויוסף מלאך ה' לעמוד במקום צר גו'". וגם, שתיבת "עבור" יש לה משמעות יותר על ההעברה הלאה, ולא על עמידה, וא"כ איך זה מתאים (ויוסף גו') עבור עם ויעמוד.

ועל זה פרש"י שתיבת "עבור" כאן אינו לשון עובר (ושב) שעובר כדי להמשך הלאה לדרכו, אלא ללכת לפניו, אבל קשור אל מי שעובר לפניו, וזהו מה שרש"י מבאר "לעבוד עוד לפניו להלן להיות לפניו במקום אחר", שההעברה כאן (אינו לעבור ולהסתלק אלא) הוא "להיות לפניו במקום אחר", ומה שרש"י מוסיף לפני זה "לעבור עוד לפניו להלן" הוא ביאור תיבת ויוסף (..עבור)", וכנ"ל שלא נאמר לפני זה שעבר כו' שיהי' שייך לומר ויוסף (לעבור)", על זה פרש"י "לעבור עוד לפניו להלן", שהרי בפעם ראשונה שנאמר (כב) "ויתייצב מלאך ה' בדרך גו'" הרי בודאי הלך לפניו כדי להתייצב בפניו ולעכבו בדרך, וכן בפעם הב' (פסוק כג) ויעמוד למלאך ה' במשעול הכרמים גו' בודאי הלך לפניו והקדימו כדי לעמוד נגדו, ועל זה מספר לנו הפסוק ויוסף מלאך ה' עבור שבפעם הג' הוסיף "עוד לעבור לפניו להלן" (כד) "להיות לפניו במקום אחר". ועל זה מביא דוגמא מיעקב ששלח את הדורון (המחנות) של עשיו אחיו, ושם כתוב והוא עבר לפניהם, שהכוונה שהקדים ללכת לפניהם.

ואולי בגלל שכאן נאמר ויוסף (מלאך ה' גו'), ואז נשאלת שאלה אם הוסיף למה לא להוסיף עוד פעם לעצרו, אולי בסף יסכים לעצור, וי"ל בדא"פ הביא את המדרש "מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, ועונה, סימני אבות הראהו.

והנה ע"פ הנ"ל בהסבר השאלה (שבדא"פ), יומתק זה שרש"י העמיד בד"ה שלו תיבות "ויוסף מלאך ה' עבור", שלכא' הי' מספי' להעתיק תיבת עבור, וע"פ הנ"ל עיקר הקושיא היה משני הדברים יחד שלכאורה אין מתאים הענין של ויוסף גם לעבור, שויוסף משמע שזה קשור לקודם, ו"עבור", משמע שנפרד מהם, ולפי הנ"ל מובן, ולכן העתיק כל זה בד"ה.

ועצ"ע בזה שהביא את המדרש.

ברשי ד"ה וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי אומר רשי: "אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב" עכ”ל ולכאורה כוונתו כאן הוא למש"כ בפרשה הקודמת בפרק כ"א פסוק כ"ג שסיחון הם שמרו מפני כל הלוחמים נגד מואב ועל כך לקחו גם מס ומאחר שאותם הצליחו לסלק ממילא לא שביק חיי למואב.

אבל לכאורה אינו מובן, כי מלשונו של רשי נראה שנתחדש משהו כאן לבלק ועוד דאי"מ איזה קושיא בא לסלק רשי –כידוע שיטת רבינו בזה.

והנה בעיקר שפתי חכמים ביאר שרש"י בא לתרץ את הלשון וירא שהיינו מלשון התבוננות ועוד כתבו שבא ליישב הנאמר בפסוק הבא ש"ויגר מואב" דהיינו שכל העם פחדו וק"ק איך הגיע לזה אלא ביאר שמאחר שהמלך שלהם פחד במילא כל העם ג"כ נכנסו לפחד.

אך יש להקשות על זה דא"כ הרי ההתבוננות של בלק היא אותו התבוננות של כל העם וזה מה שהביא את כל העם לפחד ועד לענין של "קצו בחייהם", וא"כ מדוע תולה כל ה"וירא" היינו ההתבוננות, בבלק ואת"ל דכאן בא לדבר על המלך בנפרד שהוא עיקר העם ובמילא לכך לא הביא את ההתבוננות של העם עדיין קשה דמהמשך לשונו כאן נראה מפורש שבא לדבר על העם ביחוד והמלך מזכירו בדרך אגב כפי הנראה מפסוק ג' וד' שמדבר על כל העם דמואב שויגר ויקץ והם שלחו שלוחים לזקני מדין ובדרך אגב מסיים ובלק בן צפור מלך בעת ההיא מכיון שלא היה אחר.

וא"כ הול"ל וירא מואב את וכו' ויגר מואב ויקץ מואב וכו' ולבסוף ובלק בן צפור מלך בעת ההיא ולכאורה הוא קושיא בפשש"מ שרש"י צריך לבארו וא"כ יש לחפש מה תירץ בד"ה הנ"ל

אלא אולי יש לומר שרש"י נתכוון למשהו יותר עמוק והוא שבעצם יש להקדים עוד קושיא והיא שבאם כל הפחד לפי איך שאומר בש"ח היה במלך וממנו נמשך לכל העם הנה צריך להבין איך הפחד הפרטי של המלך עבר לכל העם היינו איך ידעו כולם מזה והרי לא מצינו שהמלך אמר להם משהו?

אלא משום זה למד רש"י הסיבה שהתורה הזכירה את שאר המלכים כאן והוא כי כשבני ישראל עברו דרך האמורים הם לא רצו מלחמה כלל אלא רצו לעבור דרכם ואעפ"כ כשלא הסכימו בשלום הם פתחו במלחמה הנה בלק בראותו כל זה החליט שבאם יבואו בני ישראל הנה בפשטות יתן להם לעבור בלי לעורר מחלוקת.

ולכן הזכיר את מה שקרה להם וממילא בלק החליט שבאם ירצו יתן להם לעבור בשלום דרך ארצו וכל העם ראו בפשטות שאינו מתכונן למלחמה והבינו את מהלכו שיתן להם לעבור ומזה בא אליהם הפחד שלהם שהבינו שהמלך שלהם פוחד מבנ"י –משא"כ באם היה מתכונן למלחמה היו מתאמצים

ועפי"ז יובן גם המשך הפסוקים, שבפסוק ג' מבאר רשי ויגר שהוא לשון מורא, וב'ויקץ' ביאר רשי קצו בחייהם כמו קצתי בחיי והוא מקרא קצר וצלה"ב בפשש"מ איך הגיעו ממורא למצב של קצתי בחיי עוד לפני שהתחילו ללחום כלל?

אלא שרשי למד את ביאור הנ"ל בתוך הפסוקים שהוא הכוונה במש"כ "ויגר מואב מפי העם מאד כי רב הוא ואי"מ למי הכוונה והרי עם ישראל אע"פ שהיו הרבה הנה בפשטות לא היה הפחד שלהם מצד הריבוי שלו דהרי נצחונות דהמלחמות לא היה מצד ריבוי בפרט במלחמת סיחון שהיה ע"י מרע"ה בעצמו אלא יתכן לומר שהכוונה היא לעצמם היינו שקצו בחייהם מצד גודל הבושה מאחרי שהם היו חזקים וכו' ובנ"י היו בגדר עבדים שנשתחררו ואפילו מי ששמרו עליהם לא יכלו להם ובמילא הכניעה לתת להם לעבור היה עבורם בושה הכי גדולה.

ועל פי זה יובן ג"כ מה שרשי כולל בפסוק ד' את ב' העניינים יחד א' שבכלל היו שונאים זא"ז מדין ומואב ונתאחדו כנגד ישראל ועוד כותב רש"י "שכיון שראו ישראל נוצחים שלא כדרך העולם אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל להם מדתו ..." ולכאורה הם ב' ענינים שונים לגמרי שרשי מתחיל איך בכלל היה שייך שידברו ביניהם ולאחרי זה מוסיף רשי עוד ענין והוא מדוע בכלל חשבו שהם יכולים לעזור להם ובמילא היה לו לרשי לחלקם לב' ד"ה או לכה"פ כב' פירושים שונים מדוע הלכו למדין?

אלא עפ"י הנ"ל יש לומר ובהקדים שיש עוד להקשות לכאורה מה נגע כאן כלחך השור את עשב השדה והרי אינו מובן מה מוסיף בפשש"מ ועוד מה מבאר רש"י שאינו רואה סימן ברכה שאמנם זה מבאר מהו הכוונה של כלחך השור אך אינו מבאר את הקישור לעניננו שמה נוגע כאן לומר כלחך השור שלא יהיה בזה סימן ברכה?

אלא שרש"י למד דמאחר שמחמת הבושה קצו בחייהם הנה הם לא היה אכפת להם כבר הבושה ללכת לזקני מדין מאחר שהמלך שלהם בלק הוא לא היה גדול מצ"ע אלא מכיון שלא היה אחר כפי שרש"י ממשיך בד"ה שלאחרי זה ובמילא נגשו למדין היינו שלא היה אכפת להם הבושה הזאת של לעשות שלום אך מצד זה נוצר שאלה חדשה והיא מדוע הלכו לזקני מדין דווקא והרי לכאורה היה זה מלכתחילה ענין של מלחמה ואין זה ענין כלל לזקנים אלא שרש"י למד בהמשך למש"כ לפנ"ז שקצו בחייהם הנה חשבו לעצמם שלא אכפת להם באם יהרגו בהם אך רק שיהיה בזה מטרה דהיינו שיפעלו בזה משהו ובמילא בהתאחדותם יחד חשבו שיעמדו כמו חומה נגד בני ישראל ולא יתנו להם לעבור דרכם אפילו באם יהרגו בהם מכיון שבין כך קצו בחייהם.

אך בהמשך לזה הבינו שיהיה זה כלחך השור .. שאין בזה סימן ברכה וכפי שמבאר בש"ח שעוקר גם את השורש וא"כ אין זה מחליש כלל את בנ"י היינו שלא היה אכפת להם באם יהרגום אך רק שעי"ז יחלישו את בנ"י אך פחדו שילכחום ויתלשו אותם עם השורש היינו שלא יחזרו כלל להפריע להם ואי"ז מפריע כלל לבנ"י.

ולכן באמת נאמר הלשון ילכחו את כל סביבותינו היינו שלכאורה אי"מ הרי בפשטות הפחד שלהם היה על עצמם ולא על הסביבה שלהם שהיו מדינות אחרות אלא שעפי הנ"ל י"ל שהם היו מוכנים למות מאחר שקצו וכו' אך על תנאי שיפריע לבנ"י להמשיך בדרכם אך כשהבינו שיתלשו אותם עם השורש ולא יפריע להם כלל אלא שיעשו כן לכל סביבותינו לזה כבר רצו פתרון אחר כי לא כדאי להם מיתתם.

ומזה הוכרח רשי ללמוד שהכוונה בזה שהלכו לזקני מדין היה זה בשביל עצה ולא למלחמה ולכן הלכו להזקנים והאופן שביקשו היה להבין למעלה מדרך הטבע איך ניתן להלחם בישראל ועל פי זה אולי י"ל הסיבה שה' באמת נתן מלכתחילה נתינת מקום להו"א שיוכלו להלחם בישראל דרך אלוקי ישראל היינו שהנביא יקללם בשם ה' והרי הוא פלא איך נתן ה' מקום לכזה הו"א .. אלא שיש לומר דבלי זה לא יהיה זה כלל בגדר נצחון כי מלכתחילה התייאשו ורצו לההרג וכך היה חשיבות למלחמה וחשבו שיוכלו לנצח ובאמת בנצחון של בנ"י נתווסף בהם עוד נצחון ובפרט שנתווסף בהם גם הבשורה על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י בלעם וכל זה בזכות הנתינת מקום למלחמה רוחנית כי מצד גשמיות לא היה להם מקום כלל למלחמה ויה"ר שיתקיים תומ"י.

בגיליון תתקא העיר הרב י"ח לאזאר שי' על זה שבמנין בנ"י בפ' במדבר רואים באופן בולט איך שלכולם עולה הסכוםחשבון מנינים למספר המאות בשוה ממש, מלבד שבט גד שהסכום חשבון שלו עולה העודף שלו בפרוטרוט למספר חמשים. ומקשה, שלא עביד קוב"ה ניסא למגנא, וכו'.

ומסיק לבסוף, "בפשטות", שרש"י ויתר הפשטנים אוחזים שהמספרים אינם מדוייקים וכו'. ומאריך לבאר סברא זו.

והנה כמובן שדוחק גדול ביותר לומר כן, והדבר תמוה מאוד ע"פ סברא לומר שהתורה "מעגלת" מספרים מבלי לרמוז לזה אפילו.

ועוד והוא העיקר, שמדברי כ"ק אדמו"ר מוכח להדיא שלא ס"ל כן:

ראה באריכות לקו"ש חי"ג שיחה ב לפ' מטות, שמאריך בענין דוגמתו – מנין השבי והמלקוח במלחמת מדין שהגיע בדיוק למספר של חמשים וחמש מאות וכו' – ומבאר שם באריכות שאין זה נס היפך הטבע, ואמנם "אין זה שכיח כלל וכלל", אבל סו"ס יש לזה אחיזה בטבע, ומבאר שם הענין באריכות.

ובהערה 13: "ולהעיר שגם במנין בנ"י הי' בכל פעם בכל שבט מספר המתחלק לחמשים. ולכאו' ג"ז לא שכיח כלל וכלל. וצ"ע הטעם על זה. ואי משום שרי חמשים – הרי יש גם שרי עשרות ושרי מאות. ולהעיר מחמשים איש רצים לפניו – המורה על החשיבות בקבוצה זו". עכ"ל.

ומי יבוא אחר המלך.