כתוב בתורה תיבת "ימים" כמה פעמים, ורש"י מפרש בכל פעם (בכל מקום שאינו ברור הפשט) מהו פירושו:

בפרשת וירא (כא, לד) "ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים", פירש שם רש"י בד"ה ימם רבים: "מרובים על של חברון וכו'". בפרשת חיי שרה (כד, נה) "תשב הנערה איתנו ימים וגו'", פירש שם רש"י בד"ה ימים: "שנה כמו ימים תהי' גאולתו". בפרשת וישב (לח, לד): "ויתאבל על בנו ימים רבים", פירש שם רש"י בד"ה ימים רבים: "כב שנה". ושם (מ, ב) "ויהיו ימים במשמר", פירש שם רש"י בד"ה ויהיו ימים במשמר: "שנים עשר חדש".

בפרשת מצורע (טו, כה): "ואישה כי יזוב זוב דמה ימים רבים". פירש שם רש"י בד"ה ימים רבים: "שלשה ימים". בפרשת בהר (כה, כט) "ימים תהי' גאולתו", פירש שם רש"י ד"ה בד"ה ימים: "ימי שנה שלימה קרויים ימים, וכן תשב הנערה איתנו ימים". בפרשת בהעלותך (י, כב): "או ימים וגו'", פירש שם רש"י בד"ה או ימים: "שנה, כמו ימים תהי' גאולתו". בפרשת שופטים (כא, יט) "כי תצור אל עיר ימים רבים וגו'", פירש שם רש"י בד"ה ימים: "שנים", ובד"ה רבים: "שלשה".

[דרך אגב: צריך עיון למה לא פירש רש"י על דרך זה בפרשת מצורע, שהרי גם שם פירש שימים רבים הם שלשה ימים].

מה שלא פירש"י בפרשת וישב על פסוק (לח, יב): "וירבו הימים וגו'", אולי אפשר לומר ששם מובן בפשטות, מהמשך הסיפור שם שהפירוש של "ימים" הוא "שנים", וכמו שכתב שם (יד) "כי ראתה כי גדל שלה וגו'". וכמה שנים הי' זה ג"כ יכולים לשער בערך דהיינו עד שגדל שלה.

והנה בפרשת בראשית (ד, ג) כתב "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'".

וצריך להבין למה לא פירש רש"י כאן מהו הפירוש של ימים.

ועוד ועיקר, דהרי אינו מובן לכאורה, לאיזה ימים מכוון הכתוב. כי בפסוק שקודם פסוק זה נאמר רק שהבל הי' רועה צאן וקין הי' עובד אדמה, אבל לא נאמר שם איזה זמן מסויים בחייהם או איזה זמן שנמשך סדר זה שיהי' מתאים לומר שלאחרי זמן מסוים זה (מקץ ימים) דאז, ויבא קין מפרי האדמה.

ועיין בפירש"י בפרשת נח ד"ה נפלגה (י, כה): "וא"ת באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו". ואם כן, הוא הדין בנידון דידן, והרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ולכאורה גם לאחר שאמר הכתוב "ויהי מקץ ימים" הכל עדין סתום, ואם כן, לאיזה כוונה כתבה התורה דבר זה.

וראיתי בחומש בשם אוצר הראשונים שמביא בשם הרוקח, וז"ל: "לפי הפשט לסוף שנה, היו עובדין לפי צרכיהם ולסוף שנה היו שורפין הנותר לקרבן", עכ"ל. ובשם הרד"ק מביא שם, וז"ל: "לא זכר כמה ימים ויש לפרש ימים שנה כמו ימים תהיה גאולתו", עכ"ל. ובשם החזקוני מביא שם, וז"ל: "שנולדו שנה תמימה נקראת ימים על שם שכל הימים חוזרין לסידרן כבתחילה בארוכה וקצרה", עכ"ל. וז"ל הכלי יקר על פסוק זה: "לא פירש במקרא מהו מקץ ימים ואמתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ", ועיי"ש מה שתירץ באריכות שלא על דרך הפשט.

איתא בזהר ח"ג (תצא רעט, א), [אמר רבי שמעון לרעיא מהימנא:] "בת קול בגלותא, עד דתיתי אנת לגבה [עד שאתה תבא אליה לגאול אותה], דאנת קול דילה [שאתה הקול שלה, והטעם שנקראת בת], דכל אשה בת בעלה [שכל אשה נקראת בת לבעלה, כמה דאת אמר [כמו שנאמר בשמואל ב, יב, ג], ותהי לו לבת".

והנה בשמואל שם נאמר "ותהי לו כבת", ואמנם ב'ניצוצי זהר' שם, (אות יז), מתקן בזהר, שבמקום 'לבת' צ"ל 'כבת'. וכ"ה בפירוש 'מתוק מדבש' שם, שמתקן אפילו בנוסח הזהר כמו שכתוב בפסוק שלפנינו: 'כבת'. [בהוצאה הקודמת שנת תשנ"ט, טרם תקנו בתוך הנוסח, אלא ציינו לזה בסוגריים בלבד].

ונראה דאין שום צורך בתיקון, ובאמת צ"ל 'לבת', ואין כאן שום טעות, וע"ד דאיתא באגרת הקדש (סי' כא) שכתב רבינו הזקן: "הנה מקרא מלא דיבר הכתוב פעולת צדקה לחיים". – וכתב בס' 'שיעורים בספר התניא' (ח"ד עמ' 1654) שכ"ק אדמו"ר זי"ע מציין ב'הערות ותיקונים' לעיין בפסוק במשלי (י, טז), ושם נאמר: 'פעולת צדיק לחיים' (ולא המלה 'צדקה' כי אם המלה 'צדיק'), ובמשלי (יא, יא) נאמר: 'כן צדקה לחיים', שם אכן נאמר 'צדקה לחיים', אבל המלה המקדימה היא לא 'פעולת צדקה' כי אם 'כן צדקה'.

והרבי זי"ע ב'הערות ותיקונים' שם אומר: 'וצע"ג', שכן בשני הפסוקים לא נאמר הלשון 'פעולת צדקה לחיים', שרבינו הזקן מביא כמקרא מלא, 'פעולת צדקה לחיים'.

ומסיים שם, שכפי הנראה אין הרבי זי"ע רוצה להסתפק במה שיכולים לפרש ש'פעולת צדיק' היא צדקה, וכשהפסוק אומר ש'פעולת צדיק לחיים' הכוונה שהפעולה של צדקה (ע"ד כמ"ש בתהלים (יא, ז) 'צדיק ה' צדקות אהב') לחיים, כיון שאם אומרים 'מקרא מלא דיבר הכתוב' צריך הדבר להיות בפירוש בפסוק, בלי ההוספה שפעולתן של צדיק היא צדקה, ולכן זה 'צע"ג' שבפסוק אין אין אנו מוצאים המלים 'פעולת צדקה לחיים', ע"כ.

ואמנם לולי שרבנו הזקן היה כותב 'מקרא מלא דיבר הכתוב' מעיקרא לא הוה מקשים כלל ע"ז שכתב 'פעולת צדיק לחיים', הגם שאין אנו מוצאים מלים אלו ברצף בפסוק אחד. – ועד"ז בנדו"ד, הגם שבשמואל נאמר 'ותהי לו כבת' (ולא 'לבת'), מ"מ מצינו במגילת אסתר (ב, ז) שנאמר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת", דשם אכן נאמר 'לו לבת', אבל המלה המקדימה היא לא 'ותהי לו', כי אם 'לקחה מרדכי לו' – והיינו שהפסוק בזהר מורכב מס' שמואל ואסתר יחדיו, ועד"ז הפסוק באגרת הקדש מורכב משני הפסוקים שבמשלי.

והנה בגמ' מגילה (יג, א) נאמר על מה שכתוב 'ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת': "תנא משום רבי מאיר, אל תקרי לבת אלא לבית [כלומר, בסופו של דבר לקח אותה לו לאשה], וכן הוא אומר 'ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה, ותגדל עמו ועם בניו יחדיו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה בחיקו תשכב ותהי לו כבת (שמואל ב, יב, ג) 'משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת? אלא לבית, הכי נמי לבית [שהכוונה 'כבת' בלשון נקיה, ועניינו כבית – כאשה וה"נ 'לבת' משמעו לבית - לאשה].

והנה בזהר שם מפרש, לפי שהיא מאורשה לך, לכן היא נקראת בת שלך, כי עדיין לא נכנסת עמה לחופה, כי בעוד שאין הבעל עושה לאשתו כלי היא נקראת בת, אמנם אחרי שעשאה כלי אזי אל תקרי 'לבת' אלא 'לבית', וע"ש במתוק מדבש.

ולפי"ז י"ל דהזהר העדיף להביא את תיבת 'לבת' מאסתר ולא תיבת 'כבת' משמואל, כי הנדון הוא לא רק 'כבת' בכ"ף הדמיון – 'כמו בת' אלא 'בת', וזאת הגדר דתקופת האירוסין, ואח"כ כשנכנסת עמה לחופה אזי 'ותהי לו לאשה' – אל תקרי 'לבת' אלא ל'בית', כי אין בית אלא אשה – עי' שבת (קיח, ב) אמר רבי יוסי, מימי לא קריתי לאשתי אלא ביתי ע"ש, ובריש יומא, 'ביתו זו אשתו' – ולא 'כאשתו' אלא 'לבת' לאשה.

ועי' שבת (קכח, א) "דאמר רחמנא ונתן הכסף וקם לו". וכתבו התוס' שם (ד"ה ונתן): "אין הפסוק כן אלא 'ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו' (ויקרא כז, יט), ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר, כי ההיא דפרק הדר (עירובין סה, א) 'רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה' ובפרק הרואה (ברכות נה, ב) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה", עכ"ל. – ועד"ז בנדו"ד הזהר העדיף לקצר ולומר: 'ותהי לו' [מס' שמואל] מאשר לצטט הכל מאסתר: 'לקחה מרדכי לו', - וגם שבנוגע לתוכן דבר, הזהר מתאים יותר 'ותהי' מאשר 'לקחה מרדכי' כמובן, וא"ש.

ולהעיר שגם בגמ' דמגילה הנ"ל כשמביא את הפסוק 'ותהי לו כבת' מיד שואלת: משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת? (ומתרצת) אלא לבית, - ולכאו' הול"ל כבת - כבית – כלשון הפסוק? – אלא שמפאת תוכן הדברים הגמ' מיד שינתה ל'לבת' – 'לבית', כי מיירי ב'אשה' ולא ב'כאשה'.

והנה במה שכתבו התוס' ש'דרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר', נראה דאין הכוונה שאין זה לשון הכתוב בשום מקום, והש"ס כתבו תמצית לשון הכתוב במילים שלהם [כפי שהבינו בהערות בש"ס מהדורת שוטנשטיין הערה 10 שם], כי איך יתכן לומר 'דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו', בזמן דרחמנא אמר רק 'וקם לו' בלבד – ותיבות 'ונתן הכסף' אמרו הש"ס במילים שלהם שהם רק תמצית לשון רחמנא בכתוב ד'ויסף חמישית כסף ערכך עליו'?

והנראה בזה לבאר בהקדם מ"ש בזהר ח"ב (יתרו פז, א): "תנינן אורייתא כולא שמא קדישא היא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא" עכ"ל – ועי' רמב"ן בפתיחה פי' עה"ת "שכל התורה שמותיו של הקב"ה", - והוא עפ"י זהר הנ"ל.

וראה בהקדמת הרמב"ם בפירוש המשנה לפרק חלק (יסוד השמיני) שכתב: "כל התורה הזאת המצויה בידינו . . היא כולה מפי הגבורה . . ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י, ו) "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד (שם לו, לט), "ותמנע היתה פילגש (שם יב), ובין "אנכי ה' אלקיך" (דברים ה, ו) ו"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (שם ו, ד), כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה", עכ"ל.

ועפי"ז נראה שהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" אמנם אינו מופיע בכתוב בשום מקוף ברצף אחד, מ"מ המילים "ונתן הכסף" אינם לשון הש"ס במילים שלהם, אלא שהם ג"כ מילים שכתובים בתורה שנמצאים במקומות אחרים. – דתיבת 'ונתן' מופיע בראשונה בבראשית (כח, כ) 'ותיבת הכסף' מופיע בראשונה ביהושע (ז, כא), והרי כל התורה הם שמותיו של הקב"ה, לפיכך שייך בזה לומר 'דאמר רחמנא', אבל בתיבות שאינם בכתובים בתורה באמת לא שייך לומר 'דדרך הש"ס לקצר בלשון קצר' מדעת עצמם.

וה"נ מה שהביאו התוס' מעירובין (סה, א): "שנאמר בצר אל יורה", שכתב רש"י שם (ד"ה בצר): "בדקתי אחר המקרא זה, ואינו בכל הכתובים, ושמא המקרא הזה בן סורא הוא", עכ"ל – וע"ש בתוס'. מ"מ תיבת 'בצר' מופיע בראשונה (בדברים ד, ל) – ו'אל' מופיע בבראשית (טו, א) – ו'יורה' מופיע בדברים (יא, יד).

וה"נ מה שהביאו התוס' מברכות (נה, ב): "לקיים מה שנאמר 'כל החלומות הולכים אחר הפה', ומקשה הגמרא; 'אטו כל החלומות הולכים אחר הפה' קרא הוא [שיאמר עליו "שנאמר" הלא אינו במקרא] – ומשיבה הגמרא: אין [אמנם אין נוסח הפתגם מן המקרא, אבל עניינו מפורש במקרא], וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה, שנאמר (בראשית מא, יג) "ויהי כאשר פתר לנו כן היה. ואינו מובן תירוץ הגמ', שהרי סוף סוף אין כלל קרא בתורה של 'כל החלומות הולכים אחר הפה' וא"כ מה השיבה הגמ' שיש פסוק אחר?

ברם לפי הנ"ל א"ש דבאמת המילים 'כל החלומות הולכים אחר הפה' אינם מופיעים בקרא ברצף אחד, אבל כל המילים האלה אמנם נמצאים בתורה במקומות שונים – "שכל התורה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל, ולפיכך אפשר לומר ע"ז, שנאמר כיון דתוכן הדברים נמצאים בפסוק ד'ויהי כאשר פתר לנו כן היה', וכהך דזהר ואגה"ק הנ"ל, ולק"מ.

בפירש"י פרשת תבוא ד"ה "ועבדת שם אלקים אחרים" (כח, סד): "כתרגומו, לא עבודת אלקות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים".

ובפרשת ואתחנן נאמר: "ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'", וגם שם פירש"י: "כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם כאילו אתם עובדים להם".

והקשה הרב וו.ר. בגליון העבר, מה מכריח את רש"י לפרש כתרגומו דוקא ולא כפשטות הכתוב, דהיינו עבודה זרה ממש.

אבל בפשטות הכתובים בא תמיד עבודת אלקים אחרים בכתוב בתור טעם וסיבה לזה שבני ישראל גולים מארצם: "והשחתם ועשיתם פסל . . העידותי בכם היום . . כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ . . והפיץ ה' אתכם בעמים (בפר' ואתחנן דברים ד, כה והלאה), ועוד בפר' ואתחנן: "ולא תלכון אחרי אלקים אחרים . . והשמידך מעל פני האדמה..." ובפרשת עקב: "...והלכת אחרי אלקים אחרים . . בגויים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון", ובפר' והי' אם שמוע שם: "ועבדתם אלקים אחרים . . ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", ובפר' נצבים: "וילכו ויעבדו אלקים אחרים . . ויתשם ה' מעל אדמתם . . וישליכם אל ארץ אחרת...", ועוד כאלה בספר דברים וכמאמר "ומפני חטאינו גלינו מארצנו".

אבל כשהמדובר בכתוב שבני ישראל נמצאים "בארץ לא להם" אזי אין מקום להזכיר ששם ג"כ ימשיכו בעבודת אלילים. ואז כשמוכר עבודת אלילים הרי זה בהכרח במובן סמלי דהיינו שיהיו משועבדים לגויים שעובדים אלוקים מעשה ידי אדם עץ ואבן וכו'.

וי"ל שזה הכוונה בדברי השפתי חכמים בפר' תבוא בפסוק כח, סד (שמביאו הרב וו.ר. בהערתו) שכותב "דאין שייך לומר שהקב"ה יבשרם שיעבדו עבודה זרה", דהיינו כשהם בגולה.

ומה ששואל למה משנה רש"י בפירושו מפרשת ואתחנן לפרשת כי תבוא, שבפ' ואתחנן לשון רש"י "כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם כאילו אתם עובדים להם". יש לומר בזה שבפ' ואתחנן זה הפעם הראשונה שנזכר בכתוב "ועבדתם שם אלקים מעשה ידי אדם" כשנמצאים בני ישראל בין האומות, וכאן בפעם הראשונה בא רש"י לפרש הטעם למה בא הכתוב בלשון של עבודת אלקות בה בשעה שהכוונה הוא "כתרגומו" (ותפלחון לעממיא פלחי טעותא), וע"ז מפרש שזה להגיד "כאילו אתם עובדים להם".

וזה שמביא מכמה פסוקים שמבשרים שישראל יחטאו בע"ז בניגוד לכאורה לדברי הש"ח הנ"ל, הרי כל המקומות שמביא שנאמר בהם שעתידים לחטוא ושיעבדו ע"ז מיירי כשהם נמצאים בארצם.

בסיום הערתו מביא מספר יוסף הלל (מהרה"ג מנחם מענדל בניכאפעלד ז"ל, בן דורינו) בנוגע למה שכתב רש"י (בפ' תבוא כח, סד) וז"ל: "תרגום אונקלוס שתרגם ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא, אינו עולה עם מה שפירש"י שיאמר עליו "כתרגומו". ובתרגום יונתן בן עוזיאל יש להעמיק דורשו, וצ"ל לפי"ז שהיתה לפני רש"י נוסחה אחרת בהתרגום", עכ"ל. אבל אין אני רואה ההכרח בדבריו הנ"ל, דאולי כוונת רש"י באמרו "כתרגומו" הוא רק לזה שכתב "לא עבודת אלקות ממש", ושאר דברי רש"י בהמשך "אלא מעלים מס וכו'" הרי לאו דוקא שהם באים בתור תירגום דברי אונקלוס. (אלא בתור פירוש לפסוק).

א. בפרשת לך לך על הפסוק יג, ט: "אם השמאל ואימינה וגו'" כתב רש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמ' וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'".

ולכאו' יש להקשות אם הבטיח אברהם ללוט "ואעמוד לך למגן ולעזר" מפני מה לא מצינו כשנודע לו (מאת הקב"ה) על הפיכת סדום שאברהם ישתדל בהצלת לוט, ואין רמז בפשוטו של מקרא לכאו' שאברהם ידע שהקב"ה יציל את לוט, ולא מצינו שרש"י יעמוד ע"ז. )וראה נחלת יעקב יט, ט: "אברהם ידע מהפיכת הערים והתפלל עליהן ואפ"ה לא יהיב דעתי' לצלוי' על לוט". ע"ש(.

ב. והנראה לומר בזה דהנה עה"פ "ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית", כתב רש"י: "אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט והוא אותו שבא לרפאות את אברהם. והשלישי שבא לבשר את שרה כיון שעשה שליחותו נסתלק לו". בפשטות הכוונה ב"כיון שעשה שליחותו נסתלק לו" הוא שמיד כשסיים אברהם ללוות את המלאכים חלף אותו המלאך שבישר את שרה ונעלם לו כיון שאז נגמרה שליחותו.

ונמצא שלאחרי שנודע לאברהם אודות הפיכת סדום, ורק אז נפרדו המלאכים מאת אברהם והלכו להם לסדום, ראה אברהם איך שהמלאך שבישר את שרה נסתלק לו ורק ב' מלאכים נשארו והמשיכו דרכם לקראת סדום1 - מלאך גבריאל הלך להפוך ולהשחית את סדום. אבל מלאך רפאל ששליחותו של רפואה היא מה לו במהפכת סדום?! הרי יש לומר שעי"ז נודע לו לאברהם שהולך רפאל להציל את לוט, וא"כ אח"כ מה שהתפלל אברהם הי' רק על שאר אנשי סדום כי כבר ידע שלוט ינצל, ולא הי' צריך להשתדל בהצלת לוט.

ג. ויותר יומתק ע"פ מה שמבאר הרבי בש"פ וישב א' דחנוכה תשמ"ג דאף שאין מלאך א' עושה שתי שליחויות מ"מ מצינו שמלאך רפאל ריפא את אברהם וגם הציל את לוט, ומבאר כי הכל ענין א' הוא – הצלה, רק שהצלת לוט הוא בנוגע לכללות מציאותו והצלת אברהם הוא ביחס לרפאות אבר מסויים, ומה שאמרו שאין עושה ב' שליחויות הוא בב' ענינים. וא"כ ודאי נודע לאברהם שמה שהולך גם זה שריפא אותו לסדום הוא בשביל ענין של הצלה, והיינו הצלת לוט. דאם לא כן, הרי הוא הולך בשליחות שענינה אינה של הצלה, הרי הוא עושה שתי שליחויות!

ד. ואף שסבר אברהם שאנשים הם (ראה רש"י יח, יד "ורחצו רגליכם") הנה ראה לקו"ש ח"ה עמ' 320 הע' 59 שמכריח הרבי שלפירש"י צ"ל שאף שבתחלה נראו המלאכים לאברהם כאנשים, אבל צ"ל שאח"כ (כשאמר למועד אשוב) ידע שהם מלאכים.

[ומה שכתב רש"י עה"פ יח, יט: "ואברהם הולך עמם לשלחם" – "לשלחם – ללוותם כסבור שאורחים הם", ומשמע שגם לבסוף סבר אברהם שהם אנשים, וכן מדייקים מפרשי רש"י2. אולי יש לומר שמדייק רש"י "כסבור שאורחים הם" ולא "אנשים הם"3 להדגיש שאף שידע שמלאכים הם אבל סבר כיון שבאו אליו כאורחים חל עליהם דין אורחים וממילא יש לו חיוב ללוותם כאורחים4].

ה. עוד י"ל ע"פ רש"י עה"פ "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה": "לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו . . קראתי אותו אברהם אב המון גוים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי". היינו שכוונת הודעת ה' לאברהם אודות הפיכת סדום הוא בדוגמא הודעה לאב מה נעשה עם בניו, ולפ"ז י"ל (אף שלא מוזכר בפירוש), שבפשטות כמו שהודיע לו על הפיכת סדום גם הודיע לאברהם על הצלת לוט, שקרוב יותר לאברהם משאר "בניו", וכמו שמודיע שמשמיד את בניו גם מודיע שא' מהם (והקרוב ביותר אל אברהם) אינו בכלל, ואינו משמידו.