בפר' וישלח (לו, ה - ט) כתוב: "...אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען . . ויקח עשו את נשיו וגו' וילך אל ארץ מפני יעקב אביו. . כי היה רכושם רב וגו' וישב עשו בהר שעיר וגו' ואלה תולדות אבי אדום בהר שעיר". וברש"י ד"ה ואלה [פסו' ט] כתב התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר, ובפשטות כוונתו מה שמתחיל עוה"פ ואלה תולדות הוא מפני שבפסוק ה' כתוב אשר יולדו לו בארץ כנען דהיינו שכל מה שנמנה עד שם [בני עדה אהליבמה ובשמת] הייתה בארץ כנען ועכשיו מונה תולדות בניו אחרי שהגיע לארץ שעיר ולכן מתחיל מחדש.

וצ"ב דברש"י ד"ה 'ולא יכלה ארץ מגוריהם' מפרש טעם הליכת עשו להר שעיר הוא מפני שלא הספיק מרעה לבהמות שלהם או פי' מ"א מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך ומפני הבושה שמכר הבכורה, ולפי זה בפשטות הלך להר שעיר אחרי שנשא עדה ואהליבמה [נכדת שעיר החורי] כשהי' בן מ' וקודם ברכות יצחק שהיו כשהיה כבר בן ס"ג, ולי זה צ"ל שאף שהלך לארץ שעיר הי' בא אצל יצחק לשמשו [מפני כבוד אביו] ואז כשנהי' 'ותכהין עיני יצחק' בא לפניו וכו' [וזה לא כהרמב"ן כאן ד"ה 'ויקח' עשו שהיה אחרי שוב יעקב לפדן ארם או אחרי מות אביהם], אמנם לפ"ז צ"ב דבסוף פר' תולדות מפורש שנשא בשמת בת ישמעאל אחרי הברכות, והרי אז הי' בארץ שעיר ואיך אמר כאן שנשא אותה והולידה בארץ כנען.

ולכאורה מש"כ הרמב"ן שם שהרי עשו הי' בארץ שעיר הרבה זמן לפני זה כמפורש בר"פ וישלח ששלח מלאכים ארצה שעיר ומפרש שיש חילוק בין נשיו להוא עצמו ויש חילוק בין "שדה" אדום ל"הר" שעיר, אין לזה שום רמז בפירש"י וגם מש"כ החזקוני אין שום רמז בפירש"י.

ואפשר לומר בפשמ"מ שבפסוק אמר וילך אל ארץ ורש"י מפרש לגור באשר ימצא ורק אח"כ נאמר שישב בארץ שעיר, ואולי הלך מיעקב וגר בארץ היינו בחלק אחר בארץ כנען גופא, רק לא אצל יעקב, אמנם קרוב לאביו כדי שיהא יכול לשמשו, ונמצא שנשא בשמת והולידה בארץ כנען, ואח"כ הלך וישב בארץ השעיר כשיעקב הי' בבית לבן או קודם שהי' בבית עבר.

אמנם צ"ע כי לא מצינו שהי' רכושם רב לפני שיעקב הי' בבית לבן, אמנם רש"י כתב לעיל כט, יא שהי' בידו רכוש רב ואליפז לקח הכל, וא"כ י"ל שהי' לו הרבה צאן ורכוש בבית אביו אף שלא מפורש בקרא. ועצ"ע.

בראשית יד, כב רש"י ד"ה 'הרימותי ידי': "לשון שבועה, מרים אני את ידי לא-ל עליון וכו'", הנה מה שרש"י אומר מרים אני את ידי כו', אינו פירוש למה שאומר שזה לשון שבועה, שהרי ממשיך "לכן בי נשבעתי כו" ושם לא כתוב לשון הרימותי ידי, וכן בהמשך דברי רש"י גבי נתתי כסף השדה כו', אינו מדבר בכלל בעניין שבועה.

אלא שדברי רש"י מרים אני את ידי כו' הוא ביאור על הלשון 'הרימותי' שהוא בלשון עבר, דהרי לא מסופר לפני זה שאברהם נשבע, הנה ע"ז מבאר רש"י שאף שכתוב בלשון עבר, בכ"ז הכוונה היא שעושה זאת עתה, וזה מה שרש"י מפרש "מרים אני את ידי (עכשיו)", ועל זה מביא ראי' "וכן בי נשבעתי (שאע"פ שכתוב בלשון עבר, אבל הכוונה) נשבע אני (עכשיו)." ועד"ז בראי' שמביא להלן "וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שאומר נתתי - לשון עבר, והרי עדיין לא נתן, שהרי אומר קח ממני, אלא שהכוונה) נותן אני לך (עכשיו) כסף השדה וקחהו ממני.

ובפ' חיי שרה מוסיף רש"י ד"ה 'נתתי כסף השדה': "דונא"י בלע"ז מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר", שבפשטות בא לבאר למה אמר לשון עבר, והרי עדיין לא נתן, שע"ז מבאר מוכן הוא אצלי והלואי ונתתי לך כבר.

שמזה יש להבין שדבר שרוצים מאד לעשותו ומוכן בידו, משתמשים לפעמים בלשון עבר שמזה יש לבאר הענינים המובאים אצלנו (בפ' לך לך) ברש"י, זה גם באותו אופן, שמה שאמר אברהם הרימותי (בלשון עבר), כיון שמוכן הוא ורוצה מיד להישבע.

ועד"ז ב"בי נשבעתי" הנאמר אצל עקדת יצחק.

וכאן רש"י לא האריך בביאור לשון עבר (למה נאמר) על דבר העתיד. רק הביא דוגמאות שכך משתמשים בלשון.

בפר' חיי שרה (כד, כד) כתוב: "ותאמר אליו בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור".

ולהלן בפסוק מז כתוב: "ואשאל אותה ואמר בת מי את ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה". ואינו מובן מדוע שינה אליעזר הסדר ממה שאמרה לו רבקה על מה שהוא סיפר למשפחתה. ולמה לא עמד רש"י על זה כמו שעמד ע"ד מה שכתב בפסוק זה בפי' מ"ש 'ואשאל ואשים' ששינה הסדר ממה שעשה.

ובסגנון זה כתוב ג"כ בפס' טו: "והנה רבקה יוצאת אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם".

בקשר למה שהקשו בגליון האחרון בנוגע ללוט שיש בזה לכאורה סתירה ברש"י, שבפרק יח פסוק ב' כתב שמצד שלוט לא הקפיד על ע"ז לכן הקדים לינה לרחיצה, ובפרק יט, ב כתב שעשה את זה בכדי שלא יעלו עליו אנשי סדום וכו' ע"ש, ונשארו בקושיא.

ואוי"ל שהפי' שלא הקפיד על עבודה זרה לפי רש"י הוא לא שמלכתחילה הי' כל מניעה מצד לוט שיביאו ע"ז לביתו, אלא שאינו "מקפיד" היינו שאינו רואה בזה דבר חמור שכדאי להסתכן בשבילו.

והיינו דבאמת הרי אסור להתרפאות ע"י ע"ז ואפי' במקום חשש של פקו"נ ואף שבשאר איסורין מתרפאין, הנה משום החומר דע"ז אין מתרפאין ממנו ולכן אילו לוט היה באמת מקפיד על ע"ז הרי גם במקום חשש לא היה מוכן להציל עצמו ע"י איזה ענין שקשור עם ע"ז.

אבל כיון שבניגוד לאברהם שאצלו היה העניין מושלל בתכלית אצל לוט לא הורגש חומר העניין, לכן ברגע שראה שיכול להציל את עצמו מעלילת אנשי סדום ע"י אבק רגליהם לא נמנע מלהכניסם אבל אין צורך לומר שאצל לוט היה ענין של ע"ז קל עד כ"כ שגם בלי חשש יסכים להכניס לביתו ענין הקשור לע"ז לאחרי כל שייכותו לאברהם וכו' וק"ל.

בגליון העבר (עמ' 59 ואילך) דנו הכותבים בביאור דברי רש"י על הפסוק "לינו ורחצו רגליכם". והרב וו.ר. הביא את דברי ה"באר יצחק" וכתב שאינו מבין תירוצו.

לענ"ד הדברים כפשטם, ה"באר יצחק" מקשה ב' קושיות:

א. דלכאורה רש"י סותר עצמו בביאור סיבת הנהגת לוט. בפרק יח כתב דלוט הכניסם ישר לביתו משום דלא הקפיד בהכנסת עבודה זרה לביתו, ואילו בפרק יט כתב דלוט רצה להערים על אנשי סדום ולכן הקדים לינה לרחיצת רגלים.

וקושיא הב' היא, בדברי רש"י בפרק יט בנוגע ללוט, שכתב "וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואח"כ לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה רחצו רגליכם, עכ"ל רש"י. וקשה (דהתינח קושיית רש"י מ"דרכן של בני אדם", אבל) מה מקשה רש"י מהנהגת אברהם על הנהגת לוט, אחר שכבר ביאר בעצמו (בפרק יח) שדוקא אברהם הקפיד שלא להכניס ע"ז לביתו ולוט לא הקפיד.

ולקושיא א' תירץ, דבאמת לוט נהג בתחבולה בזה שהקדים לינה לרחיצת רגלים, אמנם יחד עם זה חזינן דלוט לא הקפיד בהכנסת ע"ז לביתו, דאילו היה מקפיד בכך, היה יכול לרחוץ רגליהם ב' פעמים, פעם אחת תיכף בבואם ופעם ב' למחרת, כשיראום אנשי סדום. וממילא צדקו יחדיו דברי רש"י בריש הפרשה דלוט לא הקפיד להכניס ע"ז לביתו עם דבריו בפרק יט דלוט ביקש להערים על אנשי סדום.

ולקושיא הב' תירץ, דבאמת לא ידעינן שהמנהג היה לרחוץ רגלים תחילה (ולא להמתין למחר), אלא מהנהגת אברהם שעשה כן למלאכים, ואילו היה המנהג ללון ואח"כ לרחוץ, לא היה אברהם מבייש את אורחיו בכך.

ואגב, לעניין תירוץ הקושיא הא' שתירץ ה"באר יצחק", עדיין יש לפקפק קצת, דאולי חשש לוט לרחוץ רגליהם גם בבואם וגם בבוקר, דלמא ירגישו אנשי סדום שרגליהם כבר נקיות מאתמול ורחיצתן אינה אלא למראית העין (וא"כ הדרא קושיא, מנ"ל דלוט לא הקפיד בהכנסת ע"ז לביתו)?

ובספר "דברי יחזקאל" (להרה"ק משיניווא) מתרץ באופן אחר קצת וז"ל: "כי מה שלוט לא אמר להם שירחצו קודם, הוא מחמת הטעם כדי שיסברו אנשי סדום שבאו עכשיו ולא היו אצלו קודם. וגרם לזה היה כי אילו היה לוט אומר לכל אורח שירחץ קודם בואו לביתו, לא היו אנשי סדום מכירים שבאו אצלו זה זמן רב, כי היו יודעים זאת שלוט מצווה לכל אורח קודם בואו לביתו לרחוץ. אבל עתה כי לשום אורח לא צווה, שלא היה מדקדק [בהכנסת ע"ז לביתו], על כן גם עתה להם לא היה יכול לצוות שירחצו מפני טעם השני". עכלה"ק.

ולפי דבריו מיושב גם דקדוק הנ"ל, דבאמת לא צריכין לומר דהיה ללוט ליתן להם לרחוץ פעם שנית בבוקר לעיני אנשי סדום.