תושב השכונה
בפרשת ויגש יש דבר שלכאורה אינו מובן בפשטות, ואין רש"י מפרש את זה.
והוא, שבפסוק (מו, ב) כתוב: "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני". ולכאורה תמוה, שלאחר שכתוב בפרשת וישלח (לה,י): "ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך ויקרא את שמו ישראל", למה קרא אותו הקב"ה כאן בשם יעקב, ולא בשם ישראל?
וחשבתי לתרץ שמה שכתב שם "לא יקרא שמך עוד יעקב" הפירוש בזה הוא על ידי בני אדם. ולהסביר זה על פי פירש"י שם: "לשום אדם הבא במארב ועקבה". משא"כ כשהקב"ה קרא אותו יעקב מובן בפשטות שמושלל דבר זה לגמרי. ועוד, הרי לפי פירוש הראשון שבפירש"י בפרשת תולדות ד"ה 'ויקרא שמו יעקב' (כה, כו), הרי הקב"ה הוא שקרא לו שם זה לכתחילה.
אבל נראה לי שקצת דוחק לתרץ כן. שהרי מסיים שם הכתוב "ויקרא את שמו ישראל". שלכאורה תיבות אלו מיותרים לאחר שהכתוב כבר אמר "כי אם ישראל יהי' שמך". וחשבתי שאולי בתיבות אלו בא הכתוב לומר שגם הקב"ה קרא אותו בשם ישראל.
והשאלה היא עוד יותר, שלכאורה בתיבה אחת הי' יכול רש"י לתרץ השאלה הנ"ל. דהיינו, אם רש"י הי' מוסיף שם בפירושו אחר תיבות "לא יקרא שמך עוד יעקב" את תיבת "בלבד", דהיינו שהקב"ה אמר ליעקב שחוץ משם 'יעקב' יהי' לו עוד שם 'ישראל' הי' מתורצת השאלה הנ"ל. וכן פירש האבן עזרא ועוד מפרש התורה.
ובאמת מצינו דוגמא דומה לזה בפירש"י עצמו: בפרשת ואתחנן כתיב (ה, ג): "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים". ופירש שם רש"י בד"ה לא את אבותינו: "בלבד כרת ה' וגו', כי אתנו." ולכאורה על דרך זה הי' יכול לפרש גם בענינינו ובמה שלא פירש על דרך זה, זה מגדיל השאלה עוד יותר.
לאחר שכתבתי כל הנ"ל ראיתי שכמה מפרשי החומש עמדו על השאלה הנ"ל. ועיין ברמב"ן שהאריך קצת אבל עדיין אינו מובן למה לא פירש רש"י כלום.
וכן ראיתי בחומש בשם אוצר המפרשים שהביא בשם מושב זקנים וז"ל:
"וא"ת והלא כבר נאמר לא יקרא עוד שמך יעקב וי"ל דלא יקרא עוד מאדם לפי שע"י שם רמאות נקרא כך, אבל הקב"ה קוראו על שם אחיזת העקב. ואני שמואל בן דוד אבן שהם מקשה למה קראו הקב"ה יעקב, מכיון שאמר לו (לעיל לה, י) לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל, א"כ איך חזר וקרא יעקב, תימה, ואני משיב משום שאמר לא יקרא ע"י אחרים לא יקרא שמך יעקב, אבל אני יש לי רשות לקרוא שמך יעקב". עכ"ל.
ותירוץ זה הוא כעין מה שכתבתי לעיל אבל כתבתי שם שיש דוחק קצת לתרץ כן.
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
בפירוש הרמב"ן עה"ת, עה"כ בפרשת מטות (לא, כג) "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", כתב בא"ד, וז"ל: "ולבי מהרהר עוד, לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה [הטבילה] חכמים בכלי המתכות בלבד, מפני שיש בהם1 כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד".
[מ"ש הרמב"ן ש"הצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד" צ"ל דלאו דוקא נקט, דהלא קיי"ל בסוגיא דע"ז (עה, ב) דגם כלי זכוכית טעונות טבילה, אלא דכיון שגם כלי זכוכית אינן חייבות בטבילה כי אם מצד דמיונם לכלי מתכות כמבואר בסוגיית הגמרא שם ("הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו" ובפרש"י: "זכוכית שנשתבר ראוי להתיכו ולעשותו כלי . . הואיל וכי מתבר חזו לתקנינהו על ידי התכה ככלי מתכות דמו2 ובעו טבילה"), נקט הרמב"ן "בכלי המתכות בלבד" וכוונתו למתכות והדומה לו3.]
ולא זכיתי להבין מ"ש הרמב"ן בסוף דבריו "מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן", אשר מסגנון לשונו משמע שבא לתת טעם לזה שלא תקנו חכמים טבילה אלא לכלי מתכות [לפי סברתו שטבילת כלים אינו אלא מדבריהם].
ולא הבנותי, מה טעם יש בדבריו: דמה בכך שבכלי מתכות "יש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן", ד[בשלמא אם היינו אומרים דטבילת כלים מדאורייתא היא, מובן בפשטות מה שאין המצוה אלא בכלי מתכות, כי רק בכלי מתכות דברה תורה וכמ"ש בפסוק שלפנ"ז "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת", אבל לפי סברת הרמב"ן ש"הטבילה הזו מדבריהם", א"כ], מה בכך שיש בכלי מתכות "כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן", ואיזה נימוק יש בדבר להסביר למה לא תקנו חכמים טבילה אלא לכלי מתכות?
ואת"ל, דהרמב"ן ר"ל דכיון שעשו חכמים את הכתוב הזה לאסמכתא לכן לא תקנו טבילה כי אם בכלי מתכות שבהם מיירי הכתוב, הנה מלבד זאת דמצינו באסמכתות אחרות שאין נידון הכתוב דומה בכל פרטיו לתקנה הנסמכת עליו, צ"ב: א. דעדיפא הו"ל להרמב"ן לומר, דהפסוק מיירי בפירוש בכלי מתכות כמ"ש (וכנ"ל) "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת"4; ב. גם בכלי חרס משתמשים "באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן", והמיוחד בכלי מתכות הוא שיש אפשריות ללבנם ולהגעילם, וא"כ, העיקר חסר מדברי הרמב"ן.
עוד צ"ע מה שסיים הרמב"ן את דבריו הנ"ל ב"וזה צריך תלמוד". מה כוונתו בזה?
1) מ"ש הרמב"ן "שיש בהם כלים שתשמישן באור וכו'", יובן עפמ"ש לעיל: "...אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם על ידי חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין". וראה בפירוש האברבנאל עה"ת שם דבדיל ועופרת ימסו וישחתו באש וגם עליהם קאי מש"נ "וכל אשר לא יבא באש", ע"ש, ונמצא שישנם כלי מתכות שאין משתמשין בהם ע"י האור.
2) להעיר ממ"ש ביחזקאל (כב, כ): "קבצת כסף ונחשת וברזל ועופרת ובדיל אל תוך כור לפחת עליו אש להנתיך".
3) ויעויין בפירוש הרמב"ם על המשנה (ע"ז פ"ה משנה יב) שכתב: "כלי תשמיש . . מן הכלים היצוקים כגון הברזל והזכוכית". וברמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ג כתב: "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית", אבל שם ה"ו כתב: "לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה", ובכס"מ שם (בסו"ד) כתב: "לא ידעתי למה השמיטו רבינו" לכלי זכוכית. ונראה לומר דסמך הרמב"ם על מ"ש לפנ"ז ולא הוצרך לפרט כלי זכוכית עוה"פ כי בנדו"ד "כלי מתכות של סעודה" הוא שם התואר של סוג "הכלים היצוקים", דכלי זכוכית אינם חייבים בטבילה כי אם מחמת זה, שכמו כלי מתכות, ניצוקים הם, ועדמ"ש בפנים לבאר כוונת הרמב"ן בפירושו עה"ת.
4) וכ"ה בפירוש רש"י על הש"ס (ע"ז שם) "כלי מתכות אמורין לענין טבילה . . דכתיב אך את הזהב וגו'".
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבעני, נ.י.
על הפסוק בפרשתינו "ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים" (בראשית מה, כג) פרש"י "ששלח לו יוסף יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז, א), ותרגם יונתן 'טעינן חמרא'. והטעם בזה, פירש המהרש"א (וכן התורה תמימה) שהיין מחמם את הזקן, שגופו מצונן. אבל זהו יין כפשוטו, צריך להבין, למה שלח יוסף ליעקב ריבוי של יין כל כך, הרי אדרבא, ביקשו 'רדה אלי, אל תעמוד', 'ומהרתם והביאו את אבי', שלא יתמהמה יעקב, אלא יסע למצרים מיד?
ועוד רבו בפסוק זה כמה קושיות ודיוקי המפרשים: הרמב"ן והאור החיים דייקו שמילת 'כזאת' מיותרת, שהרי היה יכול לקצר ולומר: 'שלח עשרה חמורים'. ורש"י פירש "כזאת, כחשבון הזה", וביאר בזה המהרש"ל, שלא שלח חמורים ממש, אלא שחשבון משא היין שנשאו בעגלות היה צריך לזה עשרה חמורים. אבל אם זהו רק חשבון המשא, קשה, למה מחלקם ל'חמורים, ואתונות'. והספורנו פירש ש'כזאת' קאי על שמלות וכסף שנזכרו לפני זה, שגם לאביו שלח מלבושים, אבל הרמב"ן דוחה זה, שלפי פשטות הכתוב לא קאי אדלעיל. והיעב"ץ כתב ש'יין ישן' גימטריא ת'ל, כנגד ת'ל שני השעבוד שנגזר בבין הבתרים לזקנו אברהם.(ובאור התורה (ויגש ח"ה עמ' תתקפח) דורש הכתיב של 'עשרה חמרים', ולא 'חמורים', שיין 'חמרא' בלשון ארמי, וכן בכתוב "תשתה חמר" (דברים לב יד, תהלים עה, ט). וראה לקוטי לוי יצחק על זהר שמות עמ' ז, ובספר הערכים חב"ד ערך 'אושא' עמ' רצא וריש עמ' ש). גם הקשה היעב"ץ, הרי יין אינו 'טוב מצרים,' אלא הוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
ונלענ"ד ליישב הקושיות ודיוקים הנ"ל, לפרש מילת 'כזאת', היינו שאין הכוונה כאן למזון גשמי כעניני בר ולחם שנזכרו בפסוק, אלא ענין 'כזאת' היינו ששלח יוסף במינים ששלח ליעקב מסר ורמז רוחני, כדי ליישב דעתו. וכעין העגלות ששלח יוסף, שלא היה זה רק עגלה מרכבה גשמיית ליסע בה, אלא רמז לו יוסף בזה להלכות עגלה ערופה שלמדו יחדו.
וכן י"ל כאן, שיוסף רצה לחנך את בניו ברוח ישראל סבא, ודאג מאד "כי נשני . . את בית אבי", ולכן רצה לעודד את יעקב לנסוע אליו מצרימה, שלא יחוש שעוזב את מגורי אביו, ויוצא לעת זקנותו מארץ ישראל, להשתקע בערות הארץ לגור שם, שלהלכה אסור לצאת מארץ ישראל, רק ללמוד תורה ולישא אשה, ואכן נתיירא יעקב לירד, עד שהבטיחו הקב"ה 'אל תירא מרדה מצרימה'.
וזהו שרמז יוסף ב'יין ישן' כמו ששנינו בפרקי אבות פ"ד: 'הלומד מן הזקנים כשותה יין ישן', שביקש יוסף מיעקב אביו (הזקן), שהוא בחינת יין ישן, שיבוא ויחנך וילמד את בניו במצרים, שלא יסתפקו בלימוד 'מן הקטנים' היינו מיוסף, שאף שגם יוסף נקרא 'בן זקונים' שמסר לו יעקב כל שלמד בישיבת שם ועבר, מ"מ עדיף שילמדו תורה מדעת זקנים ממש. ואף שלפי ההלכה המצווה ללמד בנו מוטל על האב, מ"מ לאבי אביו יש מעלת 'יין ישן'.
וזהו 'טו"ב מצרים', על שם העתיד, י"ז שנה שגר יעקב עמהם במצרים, להורות לפניו, ולימד את אפרים שהיה מצוי אצל יעקב (רש"י בראשית מח, ב, ב"מ פז, א). וע"ד הצחות יש לפרש ענין 'עשר חמורים', שאף ש'רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו', העדיף יוסף יותר, פי עשר, שיזכו ללמוד לא ממנו אלא מהבחיר שבאבות. ויומתק גם לשון 'דעת זקנים נוחה', ש'יין' זה מועיל לא רק בגשמיות לחמם גופו של הזקן, אלא מיוחד לדעתו ומעלתו הרוחנית לחנך את בני בניו במצרים.
Download PDF