בפרשת בשלח עה"פ בחר לנו אנשים (יז, ט) כותב רש"י בד"ה בחר לנו "לי ולך השווהו לו מכאן אמרו "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" ו"כבוד חברך כמורא רבך" מנין שנאמר "ויאמר אהרן אל משה בי אדני" והלא אהרן גדול מאחיו הי', ועושה את חבירו כרבו, ו"מורא רבך כמורא שמים" מנין, שנאמר "אדני משה כלאם" כלם מן העולם חיבין הם כלי' המורדים בך כלאו מרדו בהקב"ה".

וצלה"ב. א. מה ראה רש"י להביא כאן את כל לשון המשנה באבות (עם כל הראיות מהכתובים שהובאו במכילתא ועוד) בנוגע לכבוד חברך ומורא רבך בזמן שכאן נוגע רק הענין דכבוד תלמידך כדי לבאר את לשון הכתוב "בחר לנו"?

ב. מהי כוונת רש"י באומרו "מכאן אמרו", שהרי ידוע הכלל ברש"י (כפי שעמד ע"ז רבינו בהשיחות כו"כ פעמים) שבלשון זה בא רש"י לשלול שא"א ללמוד זאת מפסוק אחר שלכאו' ג"כ מלמדנו את אותו ענין אלא דוקא "מכאן". וא"כ בנדו"ד ג"כ צ"ב מהי כוונת רש"י שדוקא מכאן אפשר ללמוד את הלימוד דיהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך?

ונ"ל דרש"י מוכרח לבאר גם איך צריך להיות ההנהגה עם החבר והרב אף שכאן נוגע רק ההנהגה בנוגע לתלמיד, משום דבזה שהרב מכבד את התלמיד בכבוד כזה נפלא למע' מערכו האמיתי, שמשוהו לדרגתו שלו, אף שבאמת הוא עדיין רק תלמיד, הרי בנוגע לאלו שהם חביריו של הרב והם אליבא דאמת בדרגתו של הרב נמצא שמשפילם למטה מדרגתם שהרי הכבוד שהרב נותן להתלמיד להחשיבו כשווה אליו, הוא בעצם גם משוה את התלמיד לאלו שהם בדרגת חברים של הרב, והרי גם אם על כבודו הוא יכול למחול בזה שמשוה את התלמיד אליו, אבל איך ייתכן לעשות זאת על חשבון כבודם של חבריו?!

ולכן הוצרך רש"י להביא את המשך המאמר חז"ל שבנוגע לחברך ג"כ יש לכבדו יותר מערכו ויש להתייחס אליו כאילו שהוא רבו, ואז כמובן מתעוררת השאלה בנוגע לפגיעה בכבוד רבו של הרב ע"י שמתייחס לחבירו כאילו הוא רבו ולכן ממשיך שאין הכי נמי בנוגע לרב יש לכבדו יותר מערכו ויש להתייחס אליו כמורא שמים [וכשהצעתי את הביאור לפני גיסי הרממ"ר שי' תיכף אמר לי שזכיתי לכוין בזה לדע"ק של כ"ק אדמו"ר בשיחת ש"פ בשלח תש"ל שיחה בלתי מוגה (וחבל שבס' ביאורים לפירוש רש"י עה"ת אין ציונים על אתר לביאורים ברש"י משיחות בלתי מוגהות) אלא שבשיחה שם לא התעכב רבינו על הדיוק הנ"ל ד"מכאן אמרו" ולפי ביאורנו דלקמן יומתק ג"כ כללות הביאור דלעיל שכן נמצא בשיחה]

והנה בפרשת וילך (לא, כט) מצינו שמשה רבינו אמר לבנ"י כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו' ומבאר שם רש"י "והרי כל ימות משה לא השחיתו שנאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע" מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאלו הוא חי".

ובהשקפה ראשונה נראה שבכללות זה אותה נקודה שלמדנו בפרשת בשלח ע"ד החביבות המופלאה של התלמיד אצל הרב אבל באמת הם ב' ענינים שונים ועל כל אחד מהם מדגיש רש"י שזה נלמד מכאן דוקא ולא מהפסוק השני ובכל אחד מהלימודים הנ"ל יש בזה מה שאין בזה: דישנו ענין שהתלמיד חביב עליו כגופו דהיינו שמיתתו של יהושע נחשבת אצל משה כמיתתו שלו, שמצד זה יכול משה לכנות את מיתת יהושע כ"מותי", אבל באמת לא שמענו בזה עדיין לימוד שיש לכבד את התלמיד כאילו שהוא בשוה לדרגת הרב אלא הגם שהתלמיד יכול להיות למטה (ואפי' למטה הרבה) מדרגתו של הרב אבל כיון שהוא תלמידו דהיינו שהוא העמידו על רגליו וכו' וכו' הרי שהוא חביב אצלו כגופו.

וכמו שאפשר לומר שבן קטן שברור שהוא שלא בערך לדרגת האב אבל מצד זה שהוא אביו מולידו וכו' ה"ה חביב אצלו כגופו וממילא כמו שלא שייך לומר שחביבות כזו של אב לבן היא נחשבת כפגיעה בכבוד חביריו של האב עד"ז החביבות של התלמיד אצל הרב הוא לא "על חשבון" חבריו או רבו וכפשוט.

משא"כ הפסוק בחר לנו אנשים שכפי שרש"י מדגיש בתחילת ביאורו "לי ולך, השוהו לו" היינו שמשה מראה שחשיבותו של יהושע היא בשוה לזו של משה, זהו כבר ענין שבא כנ"ל על חשבון כבודם של חבריו של הרב ולכן הוצרך רש"י לבאר שכבוד חבירך כמורא רבך וכו' וכנ"ל, אבל לכן רש"י מדגיש שענין זה בנוגע ליחס לתלמיד נלמד מכאן דוקא, וא"א ללמדו מהפסוק "דאחרי מותי" וכנ"ל.

אמנם לאידך גיסא גם לאחרי שהשוהו לו עדיין לא ידענו ואין כל הכרח שמשה יתייחס למיתתו של יהושע כאלו היא מיתתו של משה משום דגם לאחרי שרוממנו את יהושע והתייחסנו אליו כאלו הוא בשוה לדרגת משה הרי בזה אינו אלא כחבר של משה, ולא מצאנו לשון כזו של חביבות אצל חברים שמיתת החבר תיחשב כמיתתו שלו ולכן על זה מדגיש רש"י שם שדוקא מכאן אנו רואים שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו.

בגליון העבר מעתיק הרב וו.ר מה שכתבתי בגליון תתקיב על שאלתו שהכתוב אומר בפ' וישלח (לה, י) "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך וגו'", אם כן למה נאמר בפרשת ויגש (מו, ב): "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני", שעניתי על זה שם (שהרב וו.ר. מעתיק רק חלק ממש"כ) ע"פ מה שנאמר לפני כן בהפסוקים ובפירש"י בפ' וישלח לג, כז. ולב, כט.

התוכן ממה שכתבתי בקיצור, שהשם "ישראל" שזה "שררה וגילוי פנים" מפקיע ועוקר רק השם "יעקב" של "עקבה ורמי'", ועצם השם "יעקב" נשאר בפירושו המקורי על שם אחיזת העקב.

ושואל הרב הנ"ל בגליון שם על הלשון "כי אם" ישראל והי' שמך וגו', ונראה שזה פשוט כאן אפילו לבן חמש שלא יכול להיות הכוונה שיופסק השם יעקב - שהרי השם "יעקב" מוזכר בפסוקים אחרי כך רבוי פעמים. וזה ברור גם לפחות מבן חמש, שהרי השם יעקב נשאר אצלינו כמו השם ישראל.

בגלל זה לא נזקק רש"י לשום הקדמות בפירושו בד"ה לא יעקב (לב, כט), שמתחיל תיכף פירושו "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמי' כי אם בשררה וגילוי פנים..." (זאת אומרת שאין אפילו "הוה אמינא" בפירש"י על עצם השם יעקב שבפסוק).

ע"פ פירש"י הנ"ל ברור ואין שאלה על הלשון "כי אם", "וכי אם" כאן הוא "דוקא" כמו בשאר מקומות.

וכן הדבר בוישלח לה, י, דהד"ה בפירש"י הוא "לא יקרא שמך עוד יעקב", שתיבות הנ"ל כשלעצמם אינם דורשים פירוש, רק מצד זה ששם יעקב הולך ונזכר גם אחרי כן כנ"ל.

ועל זה הדיוק בדברי רש"י שם "לשון אדם הבא במארב ועקבה...". זאת אומרת שרש"י מבהיר שאן הכוונה כפשוטם של התיבות אלא הכוונה ליעקב בתור שם של עקבה ורמי' שזה מתבטל ונעקר ע"י שם ישראל שנמצא על ידו.

ועפ"ז יובן גם הלשון בפי' רש"י, בד"ה לא יעקב (לב, כט): "וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך וכו'" ששואל הרב הנ"ל שלכאורה הי' מתאים אם רש"י הי' אומר "ומוסיף לך שם" ולא ש"מחליף".

אבל לגבי השר של עשו שבו המדובר שם הרי השם "יעקב" הוא ענין של עקבה ורמי', ("ורק על כרחו הודה לו עליהן", לשון רש"י שם). וע"י שם ישראל נעקר ונתבטל השם יעקב במובן הנ"ל.