בפירש"י פרשת שלח ד"ה ויבא עד חברון (יג, כב) "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א לו), וכתיב ויתנו לכלב את חברון (שופטים א, כ)".

בגליון הערות וביאורים לש"פ מסעי תשס"ה [תתקג] שאלתי: מה מכריח רש"י להביא ראי' שכלב הלך לחברון דוקא ממה שכתב בפרשת דברים "ולא אתן את הארץ אשר דרך בה".

והרי בפרשת שלח גופא כתיב (יד, כד): "ועבדי כלב... והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה".

ופרש"י שם בד"ה אשר בא שמה: "חברון תנתן לו".

וראיתי בחומש אוצר הראשונים שמביא בשם מהרי"ק, וז"ל: "וקשה דהאי קרא במשנה תורה כתיב ולמה לא הביא ראי' מן הפסוק הכתוב בזאת הפרשה דגם הוא לשון יחיד דכתיב והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה ומאי אולמי' דהאי מהאי.

ויש לומר דמלשון "אשר דרך בה" מוכח שפיר טפי שטרח ונתכון ללכת שם ולא דרך מעבר או מקרה, ומדהאי קרא משתרי במתן שכרו ובשבחו אצל עונש וגנאי של מרגלים, גם לשון דרך משמע דלכתחילה טרח ונתכון ללכת שם שפיר דרשינן מיני' דכדי לעשות מעשה שעל ידו יהי' נבדל מעצת מרגלים הלך שם", עכ"ל.

אולי הכוונה כמו וגם.

אבל עדיין נשאר השאלה ששאלתי בגליון הנ"ל:

שאיתא בגמרא (סוטה לד, ב) וז"ל: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי לי' אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות . . והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'", עכ"ל הגמרא.

ופירש"י שם בד"ה והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו': "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון" עכ"ל.

הרי הגמרא מביא ראי' דכלב הלך לחברון מפרשת שלח ולא כפירש"י שמביא ראי' לזה מפרשת דברים.

ולשלימות הענין אולי כדאי להביא כאן עוד שאלה בפירש"י זה: עדיין לא מצאתי תירוץ על זה.

שרש"י פירש ששאלתי בגליון הנ"ל, אבל בפרשת פנחס בד"ה אך בגורל (כו, נה): "יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון, כאשר דבר משה. וצריך להבין למה הוסיף רש"י כאן כאשר דבר משה, ובפרשת שלח כשמביא ראי' מאותו פסוק לא הוא זה?