בתניא פ"ה מסביר רבינו הזקן מעלת מצות ידיעת התורה על כל שאר מצוות, שכיון שמצוה זו מקיימים ע"י הבנת השכל, וכשהאדם "משכיל בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו", נמצא שע"י מצות ידיעת התורה נעשה האדם מיוחד עם התורה "והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה . . בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה".

ואדה"ז כותב "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור". והמובן מזה (היינו ממש"כ כ"ק אדה"ז ב"פ לשון "ואפי'"), שבמצוות התלויות בדיבור יש יותר יחוד עם הנפש מבשאר מצוות, ובמצות ת"ת שבדיבור יש יותר יחוד אפי' משאר מצוות התלויות בדיבור, אבל אעפ"כ אי"ז היחוד נפלא שנעשית ע"י מצות ידיעת התורה והשגתה, שלכן מצות ידיעת התורה מעלתה גדולה ונפלאה לאין קץ אפי' על מצות ת"ת שבדיבור.

והיחוד במצוות התלויות בדיבור יש להסביר בפשטות שכיון שכח הדיבור הוא כח שבו האדם מיוחד יותר מכח המעשה, לכן כשהאדם מדבר זה 'לוקח' יותר מהאדם. והעיקר שהיחוד עם אלקות הוא נעלה יותר, ואף שבפל"ח (נ, ב) כולל מצות התלויות בדיבור עם מצוות התלויות במעשה - "כך אין ערוך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אוא"ס ב"ה שהוא פנימיות רצונו ית' בלי הסתר פנים ולבוש כלל המאירה ומלובשת במצות מעשיות ממש וכן במצות התלויות בדיבור וביטוי שפתים בלי כוונה שהוא נחשב כמעשה ממש", הרי ממשיך שם (נא, א) ומחלק "בגוף המצות עצמן" ב' מדרגות "שהן מצות מעשיות ממש, ומצות התלויות בדיבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וק"ש ותפלה וברכת הזון ושאר ברכות". (והוא עד"מ דומם וצומח ע"ש). ולכאורה "במצות התלויות בדיבור" כולל גם מצוות דיבור הצריכות כוונה שהם (בלשון אדה"ז שם בפל"ח) "פסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של שמונה עשרה", שגם הם תלויות בדיבור, שהרי "אם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו" (תניא שם), שהם בודאי יותר מיוחדים עם נפשו כמובן בפשטות.

ובפירוש "מצות ת"ת שבדיבור" פי' בשבסה"ת (ח"א ע' 59) שזהו כשמדברים בפסוקי תנ"ך שאז גם אם אין מבינים מקיימים מצות ת"ת, וזהו פי' מצות ת"ת שבדיבור. וצ"ב דלפי זה מהו החידוש במצות ת"ת שבדיבור על שאר מצות התלויות בדיבור אפי' שאין צריכות כוונה, ומכ"ש אלו הצריכות כוונה שלפי פירוש זה לכאורה אדרבה כאן יש פחות יחוד.

וב"מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב" כותב כ"ק אדמו"ר "מצות ידיעת התורה והשגתה כו' מצות ת"ת שבדיבור (להעיר מהל' ת"ת לאדה"ז ובקו"א שם דיש מצות ידיעת התורה ומצות והגית בו. וגם במצות והגית יש חלק ההשגה. ואולי זהו רמז שכתב ג"כ והשגתה היינו חלק המח' שבוהגית)". עכ"ל. ולפום ריהטא נראה שכוונתו כמו שפי' בשבסה"ת דלעיל וצ"ב.

והנראה לומר בזה, שהרי כאן מדבר אדמו"ר הזקן באדם "שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים", היינו לא רק שלומד ומבין מה שאומר (וכמו בלימוד לגירסא), אלא באדם שלומד היטב בעיון שכלו, שלכן נק' מזון לנפש "כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו", היינו לא רק שמכניסו בתוכו וקרבו ממש, שמבינה בשכלו היטב, אלא גם נהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, וזהו ע"י שמתייגע עד שמונח אצלו הסברא ונשאר תמיד חדור בכח שכלו ובמוחו, שזהו רק בלימוד לעיונא, ורק בזה יש היחוד נפלא שיש במצות תלמוד תורה.

והנה זהו ב' המצוות בתלמוד תורה: א. מצות ידיעת התורה שלומדים מפסוק ושננתם (שלמצוה זו יש קצבה, כשמסיים ללמוד כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה וזוכרן היטב), ומצוה ב. מצות והגית, שלא לבטל מלימוד התורה, (ולמצוה זו אין קצבה). והנה מפסוק ושננתם דרשו חז"ל שיהיו משוננים ומחודדים בפיך, והיינו שמצוה זו מקיימים רק כשלומדים לעיונא שאז התורה מחודדת בפיו שכולל ב' הענינים שלומד ומתייגע ויודע כל התורה כולה וזוכר היטב כל ההלכות בטעמיהם (הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"א וב' ועי' היטב קו"א שם). אמנם מצות והגית הוא שלא לבטל מתלמוד תורה, ולכן כל שלומד ת"ת אפי' שאינו באופן של ושננתם, מקיים מצות והגית. אמנם במצות והגית יש גם חלק הלימוד לעיונא, והיינו כשחוזר על דבר שכבר למד לעיונא ולומדו עוה"פ לעיונא, שאז אינו מקיים מצות ידיעת התורה (כיון שפרט זה יודעו כבר) אבל מקיים מצות והגית.

ואולי יש לומר שזהו כוונת כ"ק אדמו"ר בהערתו הנ"ל, שמצות ת"ת שבדיבור היינו כשלומד לגירסא שזהו מצות והגית, ומצות ידיעת התורה והשגתה - מצות ידיעת התורה שלומדים מפסוק ושננתם, שמקיימו רק כשלומד לעיונא, וגם חלק ההשגה שבמצות והגית - והיינו כשלומד לעיונא דבר שכבר למדו לעיונא.

ולפי זה יתפרש לנו היטב מש"כ אדה"ז, שמעלת היחוד נפלא הוא רק כשלומד היטב בעיון שכלו שאז נתפסת בשכלו ומתאחדת עמו - שזהו המצות ידיעת התורה וחלק ההשגה שבמצות והגית, וזהו מעלה גדולה יתירה ונפלאה לאין קץ על כל המצות מעשיות, ואפי' על מצוות התלויות בדיבור - כנ"ל, ואפי' על מצות ת"ת שבדיבור שזהו מצות והגית, היינו שלומד לגירסא ומבין מה שלומד, שלכן כאן היחוד הוא ביותר אפי' ממצות הצריכות כוונה כיון שכאן הוא מבין מה שאומר ולא רק פי' המלות לבד כבתפלה וברכות, אבל אעפ"כ כשלומד לעיונא גדלה מעלתה לאין קץ.

ולכאו' מ"ש בהגהה שם פל"ח (נא, א) "וכמ"ש בע"ח שכוונת המצוות ותלמוד תורה הוא במדריגת אור וגוף המצוות הן מדריגות ובחי' כלים", הכונה למצות ידיעת התורה דוקא המבואר כאן, שהרי "בגוף המצוות עצמן" בחי' כלים חשיב (בפנים שם כנ"ל) "מצוות התלויות בדיבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וק"ש וכו'" היינו שמצות תלמוד תורה נחשב לא רק בכלל המצות שבדיבור אלא גם כמצות התלויות במחשבה היינו שמבין מה שלומד. וא"כ עכצ"ל ש"תלמוד תורה" שנזכר בהגהה שהוא "במדריגת אור" ככוונת המצוה המכוון לשלימות מצות ת"ת, מצות ידיעת התורה (ושננתם יהיו מחודדים בפיך) שהוא בחי' "נשמה לגוף" - מצות ת"ת בדיבור ומחשבה.

ועפי"ז ג' האופנים במצות דיבור ת"ת שבפל"ח: א) "מצוות התלויות בדיבור וביטוי שפתים בלי כוונה שהוא נחשב כמעשה ממש", ב) "מצוות התלויות בדיבור ומחשבה כמו ת"ת וכו'", ג) "כוונת המצות ותלמוד תורה" "במדריגות אור" שבהגהה שם, שייכים לג' אופנים המבוארים בפ"ה:

ענין הא' הוא בע"ה שלומד תורה בלי הבנה כלל, ענין הב' הוא קיום מצות ת"ת ד"והגית" כשמבין מה שלומד, ענין הג' שהוא במדריגת כוונת המצות שאז ישנו יחוד אמיתי "שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים (פ"ה - י, א) שלימות דביקות מחשבתו ושכלו בו ית' (פל"ח שם). ועצ"ע. ועוד חזון למועד.