בפירש"י פרשת מטות (לא, ח) ד"ה בחרב: "הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנתם שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחי'".

והרא"ם פירש דההכרח של רש"י לפרש כן הוא מפני שכתיב "בחרב".

אבל יש להעיר שיש פירוש רש"י דומה לזה בפרשת בלק (כב, כג) בד"ה וחרבו שלופה בידו: "אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא באומנתו וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

וצריך עיון, למה לא הביא רש"י שם שכלי זיינן של אומות העולם הוא החרב ממה שכתב ועל חרבך תחי'.

וגם בנוגע ל"אומנותם של ישרא'" מקצר רש"י בפרשת בלק ואין מפרש מה אומנותם. משא"כ בפרשת מטות מפרש רש"י "שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה".

בריש פ' בשלח כתוב "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וגו'".

ומשמעות הדברים היא, דלולא ה"חשש" "פן ינחם העם וגו'" היו בני ישראל הולכים לארץ כנען ממצרים דרך ארץ פלשתים.

והעירני ח"א, דלפי מיקומו של "הר סיני" בזמננו שהוא קרוב לדרום חצי האי סיני, הרי אי אפשר היה לעבור דרכו אם היו הולכים דרך ארץ פלשתים, והרי הכוונה לתת את התורה בהר סיני כבר נתפרשה לעיל בדברי ה' למשה בפעם הראשונה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

ולכאורה דוחק לפרש שמ"ש כאן ולא נחם הוא הסבר על דברים שכבר נקבעו לפני זמן רב, היינו שזה שנקבע הר סיני כמקום קבלת התורה קשור עם זה ש"אמר אלקים פן ינחם העם וגו'".

בפרשת מטות (לא, כג) כתיב "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". ופירש רש"י "כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו כלום. תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו מה שתשמישו ע"י חמין יגעילנו בחמין ומה שתשמישו ע"י צלי כגון השפוד והאסכלה ילבננו באור. אך במי נדה יתחטא - לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור וחטוי לטהרן מן הטומאה ורבותינו דרשו מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה וכמה הם ארבעים סאה. וכל אשר לא יבא באש - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור. תעבירו במים - מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות".

והיינו דלפי פשוטו של מקרא אין המדובר כאן על טבילת כלים כלל, אלא על חטוי במי נדה (מי פרה) לטהרם מטומאת מת. ורק שרבותינו דרשו שמי נדה [אין פירושו מים הנזרקים (מלשון "וידו אבן בי" (איכה ג, נג)) אלא] פירושו מים שהנדה טובלת בהם דהיינו מקוה מ' סאה.

והטעם למה אין לומר על פי פשוטו של מקרא דמדובר בטבילת כלים מבואר ברא"ם: א) דלשון חטוי נופל רק על הזיית שלישי ושביעי דפרה אדומה. ב) דמה נשתנה דין נדה מכל הטמאים שצריכים טבילה במקוה מ' סאה והול"ל אך במי טמא יתחטא1.

וא"כ, כיון שלפי פשוטו לא מיירי הכתוב מטבילת כלים כלל, צ"ב מהי כוונת סיום הכתוב "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", ומ"ש רש"י "תעבירו במים - מטבילן ודיו" הוא פירוש תיבות אלו לפי מה שדרשו חז"ל, אבל לפי פשוטו, לכאורה הניח רש"י תיבות אלו בלי שום פירוש.

ואולי יש לומר דעל פי פשש"מ מובן דמדובר בהכשרת כלים מן המאכלות האסורות שנשתמשו בהם בהיותם ברשות המדינים ורש"י לא נחית לפרש זאת דמובן הוא מעצמו. ופירש הפסוק הוא כדפירש הרמב"ן דדבר שלא בא באש היינו דלא נשתמש בה בחמין כלל, הכשרו הוא על ידי העברתו במים היינו לשפשפו ולנקותו היטב מכל לכלוך וחלודה שנשאר בו מהמאכלות אסורות2. ורק שבתחילת הכתוב צריך רש"י לפרש דבר אשר יבא באש אין פירושו דוקא באש ממש אלא "לבשל בו כלום". ותעבירו באש אין פירושו באש ממש אלא כבולעו כך פולטו, "מה שתשמישו ע"י חמין יגעילנו בחמין ומה שתשמישו ע"י צלי כגון השפוד והאסכלה ילבננו באור"3.

ולהסביר מה שיש להקשות בפשש"מ שבגלל זה נחית רש"י להביא דרשת רז"ל עה"פ, אולי יש לומר (נוסף על מה שכתב להסביר במשכיל לדוד) דקשה לי' (וראה רא"ם כאן) הא דכתיב תעבירו בַמים - הבי"ת פתוחה, שפירושו בהמים הידועים לך מכבר. והרי לפי פירוש הפשוט: א) לא דבר הכתוב עד כאן בפירוש על טבילה במים. ב) הא דכלי שנשתמש בה בחמין צריך הגעלה במים חמין אינה ענין לכאן שדי להעבירה במים קרים בכדי לנקותו ולהכשירו. ולזה מביא רש"י דרשת רז"ל שלפי' תעבירו במים איירי בטבילה במי מקוה הידועים לך מכבר "אך במי נדה יתחטא".