רב בברייטון ביטש, ברוקלין, נ.י.
בפ' במדבר (ג, טז) פירש"י בד"ה על פי ה' "אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, א"ל הקב"ה וכו' ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'".
ובפרק ג' פס' לט נאמר עוה"פ על פי ה'. בפ' נשא במנין הלוים מבן ל' עד בן נ' ד' - ל"ז נאמר על פי ה'.
ובפרק ד' פס' מא נאמר על פי ה'. בפרק ד' פס' מה נאמר על פי ה' ובפרק ד' פס' מט נאמר על פי ה'. ובכל מקומות אלו אין רש"י מפרש כלום למה נאמר על פי ה'.
והרי מלבד השני פעמים בפ' במדבר שהי' במנין התינוקות כל שאר הפעמים שבפ' נשא נאמר על פי ה' במנין מבוגרים ולא במנין תינוקות ולמה נאמר על פי ה'?
ובמנין הלוים מבן חדש ומעלה בפ' במדבר, למה הוכפל "על פי ה'" ה' פעמים, כנ"ל?
והביאור הוא בהקדמת הקושיא הכי גדולה "קלאץ קושיא" למה נמנו הלוים גם התינוקות וגם המבוגרים בלי שקלים?
והביאור הוא פשוט. בתחילת פ' במדבר פ"א פ"ב פירש"י בד"ה לגלגלותם - "ע"י שקלים בקע לגלגולת". היינו שבמנין בני ישראל צוה הקב"ה למשה שימנם "לגלגלתם" ע"י שקלים בקע לגלגולת. אבל במנין הלויים לא נאמר "לגלגלותם" שבנוגע ללויים צוה הקב"ה למנותם ישר בלי אמצעות השקלים.
וזהו פי' הפשוט למה שנאמר על פי ה' שזהו הטעם שמנה אותם משה בלי שקלים כי הי' מצוה ככה מה' למנותם כך, וזהו שנאמר בכל המנינים על פי ה'.
אבל בפעם הראשון במדבר ג' - טז הי' קשה לרש"י למה נאמר על פי ה' מאחר שבפסוק הקודם ג' - טו צוה לו ה' פקד את בני לוי ולא נאמר לגלגלותם הרי שנצטווה למנותם באופן ישר הרי בודאי שכך מנה אותם והמלים "על פי ה'" מיותרים, ולמה נאמר, לכך פירש"י שהקב"ה השתתף במנין התינוקות.
ומה שלא נאמר במנין הביכורים על פי ה' אע"פ שגם מנין זה לא הי' ע"י שקלים, מבואר במדרש על אתר שהקב"ה לא רצה להשתתף במנין הביכורים, ע"ש הטעמים לזה.
תושב השכונה
מצינו כמה פעמים שכשאמר בכתוב שני דינים שאחד מהם יכולים ללמוד מהשני עומד רש"י על זה ומפרש למה נאמרו שניהם מאחר שיכולים ללמוד אחד מהשני.
ולדוגמא:
בפירש"י ד"ה אך אם יום או יומים יעמוד לא יקום (משפטים כא, כא): "אם על יום אחד פטור על יומים לא כל שכן..."
בפירש"י ד"ה ולבהמתך ולחי' (בהר כה, ז): "אם חי' אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותי' עליך..."
בפירש"י ד"ה שנים עדים או שלשה (שופטים יז, ו): "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה..."
ולפי זה צריכים להבין:
בפרשת אמור נאמר (כב, י): "וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש". ופירש רש"י שם בד"ה תושב כהן ושכיר: "...ואיזהו תושב זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל. ואיזהו שכיר זה קנוי קנין שנים, שיוצא בשש..."
ולמה לא שאל רש"י כאן אם נרצע שהוא קנוי לו עד היובל אינו אוכל, שכיר שהוא יוצא בשש לא כל שכן?
והשאלה היא עוד יותר: שבפרשת אמור גופא מפרש רש"י שאלה כעין זו בשני מקומות:
בד"ה מקדשי הקדשים (כא, כב): "אלו קדשי הקדשים". ושם בד"ה ומן הקדשים יאכל: "אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום שמצינו שהותרו לזר שאכל משה בשר המלואים אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל שלא מצינו זר חולק בהן לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים".
ובד"ה ואל המזבח (כא, כג): "החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, ומפורש בתורת כהנים".
ופירש המזרחי, וז"ל:
"לא אל המזבח הזהב שגם הוא בפנים כמו הפרוכת וכשנאסר בפרוכת נאסר גם מזבח הזהב. ואם תאמר אי הכי אף הפרוכת למה לי השתא בעבודת חוץ פסול בעבודת פנים מיבעיא, כבר תירצו בתורת כהנים..." עכ"ל.
[דרך אגב, יש להעיר שיש שני שינוים בולטים בנוגע לשני פירושי רש"י שלו: א) בד"ה מקדשי הקדשים מאריך רש"י לבאר מה שקשה לו. משא"כ בד"ה ואל המזבח מקצר רש"י וכותב רק "ושניהם הוצרכו להכתב", בלי לפרש מה שקשה לו; ב) בד"ה מקדשי הקדשים מביא רש"י תירוץ הגמרא בשלימות, ואינו כותב רק "כבר תירצו הגמרא בזבחים". (הגם שמסיים "כך מפורש בזבחים").
משא"כ בד"ה ואל המזבח מקצר רש"י ואינו מביא התירוץ של התורת כהנים כלל, רק כותב "ומפורש בתורת כהנים"].
והתמי' עוד יותר, שבגמרא קידושין (ד, א) אכן שואלת הגמרא: "...יאמר תושב ולא יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן...".
שליח כ"ק אדמו"ר - ליעדז אנגלי'
בפרשת שלח (יג, כ) כתיב: "ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ...'".
וכתב רש"י בד"ה היש בה עץ: "אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו".
ובשפתי חכמים כתב שכוונת רש"י בהוציאו הכתוב מפשוטו הוא "שהרי כתיב אחרי כן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, ואם כן יש עצים לשם. והר"א מזרחי פירש דמסתמא אם שמנה היא יש בה עצים והרי כבר אמר להם השמנה היא אם רזה".
ולכאורה קשה על ב' ההכרחים דשפתי חכמים דהא יכולים ללמוד כפירוש תרגום אונקלוס וז"ל: "ומה ארעא העתירא היא אם מסכנא האית בה אילנין אם לא ותתקפון ותסבון מאבא דארעא".
ונראה דאונקלוס פירש הכתוב כך: היש בה עץ - היש בה אילנות ולקחתם מפרי הארץ - מתבואת הארץ[1].ולפי פירוש האונקלוס "היש בה עץ" אינו בסתירה למה שכתוב אח"כ ולקחתם מפרי הארץ ד"פרי" היינו תבואה. וגם אינו בסתירה למה שכתוב לפני זה "השמנה היא אם רזה" דכוונת הכתוב היא על תבואת הארץ ויכול להיות שדות מלאות תבואה בלי אילנות?
וי"ל בדרך אפשר בכמה אופנים: א) ע"פ פשוטו של מקרא כיון שהיו (ז') אומות שהיו יושבים בארץ כנען מסתמא היו בו אילנות ולכן לא מסתבר שמשה ישאל אותם "היש בה אילנות" כמו שלא שאל אותם אם יש תבואה או לא דבודאי שיש תבואה; ב) אולי קשה לרש"י הלשון "עץ" בלשון יחיד ולא "עצים" בלשון רבים לכן מפרש "היש בהם אדם כשר" לשון יחיד[2]; ג) כיון שהקב"ה הבטיח שיכנסו לארץ "זבת חלב ודבש" ודבש הוא דבש תמרים ותאנים (רש"י בד"ה זבת חלב ודבש, שמות יג, ה) אם כן היו בה אילנות של תמרים ותאנים.
[1] ולהעיר דבפ' בראשית (א, יא) על הפסוק "עץ עושה פרי" אכן פירש האונקלוס "אילן פרין עבד לזנה", פרי מלשון פירות ואילו כאן מפרש "פרי" מלשון תבואה.
[2]) להעיר דבמשכיל לדוד ג"כ מפרש דהול"ל עצים אלא דהכרחו הוא מפני דעץ אחד אינו מעלה ולא מוריד.
נו"נ בישיבת תות"ל קרית גת, אה"ק
בפ' בהעלותך (יא, כז): "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה". ובפירוש רש"י מעתיק התיבות "וירץ הנער", ומפרש: "יש אומרים, גרשום בן משה היה".
ובמפרשים שראיתי מבארים, שמקור פירוש רש"י הוא בלשון הכתוב "הנער" - בה"א הידיעה - "ואין ידוע יותר מגרשום שהוא בנו בכורו של משה".
אך לכאורה צ"ע בזה, דאם כן היה לרש"י: א) להעתיק בד"ה רק את תיבת "הנער", ב) ולכתוב בפירושו "הנער - זה גרשום בן משה" [וע"ד פירושו בפ' מקץ (כב, כג) שכתב "המליץ – זה מנשה בנו"];
אמנם רש"י: א) העתיק גם תיבת "וירץ", ב) וכתב בפירושו "גרשום בן משה היה".
[ובכלל צע"ק בעצם דברי המפרשים, היכן "ידוע" כל כך גרשום בנו בכורו של משה? והרי הפעם האחרונה שהוא נזכר היא בפ' יתרו בתחילתה, ומאז וע"ע אינו נזכר כלל. ואדרבה, כאשר התורה מונה את תולדות משה בפ' במדבר, היא מזכירה דוקא את בני אהרן!]
ולכן י"ל בפשטות, שאכן רש"י התכוון (לא לפרש מי היה "הנער", שאז היה כותב "זה", אלא) לפרש את סיפור המעשה - שהתורה כותבת ומאריכה: "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר", ולכאורה היה אפשר לומר בקיצור "ויוגד למשה לאמר" [ע"ד פ' וישב (לח, יג): "ויוגד לתמר לאמר"]?
אלא עכצ"ל, שהתורה באה להדגיש כי זה שבא לספר למשה עשה זאת באופן של "וירץ", והיינו שהדבר היה נוגע לו מאוד. ומזה הוא שלמד רש"י (בשם "יש אומרים"), שהכוונה היא לגרשום שהיה בנו של משה, ובמילא קינא קנאת אביו כו' ומיהר לספר לו על התנבאותם של אלדד ומידד.
[וגם, עצם זה שיכול היה "לרוץ" ולדבר עם משה מיד, ולא היה צריך לבקש רשות כו' - משמע ברור שמדובר בבן משפחה קרוב של משה, ומסתבר שהוא בנו. אם כי, מזה שרש"י לא העתיק תיבות "ויגד למשה", משמע שלא זהו עיקר הענין].
ומעתה מבואר למה העתיק רש"י גם תיבת "וירץ", וכתב בלשון סיפור- "גרשום בן משה היה". וק"ל.
Download PDF