ב"סיפורי חסידים" (מועדים, עמ' 87) מספר הגרש"י זוין ע"ה על רב בעל-תפילה שנהג לשורר את הווידוים דיוה"כ בניגונים שמחים, ולשאלת הבעש"ט נ"ע הסביר הרב: הנה העבד הפחות והנבזה של המלך, שמלאכתו לגרוף ולנקות את החצר ממי-השופכין ומלכלוך וטינופת, למען תהיה חצר המלך נקיה ויפה, כשהוא אוהב את המלך, אזי בעת גרפו את הצנורות ובעת עבודתו במלאכת הנקיון, הוא שמח מאד על שמנקה את חצר המלך, ומזמר אז ניגוניו בשמחה, שעושה נחת-רוח להמלך .. אמר לו הבעש"ט: אם כבודו מתפלל בכוונה זאת, יהי חלקי עמו [והשווה לעיבוד אחר של סיפור זה בס' "כל סיפורי בעל-שם-טוב", ח"א עמ' רסא, ושם נסמן מקורו מ'סיפורי בעש"ט'].

ונראה שיש להקביל משל זה למשל האמור בתנא דבי אליהו רבא (א, ה): .. זה יום הכפורים לישראל, לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכין אותו כנגד פתח בית המלך, וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים הוא שמח שמחה גדולה וכו'.

הרי ששמחה למלך הרואה שהוציאו את הזבל מתוך ביתו, ושמחה לעבד השמח בשמחת המלך.

ובתורתו של רבינו נתבאר ענין זה באר היטב, שהתשובה הרי היא מצוה ככל המצוות (ואף נעלית מהן), וא"כ ודאי שצריכה היא להיעשות בשמחה של מצוה.