נחלת הר חב"ד, אה"ק
בקובץ "אור ישראל" (מאנסי - ניו יארק) תשרי תשנ"ט (גליון יג, ע' קצח) תמה הרב אברהם אליעזר וואלדמאן "תמיה בדברי אור החיים" וז"ל:
"כתב האוה"ח הק' בפר' ויחי (מז, כ"ט ד"ה ויקרבו ימי באה"ד) "שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפי' איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני ע"ה שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס" עכ"ל. והנה אף שבסוף מס' קנים הלשון הוא "דעתם מתישבת עליהם" אכן בשבת (דף קנ"ב, א') הלשון הוא "ת"ח כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם" וצ"ע האיך יפרנס האוה"ח הק' את הגמ' שבת הנ"ל". עכ"ל.
והנה כבר קדמו בקושיא זו בס' "נר למאור" (להגאון ר' ראובן מרגליות זצ"ל), והביא מס' "בכורי אביב" לתרץ "כי שני ענינים הם, בתחלת ימי הזקנה אז יוסיף חכמה, שע"ז אמרו בשבת שם ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם, ב' זקן מופלג שמזקין יותר אז נחלש כח שכלו וחריפותו אבל עכ"פ דעתו מתיישבת, ולכן דייקו ונקטו במשנה קינין שם בכפילא שני פעמים מלת זקן "זקני ת"ח כל זמן שמזקינים" היינו שכבר היה זקן ומזקין יותר, אבל ת"ח בתחלת ימי זקנה מוסיף חכמה, ולכן אין ממנים אלא זקנים" וכו' עכ"ל. ועי' ב"פרדס יוסף" ע"פ ויחי שם (ח"ב ע' תתיט) שהקשה ומתרץ ג"כ כנ"ל, ע"ש.
ונראה שאין להעמיס כ"ז בכוונת האור החיים הק', כי כשכתב "כשיזקין האדם תתמעט הבנתו" משמע בפשטות שכ"ה כבר בתחילת ימי זקנה, ולא כתב "כשמזקין יותרת תמעט הבנתו", ומזה שאינו מחלק כלל בין תחילת ימי זקנה לזקן יותר, מבואר דלא ס"ל חילוק זה.
וגם לפי דברי התירוץ הול"ל דרק גבי זקן מופלג "כח השכל" והתבוני יאפס", ומזה שכתב "לעולם . . יאפס" מבואר בהדיא דאין לחלק כלל בין תחילת ימי זקנה לזקנה מופלגת.
ומה שכתב: "ולכן אין ממנים אלא זקנים" ולא זקן מופלג מפני שאין תוספת חכמה, ז"א, וכמ"ש בלקו"ש חלק כט (ע' 264 הערה 14): "והא דאין מושיבין זקן בסנהדרין (סנהדרין לו, ב) היינו זקן מופלג (רמב"ם שם [הל' סנהדרין פ"ב] ה"ג. וראה לח"מ שם), והטעם הוא (לא מפני שיש חלישות בשכלו, כ"א) "מפני שיש בהן אכזריות" (רמב"ם שם, ועד"ז ברש"י סנהדרין שם [יז, סע"א])". עכ"ל.
והנראה בזה לתרץ בהקדם השינויים שיש בין המשנה בסוף קנים להגמ' דשבת (קנב, א); דבמשנה נאמר: "רבי שמעון בן עקביא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן . . אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן שנאמר וכו'" עכ"ל.
ובגמ' דשבת נאמר: תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר . . ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן שנאמר" וכו' עכ"ל.
ויש לדייק:
א) מה מוסיף הברייתא (בשבת) על הנאמר במשנה (בקנים)?
ב) למה בקנים מתחיל "בזקני עם הארץ" ומסיים בזקני תורה, ובשבת להיפך, מתחיל בזקני ת"ח ומסיים בזקני ע"ה?
ג) למה בקנים אומר "זקני תורה" ובשבת אומר זקני "תלמידי חכמים"?
ד) למה בקנים מאריך ואומר "אבל זקני תורה אינו כן" לכאו' הול"ל בקיצור כמו בגמ' דשבת "וזקני תורה כל זמן שמזקינין וכו'? (בלי "אבל" ו"אינו").
ה) למה בקנים גבי ע"ה נאמר "מיטרפת עליהן", ובגמ' דשבת נאמר "טפשות נתוספת" וכו'?
ונראה לבאר בהקדם מ"ש רבינו הזקן בתניא (פרק ג):
"והנה כל בחי' ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פי' חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו שמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד: וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכל' שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' . . . והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה." עכ"ל.
ולפ"ז י"ל שה"בינה" גבי אדם המזדקן באמת מתמעטת, וכ"ה גבי ה"דעת", ולכן נזהר האור החיים הק' וכתב: "שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו" ולא כותב חכמתו [כי "חכמתו" של ת"ח אינו מתיישבת, אלא נתוספת בהם" כמו שנאמר בגמ' דשבת דמיירי גבי "חכמה", משא"כ בקנים נאמר גבי "דעת"], וגבי "דעת" אצל סתם בנ"א, ע"ה "מיטרפת" בהם ,משא"כ גבי "זקני תורה", "הדעת" רק מתישבת עליהן, אבל גבם לא מתוספת (כמו גבי "חכמה").
ולפ"ז יבואר גם מ"ש "ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה [שזה בעיקר ע"י "בינה"] ויתמעטו הרגשותיו" ולא "חכמתו" (ובפרט שהתחיל "איש חכם"?), כי ה"חכמה" אצל זקני ת"ח תמיד מתוספת בהם, ורק ה"בינה" - "רגשותיו" מתמעטת, וכמו שמסיים האוה"ח: "ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס", דהיינו "בינה", משא"כ "חכמה" אדרבה נתוספת בהם, ולק"מ מה שהקשו עליו מגמ' דשבת, כי שם מיירי גבי "חכמה". ואיזהו "חכם" הרואה את הנולד ו"רוב שנים יודיע חכמה" (אבל לא בינה ודעת) [איוב לב, ז] וא"ש.
ועפ"ז יבואר למה בקנים מתחיל גבי ע"ה, כי קודם מתחיל גבי בינה ודעת שמתמעטים אצל סתם בנ"א, ואח"כ אומר החידוש, "אבל זקני תורה אינו כן" היינו "לשלול דעתם של זקני ע"ה שמיטרפת" - "אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן", אבל לא מתוספת כמו גבי "חכמה".
משא"כ בגמ' דשבת מיירי גבי "חכמה" ולכן מקדים ת"ח, דגבי ת"ח החכמה מתוספת בהם, משא"כ גבי ע"ה טפשות נתוספת בהן, וא"ש.
ולפ"ז יבואר מה מוסיף הברייתא דשבת על המשנה דקנים, כי בקנים מיירי מבינה ודעת וכו', והברייתא דשבת מיירי מחכמה, וא"ש.
ולפ"ז העירני בני הת' יעקב זכריה שי' דלכן נאמר בקנים "זקני תורה" ובשבת זקני "תלמידי חכמים", כי בשבת מיירי גבי "חכמה" (וכמ"ש בתניא "חכמה כ"ח מ"ה"), ולכן נאמר שם ת"ח, משא"כ בקנים שא מיירי מ"חכמה" נאמר "תורה" סתם, וא"ש.
ולפ"ז גם מדויק למה גבי ע"ה, בקנים נאמר "מיטרפת עליהן" ובשבת נאמר "טפשות ניתוספת" וכו', כי "טירוף" שייך ל"דעת" ("טירוף הדעת" ולא "טיפשות הדעת"), ובקנים מיירי מ"דעת", משא"כ בשבת מיירי מ"חכמה" ו"טיפשות" הוא היפך החכמה (ולא "טירוף"), וא"ש. [כתבתי זאת לכבוד יום ההילולא, ט"ו תמוז, של רבינו האור החיים הק', זי"ע].
Download PDF