מן הראוי לבאר את אופן השתלשלות ההלכה מזמן התלמוד עד ימינו;

דהנה לכל הלכה ראש וראשון הוא למצוא מקורה בתושב"כ, ב) איך פירשו התנאים הפסוק במשנה וכו', ג) איך פירשו זאת האמוראים בגמרא, ד) איך פסקו הגאונים, ה) איך פירשו הראשונים (-כאן יש להדגיש אשר על פי רוב זה תלוי בגירסת הגמרא שהיו לפניהם), ו) איך פסקו הפוסקים הראשונים, ואיך למדו מזה לשאלה חדשה שאינה בגמרא ובגאונים, ז) איך פסקו ראשוני האחרונים כמו הבית יוסף וכו', ח) איך פסקו האחרונים עד כ"ק אדה"ז, - וגם זה תלוי איזה ספרי הפוסקים היו לפניהם בשעה שפסקו,

- ולדוגמא, רבינו הזקן בסי' רמט קו"א ד מציין וז"ל "ואף אם אין כוונת המ"א אלא שכ"כ מחמת שלא ראה גוף התשובה מהר"ם גאלאנטי וגוף ספר הזכרונות רק מה שהעתיק בכנסת הגדולה משמם". ובסי' רנב קו"א יב כתב "וכ"כ בהדיא בריא"ז ספ"ק עיי"ש אלא שיש שם חסרון וט"ס (וצ"ע)" -

ט) פסק כ"ק אדמו"ר הזקן, שהוא הפוסק האחרון שלנו הלכה למעשה.

להלן ניקח רק דוגמא אחת לסדר ההשתלשלות הנ"ל - ההלכה בענין "פת הבאה בכיסנין", שהיא אחת מההלכות שמזמן הגאונים עד ימינו רבו בה השיטות והפירושים בראשונים, בצורה מורכבת ו'מסובכת' מאד, וארשום בענין זה רק פרט אחד ובקיצור:

בגמרא ברכות לז, ב: "אמר רבא האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך בורא מיני מזונות, מ"ט דסמירא עיקר, דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו, מ"ט דובשא עיקר, והדר אמר רבא אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות".

ושם בד' מב, ב "רב הונא אכל תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך". ופי' רש"י והרי"ף דפת הבאה הכיסנין אכל.

וכ' הרי"ף "לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהן המוציא ואוקימנא בדקבע עליהן".

והנה בפירוש מהו "פת הבאה בכיסנין" מצינו כדלהלן: הערוך בערך 'כסן' כתב בשם רב האי גאון "הם כעכי והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשין וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלין ממנו קמעא", ובשם רבינו חננאל כתב [-וכן מובא בכמה ראשונים בשמו ובטור סי' קסח להלכה, וראה בב"י שם] "פת עשויה כיסין מלאים סוכ"ר ושקדים ואגוזים כמין כעכין ... תני בתוספתא ברכות פ"ד הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני כיסנין וראיה לדברי הגאון", עכ"ל. (מובא באוצר הגאונים ברכות שם, וראה גם בערוך השלם).

השאלה המורכבת יותר היא - מה נקרא "הממולא" ובאיזה אופן נאפה, מה הוא עיקר ומה טפל;

דהנה הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג ה"ט כתב "עיסה שלשה בדבש או בשמן ... ואפהו היא נקראת פת הבאה בכיסנין אע"פ שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא" - עכ"ל,

הב"י מפרש שדעת הרמב"ם בשלא נתן מים אלא מעט, ומביא שיש מפרשים שנילושה במים, ראה גם בשיטת אלאשבילי בגמרא שם.

והריטב"א בהל' ברכות פ"ב כתב "ומפני שהיא דקה ואין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות".

ועל הגמרא הנ"ל כתב הריטב"א "ריהטא דחקלאי פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה, ונותנים בו דבש הרבה, ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פי' שם שבשדות דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות, אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל קדרה דאמרינן לעיל, ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפילו לא מפשי קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות, ולא אמרינן דובשא עיקר ואע"פ שהרבה נותנים בו, והכי אסיקנא".

ועי' במאירי שכ' "ורהיטא דמחוזא הנזכר בסוף הסוגיא זו הוא חביץ קדרה, אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל, ובחקלאי ר"ל העשויים בכפרים בורא מיני מזונות, ואינו כן אלא שניהם בורא מיני מזונות כדרך שכתבנו". וראה שם לדף מב, א בענין פת הבאה בכיסנין.

רבינו ישעי' מטרני הזקן הנודע בשם "תוספות רי"ד"

- (אף שפסקיו לא נדפסו אלא בעשרים שנים האחרונות, אבל השפעתו על ההלכה למעשה גדולה מאד, מהא שראשוני הפוסקים מביאים פסקיו ופסקו כמותו, בפסקיו חשוב בעיקר הגירסות שהוא גורס בגמרא, [בד"כ הוא מביא בפסקיו לשון הגמרא הנוגע להלכה ומפרשם]) -

בפסקיו על מס' ברכות לדף לז, ב כתב וז"ל: "אמר רבא האי ריהטא דחקלאי עיקר סמירא הוא מברכים עליה בורא מיני מזונות, דמחוזא דעיק דובשא הוא, מברכין עליו שהכל, פי' הוא חביץ קדרא, וחקלאי, בני הכפרים מרבין בו קמח, אבל דמחוזא בני כרך, משימין שם דבש הרבה ומברכין עליה שהכל, ולא היא - אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמש' המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות.

"מהכי שמעי' דמלייתות הנאפות בתנור מבשר או מדגים או מגבינה, אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכין עליהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשה המינין אזלינן ולא בשר דגים וגבינה דחשיבי לאינשי, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברך עליהן בורא מיני מזונות, הן הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא" עכ"ל (והשוו הגירסאות שלו לדקדוקי סופרים).

ומובא הפסק הנ"ל בשם נכדו רבינו ישעי' האחרון הידוע בשם ה"ריא"ז" בספר 'שלטי הגיבורים' על הרי"ף, וכן בפסקיו שנדפסו רק לאחרונה בגמרא ברכות פ"ו אות יג איתא וז"ל: "וכן פת הבאה בכיסנין והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה, מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו המוציא בתחלה וברכת המזון לבסוף, ומי שאינו קובע סעודתו עליו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

"ומז"ה ביאר, שהמלייתות הנאפים בתנור, שהן מלאין בשר או דגים או גבינה או ירקות מברך עליהם המוציא, וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת ולפתן (כאחד), ולקביעות סעודה הן עשויין", עכ"ל (-בפסקיו שנדפסו בשנת תשכ"ד מכת"י, אבל נעתקו כבר לפני כמה מאות שנה בספר שלטי הגבורים על הרי"ף ונדפסו ברי"ף דף ל, א, כנ"ל).

הלכה זו הובאה בעל 'שבלי הלקט' [-אחד מספרי הפוסקים הראשונים], ערוגה שלישית סדר ברכות סי' קנט, ומשם הובא בספר התניא [כידוע, לגבי ספר זה יש דעות בחוקרים אם הוא קיצור משבלי הלקט או שהוא חיבור בפני עצמו, ואכמ"ל], ובס' האגור שגם הוא מביא בשם רבינו ישעי', ובכל ספרי הפוסקים.

והנה רבינו הזקן מביא הלכה זו בסי' קסח סע"ט וסע"י ובקו"א ב, וז"ל רבינו בסעיף ט "פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה בדבש או בצוק"ר או שקדים או אגוזים או שאר כל מיני פירות או תבלין, אע"פ שהעיסה עצמה נילושה במים לבד, ונאפת בתנור או במחבת בלא שום משקה ... מברכין עליו בורא מיני מזונות וגם המילוי נפטר בברכה זו שהוא טפל למין דגן",

ובסעיף יו"ד כ' "וכל זה כשהמילוי הוא בפירות וכיוצא בהם מדברים שאין דרך לקבוע סעודה עליהם בלא ללפת בהם את הפת ... אבל אם המילוי הוא ... כגון בשר ודגים וגבינה וביצים וירקות ... אין מילוי זה מוציא את הפת הממולאת בו מתורת לחם גמור",

ובקו"א ב, כשמבאר מקור הלכה זו: "וכן הוא דעת רמ"א בסי' קסח סי"ג, וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין בשבלי הלקט ואגור (שהוא הר"י מטראני שהביאו הרא"ש רפ"ק דסוכה והר"ן פי"ו דשבת כמבואר בשלטי הגבורים שם בשבת)".

והנה אגב כהנ"ל יש לבאר לשון אדה"ז הנ"ל בקו"א שם "וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין וכו'".

א. צ"ע אריכות לשון רבינו כאן לציין מי הוא הראשון. ב. וכן מה שכתב שהריא"ז הוא מקור ל'שבלי הלקט', דלכאו' לפי מה שידוע היום - בשבלי הלקט אינו מביא הריא"ז. ג. מדוע יש לציין שראשון זה מובא ברא"ש ור"ן.

ולהבין זה יש להקדים, אשר עד זמן החיד"א, היתה ערבוביא ובלבול מי היה "רבינו ישעי'", רק היה ידוע שהיה ראשון ופסקיו הביאו רק הפוסקים שחיו באיטליא, והראשון ביניהם היה ה'שבלי הלקט' [וגם השבלי הלקט לא היה מצוי, ובדפוס היה רק קיצור], הריקאנטי, ספר התניא, האגור, ובשלטי הגבורים על הרי"ף, אבל מי היה, וגם שנכדו נקרא בשמו, וכן מה חיבר וכו', לא היה ידוע חוץ מגבולות איטליא.

יש אפילו שחשבו ש"הריא"ז" הוא ה'אור זרוע'. ויש שחשבו שהוא מהר"י מדורא, הרבה מעתיקים שלא שמעו עליו כתבו השם בר"ת "ר"י" והבאים אחריהם חשבו שהוא ר"י בעל תוס' או כדומה [-דלכן אפשר שפעמים כאשר מובא ברא"ש ה"ר"י" הכוונה להרי"ד, וכן בר"ן, ואכמ"ל]. ויש שחשבו דהרי"ד והריא"ז ו"מז"ה" הם שלשה אנשים נפרדים, ולא שנים. עד שבא החיד"א ובירר כל הנ"ל בספרו "שם הגדולים".

בעת שכ"ק אדה"ז כתב השו"ע בתחלת שנת תק"ל, עדיין לא היה נדפס "שם הגדולים", ואולי גם אח"כ לא היה בנמצא ברוסיא, [כמדומה הצ"צ לא מציין לספרי החיד"א] - לכן מציין רבינו ונותן בו סימנים, שהרא"ש והר"ן מביאים הלכה בשמו.